אז החלטתי להתאבד. התחלתי להריץ בראשי את המיתות האפשריות
השונות. כמובן שמיד פסלתי חתיכת ורידים או טוסטר באמבטיה. פשוט
נראה כואב מדי, וחוץ מזה אין לי אמבטיה בכלל. אני אומר: אם כבר
למות אז שיהיה בכיף. גם בזה צריך לסבול? הדבר הבא שפסלתי היה
התאבדות בקפיצה. יש לי פחד גבהים וגם יש את האפשרות הלא נעימה
של לשרוד... לא, אני מחפש משהו מהיר ויעיל, בלי יותר מדי
כאבים. אבל גם משהו שיגיד- "עכשיו זאת התאבדות!". ואז נזכרתי
במשהו שלמדנו בשיעורי היסטוריה. משהו שאיזה דוקטור המציא בזמן
המהפכה הצרפתית- ד"ר גיליוטין נדמה לי. הגיליוטינה זה ההוצאה
להורג הכי הומאנית שקיימת. אין כאבים, אין סיכוי לשרוד, ויש
בזה אלמנט דרמטי.
אז השלב הראשון הושלם. הבעיה הבאה הייתה מאיפה אני לוקח
גיליוטינה מאות שנים אחרי שהפסיקו להשתמש בהן באופן רשמי.
החלטתי לא להתייאש ולבנות אחת בעצמי. גיליתי שזה לא עד כדי כך
מסובך. בסה"כ היא מורכבת מחומרים הנמצאים בכל בית. אספתי כמה
קרשים, בניתי מסילה, מצאתי להב ישן וחידדתי אותו עד שיכל לפצל
שערה בודדת. תוך כמה ימים, עמדה במחסן שלי גיליוטינה ששום
תנועה הדוגלת בחירות, שיוויון ואחווה לא הייתה מתביישת בה.
נשאר לי רק לבחור את העיתוי עכשיו. הדרך אל העולם הבא הייתה
פתוחה בפניי. החלטתי לפרוש בשיא, לסיים את מסעי בנימה טובה. אז
הבאתי ביד, ראיתי את ה"מיטב של הסימפסונס" ורצתי מהר למחסן.
שכבתי על המצע שהכנתי לי מראש, מיקמתי את ראשי בתנוחה הנכונה
ותפסתי את החבל המשחרר. דמיינתי את רותם מושכת בחבל, מה שבעצם
היא עשתה בצורה זו או אחרת ולפני שידעתי מה קרה, הראש שלי כבר
התגלגל בפינת החדר.

הלוויה לא הייתה המונית מדי. מה שנקרא "קלוס פרנדס אנד פמילי".
רק שעם הפמילי אני כבר מזמן לא בקשר וקלוס פרנדס אף פעם לא היו
לי אז הרבי עמד שם לבדו. נבוך, מסכן, לא יודע מה בדיוק לעשות.
בסוף הם הגיעו באיחור של רבע שעה. רותם והחבר החדש שלה. נראה
לי מגוחך שדווקא שני אלה הגיעו, אבל לא הייתה לי ממש הזדמנות
לעבור על רשימת המוזמנים. היו צריכים 4 גברים לשאת את הגופה אז
הם הלוו כמה אנשים מהלוויה שהתקיימה במקביל. זה היה נורא מצחיק
איך שהחבר'ה בבית קברות ניסו להצמיד לי את הראש לגוף. צריך
שייראה מכובד הרי, אז הם שמו כל מיני תכריכים כדי שיישאר
במקום. כשהם נשאו את הגופה שלי לא חשבתי על משמעות החיים
והמוות או על חיי שלי אפילו. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו
היה מה יקרה אם הראש שלי ייפול על החבר של רותם.
הלוויה נגמרה די מהר. הרבי אמר קדיש, ושניהם עמדו והסתכלו
עליו. נראו קצת לחוצים בזמן, כאילו הם ממהרים לאנשהו. האמת שגם
הרבי לא היה נלהב מדי וכל העסק נגמר תוך כמה דקות. ואני נשארתי
לבדי קבור מתחת לעשרות קילוגרמים של אדמה, בעוד הם התרחקו לעבר
מכוניתם.

מסתבר שהם באמת מיהרו. רותם ובן זוגה ישבו במסעדה יוקרתית עם
גביעי יין מורמים.

  "לחיי חמש השנים הנפלאות ביותר בחיי, מותק!". הבחור הרים את
הגביע שלו טיפה יותר גבוה וחייך.
  "לחיים!". היא ענתה לו.
הם לגמו מהיין ולאחר מכן התנשקו נשיקה ארוכה שגררה מבטים שאר
יושבי המסעדה. אחרי הפוגה קצרה לאכילה, הבחור שוב דיבר.
  "עדיין לא הבנתי בדיוק מה הקשר שלך לזה שקברנו עכשיו". אמר
בין נגיסה לנגיסה.
  "טוב, הוא היה איתי בשכבה. לא ממש הכרתי אותו, הוא היה תמיד
מתבודד כזה. לפעמים הייתי רואה אותו מסתכל עליי, אבל הוא אפילו
לא דיבר איתי אף פעם".
  "ולא היית איתו בקשר? אז איך ידעת על מה שקרה לו בכלל?".
  "לפני יומיים התקשר אליי עורך דין. הוא סיפר לי על ההתאבדות
ואמר לי שאני אגיע לעיר כי הנפטר הוריש לי משהו".
  "באמת? מה זה היה?" הוא התעניין.
  "מכשיר לחתיכת אבטיחים ומלונים, מלאכת יד".
  "מוזר". חברה של רותם סיכם את השיחה.