[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אנחנו הילדים של חורף שנת 1948,
שנולדנו אל תוך המדינה,
בצנע ובבנות במחול צאנה,
בשורטס מזורגג ורפיל של מלוי,
בסימולטור של דודס וסטנגה וכדורגל עם שרוך,
שעם כל נגיחה הכניסה את המוח לברוך,
ספרטנים דפוקים שנסעו ברנו 4,
או בפיאט שש מאות, ובפרינץ ארבע אן. אס. יו. בלי יו.
באופנוע שחור עם סירה לגברת, מעוטר בברזנטים.
היא תחובה שם כמו טמפון, כמו חרבון בתספורת של ברוש.
שלוש שנים של תור לטלפון,
מנוולים.
שלוש זריקות טטנוס לחמש שנים של חסון,
וזריקת דחף בתחת לאחר כל פציעה,
טטנוס, טטנוס, טטנוס, זאת צפדת או שלבקת חוגרת שמתים מהם נורא
ואיום.
בחוברת "איתנים" עם בריאות של אחיות קרות או חיות,
בשניים צחורות בשחור ולבן,
רק עם משחת שנים של "שנהב",
שאף פעם לא זכיתי לראותם.

ולמרות הכל גדלנו טובים ובוהים,
מנסים לא לשאול ולדרוש בקטנות,
בלי חו"ל ובלי ג'ינס ובלי קצף גילוח,
אופניים בלי רמה וסיגריות רויאל.
בלי וידיאו וטלויזיה, בלי מקפיא ומיקרו וויב,
רק קודאק אינסטמטיק לעיצוב העולם.
שליש בלוק של קרח ועשרים ליטר נפט,
שחיממו את הקטן בתנור פרידמן ישן.
מטומטמים, כמה שהיינו מטומטמים,
פרימיטיבי קטן וחרמן,
עם תה ועם סודה וגווילים מצהיבים
להציץ בפרטים, התמונות פעורות הפחדים
בספרים של ד"ר אהרונובה על "ההגיינה של האשה",
באותיות עם ניקוד ורישומים גסים על שחלות, ועל חצוצרות,
שעד היום אני לא מבין היכן הן מנגנות.

ותפארת מדינת ישראל,
שצמחה במפא"י ובדבר הפועל,
בסוציאליזם דפוק של חברים אדומים,
עם תורים, סידורים ופתקים ניסתרים.
ואנחנו, תמימים, היינו רק תיקים,
סוסים רתומים אסורים בשקרים,
של כוחנות ארגונית וכדאייניקים קטנים,
מניפולטורים, עסקנים, ועדים, לכאורה חברים.
בכל חלון ישב פקיד שהגיף עוד וילון,
ובדק בפנקס את הצבע, ואולי חסר איזה בול.
אלוהים הוא פקיד, בין שביתה לשביתה,
דירוגים, עובדי משק, אחיות, נהגים, נמלים, סבלים, תחזוקה,
מורים, עיריות, קלדניות בית המשפט..
בנקים, רכבות, חשמל, מהנדסים, הנדסאים, רופאים, מס הכנסה....
אקדמאים, ימאים, בזק, רשות השדור....
ההסתדרות של העובדים בארץ ישראל...
כולם צדיקים בדורם ושעתם,
וחוזר חלילה -
מידי שנה בשנה.

ואני שראיתי מילדות את כולם,
מעברות של מרוקאים טופפים בשמלות,
וילדים יחפים ואמהות כרסתניות,
אלוהים שהתהלך בתוך ערדלים מעוכות,
בלי גרב ושרוך, ורק הכפות מוקשות,
רחבות כאלה, צהובות ותמיד סדוקות בעור קשה ומתפוצץ,
עם כובע מעוך ועיניים סומות.
בליל של שוקת אדם וצווחות תגרנים,
מדינה שנולדת כמו עשן ובלי אש.
בלי סליחות ומחילה בנתיב התהילה,
למנוולים שסדרו לכלם את הסדר,
וראשית לעצמם, כוחנים בני זונות,
שמספרים לי על מדינה...
של חוק וסדר,
בעדר.

ואני שגדלתי אל תוך הצבא,
בלי סיירת, צנחנים, או סתם צוללנים,
בלונדינים מחומצנים לשנתיים של לילות וימים,
עם מבט של מצופה וגזוז ובוטנים וזיון על דרגש.
מין שוויץ של "אפשר לדעת מה כבר קורה",
עם ההיא "שנותנת" לא חשוב מה הוא שמה.
העיקר התרגיל והזלזול מהצד,
מזיינים של כבשים וחורים אפלים -
(אפילו לזין צריך היה לדעת להסתדר).
וברדק חברה'מני בלי ניצוץ של תבונה,
בלילות של קפה ושקשוקה וכוס,
עם רגליים סרוחות למגורי הבנות,
ובבקר זיבולי המוח לפקידה על הקו,
צילצולון לאשה מפי אנשים לאים,
אך, איזה מלואים קשים, "הכל בסדר אצלך, מותק ?"
טינופות.

אלה שהיו האבות הגדולים,
מנהלים מסתדרים ומלקקים בטחורים,
שעשו כבתוך שלהם, וכלום לא שלהם,
שזיהמו, ליכלכו, ויצקו ארובות ועשן,
העיקר שלהם החוזה כבר מסדר,
בפרישה מתוגמלת ובפנסייה בצד.
אחת ועוד אחת, בתנאים מפליגים,
בלי בושה וכלימה, רק זכיות ומידות.
וכל נאד שהתמיד להצחין את עצמו,
התרווח בכורסה של הבא לפניו.
הם בכנסת חוצבים בסלעים מדומים,
"ביבי הוא שקרן". רק הם אנשים הגונים, רק הם מרומים.
וועדות וקנוניות, גיבובים של מילים,
במזנון חברים, במליאה שחקנים,
על במת החזון הקיקיוני,
של מדינת היהודים הציונית.
טפו.

חוק וסדר שאיננו,
עם שופטים והיכל בירושלים,
מורמים מעם ונפוחים בתנאים,
מה יש כאן, מה, הם לא אנשים ?
פלספים לעצמם, פרשנים של תיאוריות,
רחמנים של פילפול רק על חשבון אחרים.
בג"ץ ובד"ץ, ואני אומר יש פה ברדק !
ומרוב פקקים אני מרגיש שאני יותר נהג מאשר מהנדס.
מי אמר שהם יודעים מה שטוב לי,
מה הם בכלל יודעים עלי,
מי אמר "שזה מחיר הדמוקרטיה" ,
מי אמר שזאת בכלל דמוקרטיה.
מה, הם לא נוסעים בכבישים ?
מה, הם לא מכירים שבכל עניין שלא קשור להם,
או לעתונות ולעקרונות,
התשובה היא שהתיק נסגר "מחסר עניין לצבור",
כאילו שרציתי בכלל לענין את הצבור,
בכל העניינים המעיקים שלי.
אז שישלמו הם עצמם ובאופן פרטי את המחיר,
ויניחו אותי לנפשי.

איך בתוך כל הבלגן הזה,
אפשר למצא קצת טיפה של קמצוץ של שכל הגון וישר,
אנחנו, הדור של חורף 1948 ,
שהתבזבזנו בתוך המיץ של השטויות.
שהיינו טובים מדי, שלא הצתנו להבות,
שלא השלכנו את כל המזורגגים האלה לכל הרוחות,
מנכ"ל משרד האוצר, וטראח, יו"ר בנק הפועלים.
ועוד פעם מנכ"ל משרד האוצר, וטראח טראראח יו"ר בנק המזרחי.
וחוזר חלילה, וחוזר חלילה,
מדי מנכ"ל ומנכ"ל.
שהלכנו לצבא וחזרנו מהצבא,
והלכנו לטכניון וחזרנו מהטכניון,
עם קרש שרטוט וסרגל טי עטופים בסמרטוט,
ולא הלכנו לחוץ לארץ וגם לא חזרנו משום חוץ לארץ,
כי מי היה צריך, הרי היה לי ג'ינס אחד תכול מתוצרת Lee ,
על חולצה של אבא בנעלי זמש עם שפיץ.
שחקתם אותנו קטנים, כמו גדולים !
טרפתם אותנו כמו קלפים עלובים,
וקניתם אותנו בזול, בשלוש שעות שדור של טלויזיה בשחר ולבן,
ואנחנו מטומטמים רצנו לקנות מסכים עקומים,
כדי לראות קצת בצבע רקוק וירק, יעני צבעוני,
את משחק השבת, את חיים יבין, דן שילון, ואלכס הגלעדי,
כבקרת הרועה את עדרו,
כן, גם היום הם מלהגים בעינים קמות,
וצבועות, טייקונים של ממש במשמש של גוונים מלוקקים,
הם עדין צעירים ויפים, ואפילו מסורקים,
ממשיכים את הטון, את האון, את החזון, את החריון,
של כל מה ש"כאלו" ,
של הישרא-בלוף.


בתוך הראש הפנימי שלי משתבש לו השקט הפרטי,
החלום הרטוב של אבי ואמי,
על ברכי המוטו הפולני של "מה יגידו השכנים",
שלילדים יהיה רק טוב יותר ממה שהיה להם.
והם, בסופו של דבר עברו שואה נוראה,
היתה להם סבה לקצת תקווה בקצה המנהרה.
אז החלום זה עתון, המציאות זאת תמונה,
ברברנים בני ברברנים,
זאת לא ארץ שאוכלת את יושביה, הם אוכלים את הארץ שלי.
מדינת תל-אביב, מדינת חיפה, מדינת ירושלים, מדינת יהודה, מדינת
האחרים.
מדינת שמאלנים, מדינת ימניים, מדינת חרדים, מדינת חלוניים,
מדינת מזרחיים, מדינת אשכנזיים, מדינת רוסיים,
פריחה מדינית ועתונות חופשית,
תקשורת נוברת,
רעש, סרחון, צפיפות,
מציאות קוברת,
מדינה יהודית.
מה הפלא שיש לי מן חסר שקט בתוך הגרון,
ובעורף מתגבש לו מן בלוק של חלשה,
בינות לחליות התפוסות, התקועות, המתפוצצות,
ומתרופפות,
ושבתוך הכאוס הזה לא משתחרר לי החרון,
ואני עוד משתדל,
למרות הדכאון, השגעון, התמהון,
הדראון, החרבון, הכשלון,
הטפטוף של היגון,
והבזיון.
למלא צוואה פולנית פשוטה של אבא, של אמא,
שאולי עוד יהיה לנו יותר טוב ממה שהיה להם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבא שלי היה
ערומקו
רק בסיקסטיז




אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/4/02 4:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר העקרוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה