היא ישבה מולו וצפתה בו בעיניים אדומות ועצובות. אדומות מלילות
ארוכים של בכי קורע לב. הוא שכב, מחובר למכשיר עם הקו המקפץ,
ותודעתו הייתה רחוק מהכל. עשרות שנות אור למעלה או למטה, איש
לא יכול היה לדעת לאן, מלבדו. היא החזיקה את ידו, ורעדה למגע
החום. אותו חום מלאכותי, אותו חום שאיבד גופו, אותו חום שהוא
רצה שילך לאיבוד, במשך תקופה ארוכה.
כמה ימים אחורה. הוא החליט שחם לו מדי, אבל כהרגלו הוא נכשל.
שנים אחורה. הוא תכנן את הכל עד הפרט האחרון. לצערו הסטטיסטיקה
תמיד פעלה נגדו. הוא לא יכול להצליח בשום דבר.
אז הוא איבד את חום גופו, והיא הניחה את ראשה על חזהו ונתנה
לדמעות לזרום. היא הייתה היחידה שהיה אכפת לה.
הוא לא הכיר אותה לפני שאיבד את חום גופו. הוא לא ידע שיש
מישהי שתשב לידו לילות ארוכים, ותחשוב על מה היא הייתה עושה אם
הייתה יודעת קודם. היא תישאר שם עד אשר הקו יתיישר, ואז תלך
הביתה בדממה.