[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליסה בארץ הדמעות
/
ימים של סתיו

פרק א'- שלכת:

ברקע מתנגן לו השיר 'אהבנו' של אביב גפן, איך הייתי מוכנה
לעשות הכל שתהיה עכשיו פה לידי.
זה השיר שלנו, זוכר?
בחוץ הרוח נושבת בחוזקה, מכה על השמשות.
אני פה לבד עם כוס קפה חם, בשמיכה נזכרת בסתיו שעבר, רק לפני
שנה, היית פה לידי.
לקחתי את מעיל העור ויצאתי החוצה, יצאתי לראות את השלכת.
כל כך קר בחוץ, מרגיש כל כך רחוק. השיר עדיין מתנגן לי בראש.
"אני אוהב אותך, ואת יודעת שאני אוהב אותך, אם את שומעת אז אני
אוהב אותך, אם את שומעת אותי".
אני שומעת אותך, קולך עדיין בראשי.
אהבנו, אוו כמה שאהבנו.
אתה זוכר את אותו יום גשום, שהמכונית שלך נתקעה בשלג, נאלצת
לבלות ת'לילה אצלי.
זה היה קסום, אני פחדתי, רעדתי ואתה התקרבת, חיבקת אותי וחיממת
אותי.
הפסקתי לרעוד.
ראיתי את בית הקפה מולי, החלטתי להיכנס.
היה שולחן פנוי בפינה, התיישבתי.
המלצר היה חמוד, היו לו עניים ירוקות כמו שלך, וחיוך שובב.
"אחד הפוך בבקשה, לדרך" אני תמיד העדפתי קפה.
"בבקשה", לקחתי ויצאתי. עכשיו אני עוברת ליד אותה שדרת עצים
ארוכה.
זוכר איך שהיינו מתחרים מי עובר את השדרה מהר יותר, תמיד היית
נותן לי לנצח וכל פעם עם תירוץ אחר.
הנה העץ שלנו, אני זוכרת זה היה ביום ההולדת שלי, כשחרטנו על
העץ בתוך לב קטן: 'כנרת + אורן = אהבה לנצח'.
זה היה בכיתה י', כמה תמימים היינו.
בכל פעם שהיינו עוברים היינו צוחקים.
אני שומעת אותך עכשיו צוחק.
הבטתי בשעון, השעה כבר שבע בערב.
לא שמתי לב לזמן והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.
הפלאפון צלצל, זו הייתה תמר.
"כנרת, איפה את ???" ענתה בקול כועס אבל דואג.
"היי תמר, עברתי עכשיו בשדרת העצים, את יודעת העץ ההוא, נסחפתי
עם הזמן". ניסיתי להרגיע אותה.
"את לא יודעת איך אנחנו דואגים לך, זוכרת שקבענו להיפגש
בקניון?" שאלה בעצבנות הססנית.
"אוייש, ידעתי שהיה לי משהו לעשות, פשוט שכחתי מה." מנסה לחפות
על עצמי ללא הצלחה.
"הקיצר, הגיע שעה שש והתחלתי לדאוג, אז באתי לבית שלך".
"כן" עניתי בהתנשמות, עדיין מתנשפת מהריצה.

"אז יונתן ענה לי, הוא אמר שיצאת מזמן ועוד לא חזרת"
"התחלנו לדאוג, ואז צלצלנו אלייך, היה לא זמין".
"אני יודעת, סגרתי ת'פלאפון, הרגשתי קרובה וחשבתי שזה רק
יפריע." עניתי.
"ו. . .  סוף סוף ענית, איפה את עכשיו ?"
"אני פה, הגעתי הביתה" . "טוב ביי כנרת, נדבר כבר". "ביי תמר,
LOVE YOU". עניתי וסיימתי ת'שיחה.
"איפה היית, את יודעת שכבר חשבתי שחטפו אותך???"
שמעתי את הצעקות מהקומה למעלה, זו הייתה אמא.
"מצטערת אמא, נסחפתי. . . "עניתי בדמעות.
"טוב, העיקר שאת פה, שלא תעשי לי את זה יותר שומעת?"
"כן, אמא" עניתי ועליתי לחדר.
התיישבתי על המיטה ונזכרתי בשיעורים במתמטיקה. ממש לא היה לי
כוח לעשות אותם.
נשכבתי על המיטה ולידי סנופי, אני זוכרת את היום שקנית לי.
חזרנו מתל אביב, אני לא הרגשתי כל כך טוב, אז קנית לי אותו כדי
לעודד אותי.
"כנרת, כנרת" שמעתי את קולה של אמא.
"את תאחרי לבית הספר." קמתי, מצאתי את עצמי שוכבת, מחבקת את
סנופי, כנראה שנרדמתי אתמול ולא שמתי לב.
נכנסתי למקלחת, מנסה שלא להיזכר באתמול, זה היה כל כך מוזר.
ארגנתי את התיק ויצאתי, בדרך פגשתי את תמר, כמו תמיד והתקדמנו
לכיוון בית הספר, מאחרות כמו תמיד.
"מה קרה אתמול?" שאלה אותי תמר בפליאה.
"אני לא יודעת, אני לא יודעת" עניתי מתחמקת.
היא משכה בכתפיה והמשכנו ללכת.
יכולתי להרגיש את זה, משהו לא היה בסדר, אבל מה?
"הכל בסדר תמר?" שאלתי, מנסה למצוא תשובה.
"כן, למה?" התפלאה. "לא יודעת, את נראית כאילו. . ."
"כאילו מה?" "לא יודעת, את כועסת על אתמול?"
"לא, מה פתאום זה בסדר". "את בטוחה?" שאלתי שוב.
"כן, כן, זה בסדר" היא ענתה בחיוך. היו לה גומות חן חמודות,
ובכל פעם שחייכה הן בלטו.
טוב, חשבתי לעצמי, בתקווה שהכל אכן בסדר.
שעור ראשון, על הבוקר היסטוריה. איזה סיוט.
תמר העבירה לי פתק: "מה קרה אתמול, באמת? איך הגעת לשם?"
לא ידעתי מה לענות :" הייתי בבית, והיה ברקע השיר 'אהבנו'
ונזכרתי בסתיו שעבר, ביום של. . . , את יודעת מה" החזרתי לה
ת'פתק.
בתקווה שחיים המורה לא יתפוס אותי.
"כנרת, אני צריכה לדבר אתך בהפסקה" קיבלתי ת'פתק בחזרה.
"כנרת !" שמעתי את  קולו של חיים. "כן המורה?"
"על מה דיברנו עכשיו?" היססתי ואז מיכל לחשה לי "התחמקותן של
מדינות אירופה מאירועי השואה."
"התחמקותן של מדינות אירופה מאירועי השואה" עניתי.
"טוב" הוא ענה.
הפעמון צלצל, וכולנו רצנו לכיוון הדלת, עוד לפני שחיים הספיק
לתת שיעורי בית.
"כנרת! כנרת !" שמעתי את תמר קוראת לי.
"הנה את, כן מה רצית להגיד לי? זה היה נראה דחוף". שאלתי
בחשדנות.
"זה באמת דחוף, כנרת.
תראי. . . כבר עברה שנה ואת עדיין לא מוכנה לדבר על זה." ענתה
לי בהססנות
"תביני, אני דואגת לך, את אומרת שזה בסדר, אבל את לא מוכנה
להודות בזה."
"את מתכוונת ל. . ." שאלתי.
"כן, לתאונה, כנרת זה קרה, אורן כבר לא אתנו."
הדמעות שלי התחילו, כמו תמיד כשאני חושבת על אותו לילה.
ועכשיו מתנגן לי השיר 'לבן בחלום שחור'. השיר ששמענו במכונית,
ממש לפני. . .
"את רואה שוב את לא מסוגלת, אז חשבתי ש. . ." היא ענתה.
"שמה?"  שאלתי. "שצריך לפנות למישהו. אז הלכתי ליועצת."
"את עשית מה?" הרגשתי כעס פנימי שהשתחרר.
"כן, פניתי לענת, אני בטוחה שהיא תעזור לך, ואם את רוצה אני
אבוא אתך."
אני לא מאמינה, החברה הכי טובה שלי שולחת אותי ליועצת, מה אני
נראית לה חולת נפש???
זה מה שהרגשתי באותו רגע, רק אח"כ הבנתי, כמה שהיא צדקה, ואני
טעיתי.
"היא אמרה לי שהשיעור הזה היא פנויה."
"בסדר, בסדר אני אלך אליה, אבל רק פעם אחת."
"תודה כנרת, את לא יודעת כמה זה חשוב עבורי."

פרק ב'- דיכאון:

נכנסתי לחדר שלה.
"כנרת נכון?" פנתה אליי, בחיוך שבאותו הרגע נראה לי כל כך
מזוייף.
"כן" לחשתי.
"בואי שבי, את לא צריכה לחשוש" היא השיבה.
כן בטח, חשבתי לעצמי.
"תמר לא סיפרה לי הכל, היא רק הזכירה שיש לך בעיה. את רוצה
לשתף אותי בזה?" שאלה.
"אממ . . . טוב".
"אני מוכנה להקשיב, כשאת מוכנה להתחיל לספר."
"אז ככה, אורן ואני היינו חברים מכיתה י', ו. . .
שנה שעברה, אני, תמר, אורן וגל נסענו למסיבה, ובחזרה ממנה
הסענו את תמר וגל הביתה והמשכנו לכיוון הבית שלי."
"אני מקשיבה כנרת".
"ברקע היה השיר 'לבן בחלום שחור' אחד השירים האהובים עליי, אני
לא הרגשתי בכלום, אבל אורן נראה מנומנם."
"כן. . ."
"אז התחלתי לדבר איתו, אבל לא הצלחתי, אני כמעט נרדמתי, ואז
הגענו לבית שלי, אני יצאתי, נפרדתי מאורן, אבל לפני כן שאלתי
אותו אם הוא רוצה להישאר אצלי הלילה.
אז הוא ענה לי שהכל בסדר, ושאני לא צריכה לדאוג." התחלתי
לבכות.
"אני לא הצלחתי להירדם כל הלילה, דאגתי לו, וכעסתי שלא הצלחתי
לשכנע אותו."
"זה בסדר כנרת . . "
"לא זה לא, בשעה חמש וחצי בבוקר ההורים של אורן התקשרו אליי,
הם אמרו לי שהייתה תאונה ואורן נהרג . . .
התחלתי לצעוק" לא! לא ! אורן שלי! לא! מה אני עשיתי, הרגתי
אותו!"
"כנרת את לא אשמה. . ." היא ניסתה להרגיע אותי.
ללא הצלחה.
"כנרת את רוצה ללכת הביתה, לנוח?" היא שאלה.
"לא. . . אבל מה עם תמר. . . ?" עניתי.
"זה בסדר, אני אגיד לה שלא הרגשת טוב . . . היא תבין."
"טוב, אם. . ." עניתי תשובה קטועה.
והיא הפנתה אותי אל הדלת.
"כנרת, זו את?" שאלה אותי אמא שהייתה בדרכה לעבודה.
"כן אמא, לא הרגשתי כל כך טוב, אז שלחו אותי הביתה" מנסה שלא
לספר את האמת.
"טוב מתוקה, יש תה בארון ואקמול במקלחת, תיקחי ותלכי לשכב
קצת." ענתה כמו כל אמא מודאגת.
"זה בסדר אמא". הרגעתי אותה שלא תחשוש יותר מידי.
נכנסתי לחדר וכיביתי ת'אור, פיתחתי אהבה לחושך, אני מרגישה ככה
קרובה לאורן.
בצורה אירונית ביותר כשהדלקתי את המערכת, התחיל להתנגן השיר
'אמש' של אביב גפן.
איך שאני מזדהה עכשיו עם השיר הזה.
כל יום נראה אותו דבר, לכל יום חסר קצת עניין, בכל יום חסר לי
אותך.
אני חייבת להפסיק לחשוב על זה, אמרתי לעצמי.
זה לא הגיוני, עברה שנה, שנה ועדיין קשה לי להאמין שאורן לא
פה.
הדלקתי שני נרות והשארתי ת'מוזיקה חלש וניסיתי להירדם.
"כנרת ! כנרת ! זו אני תמר, תפתחי ". פתאום קלטתי את צעקותיה
של תמר.
"רגע" עניתי עדיין מנמנמת. "אני מפריעה?" היא שאלה כשפתחתי לה
את הדלת.
"לא, לא, מה פתאום, פשוט נמנמתי קצת, תכנסי". עניתי, מנסה
להתעורר.
"רוצה משהו?" שאלתי מתוך נימוס. "לא, לא צריך, אבל אני אכין לך
נס קפה, כדי שתתעוררי" ענתה בחיוך.
כזאת היא תמר, אמהית, יותר מידי דאגנית לדעתי.
"איך היה אצל ענת? לא הספקתי לשאול אותך בבית הספר." ציפיתי
לשאלה הזו. "היה בסדר, את יודעת, אני חושבת שהיא בן אדם מתוסבך
יותר מהאנשים שמגיעים אליה." טוב אולי לא הייתי צריכה להגיד את
זה, אבל זו האמת לדעתי.
"תמר. . . " פניתי אליה.
"מה?" היא ענתה בפליאה. "תשמעי אני קצת עסוקה היום, אכפת לך
לצלצל אלי יותר מאוחר?" שאלתי בתקווה שהיא תבין.
"ברור, אין בעיה, אני כבר מתחפפת, אבל תשמרי על עצמך הבנת?!"
אמרה לי שוב בטון אמהי.
"תודה" חייכתי אליה חזרה. "ביי " פניתי אליה, "ביי, אני
אתקשר."
סגרתי את הדלת אחריה.
עלה לי רעיון בראש, קראתי בעיתון על איזו תרופה, משהו נגד
דיכאון, מי יודע אולי זה עוזר. אז חשבתי, למה שלא אלך לרופאה
שלי, היא במילא יודעת מהמצב.
"מי אחרון התור?" שאלתי, "את יכולה להיכנס עכשיו" פנתה אלי
גברת מבוגרת שנראה כאילו חששה שאני בהריון או משהו כזה.
"תודה" אמרתי לה וחייכתי מתוך נימוס.
"כנרת, מה שלומך?" "הכל בסדר, בערך. . . "
"שוב שחרור מבית הספר?" שאלה, כאילו הכירה אותי.
"לא, לא, הפעם באתי בגלל משהו אחר, את זוכרת שאמא שלי ספרה לך
על החבר שלי?" שאלתי.
"התאונה?" היא התפלאה.
"כן באתי אלייך, כי אני עוברת עכשיו תקופה מאוד קשה וחשבתי
שאולי תוכלי לעזור לי, היועצת הפנתה אותי אלייך". מדברת ברמזים
שלא תחשוד.
"תני לי לחשוב, אוו אני יודעת, יש עכשיו תרופה חדשה בשוק, זה
משהו נגד דיכאון, אני ארשום לך מרשם." "תודה". עניתי מסופקת.
"זה קצת יקר, אבל זה טוב, רק פעם אחת ביום לא יותר."
"אפילו פחות" היא נראתה מהססת, כאילו שלא ראתה את התרופה הזו
קודם.
"זה בסדר, אל תדאגי" ניסיתי להרגיע.
יצאתי מהחדר לכיוון בית המרקחת.
זה נראה מוזר, באיזו קלות היא נתנה לי אותם.
הגעתי הביתה ולקחתי כדור, וניסיתי שוב להירדם.
הפלאפון צלצל, מי זה עכשיו, חשבתי.
'TAMAR' היה כתוב על צג הפלאפון.
"הלו" ניסיתי להישמע ערנית. "הנה את"
"לא ענית לי לטלפון בבית, חשבתי שקרה משהו".
"אל תדאגי, פשוט נרדמתי."
"אהה, מצטערת שהערתי אותך, את מרגישה טוב יותר עכשיו?"
"כן, כן תודה" פיהקתי.
"טוב אני לא אפריע לך, תחזרי לישון, זה יעזור לך". שוב הטון
הזה. "ביי" עניתי "לילה טוב."
ניסיתי להירדם, ללא הצלחה. חשבתי אולי נעשה שימוש במחשב הזה
שעומד כאן.
הדלקתי, נכנסתי לאתר הבית. על הצג הופיע בקטן: 'פורום תמיכה
נפשית- אנו כאן כדי לעזור', הייתי סקרנית ונכנסתי.
'הקליד/י שם בבקשה' יונתן לימד אותי שלא לכתוב את שמי.
לקחו לי כמה דקות, עד שחשבתי על כינוי. לבסוף החלטתי 'רוצחת
הנפשות', חשבתי על זה פעם ואמרתי לעצמי שכדאי לתת לזה ניסיון.
הודעות שונות הופיעו על המסך:
'אמא שלי היום קיבלה התקף לב' האנונימית.
'אני לא מצליחה לצאת מזה' המדוכאת.
'אבי, תעזור לי, הפורום נתקע' ילד פלא.
ובין כל ההודעות האלה הייתה אחת שבלטה, אחת שנראתה לי מוכרת,
אחת שהזכירה לי את עצמי.

פרק ג'- עזרה נפשית:

'חבר שלי נהרג אתמול בתאונה' שני 19.
לחצתי על ההודעה והתחלתי לקרוא.
' שלום לכם, אהוביי,
היום זה יום עצוב, אני נפרדתי מחלק ממני,
חבר שלי נהרג אתמול בלילה בתאונה,
ההורים שלו אמרו לי שהוא נסע הביתה ונהג שיכור הופיע מולו
במהירות של 143 קמ"ש והוא לא הספיק להגיב,
ו. . .
אוהבת וכואבת,
שני.'

למעלה במסך ראיתי את לחצן התגובה, והחלטתי להגיב.
' לשני היקרה,
שלום לך, זו פעם ראשונה שלי פה וההודעה שלך ממש נגעה אליי,
אני יודעת בדיוק מה את מרגישה.
שנה שעברה חבר שלי נהרג בתאונת דרכים,
אני עדיין לא מעקלת את זה,
וחשבתי שאם בא לך לדבר,
או סתם להכיר.
אני פה.
רוצחת הנפשות. '

בתקווה שהיא תענה, חיכיתי ובנתיים עברתי לאתר אחר, היה כבר אחת
עשרה בלילה ומחר יש לי שעת אפס, עדיף שאלך לישון.
לקחתי עוד כדור ונרדמתי.
פתאום שמעתי את השעון המעורר, קולטת ששעה שש כבר, וצריך
להתארגן.
קמתי, הלכתי להתרחץ, ועדיין חושבת על אותה נערה.
בסקרנות העברתי את היום, ומיהרתי הביתה.
"כנרת ! חכי לי אני כבר באה." שמעתי את תמר מרחוק.
"בסדר, תמהרי !" עניתי בחיפזון.
"למה את ממהרת כל כך? משהו חשוב?" "אהה כן. . ." מנסה לחשוב על
תירוץ. "אמא שלי ביקשה שאני אקליט לה איזה סדרה 'בובה משהו' "
." 'בובה פראית'? " שאלה, "כן, כן בדיוק." תמר הייתה מכורה
לטלנובלות, אז זה היה תירוץ מושלם.
"וואלה, בואי נמהר, אני גם רוצה לראות" ענתה והתחלנו להתקדם
במהירות.
הדלקתי את המחשב ולחצתי על הפורום.
מתחת להודעה שהשארתי, הופיעה הודעה חדשה.
'לרוצחת הנפשות' מאת שני.
לחצתי ברעד על ההודעה עם העכבר.
'היי,
קראתי ת'הודעה שלך,
זה באמת קשה,
רציתי לשאול אותך מה את עושה מאז ש. . . ?
כי גם אני לא מעקלת, הפסקתי ללכת לבית הספר ו. . .
אני ממש בדיכאון, הוא היה הכל בשבילי, את בעצם יודעת איך זה,
כל דבר מזכיר לי אותו
ואני מתחילה לבכות. . .
אוהבת ותמיד כאן,
שני.'

וואו, לא האמנתי שהיא תחזיר לי תשובה, אז החלטתי שאני כותבת לה
הודעה.
עליתי לראש הדף ולחצתי על 'הוספת הודעה', והתחלתי לכתוב. . .
'לשני,
היי, מה שלומך?
קשה לענות על זה בזמנך, אבל אני רוצה שתדעי שאני תמיד מוכנה
להקשיב.
אני יודעת שזה קשה לך עכשיו, הכל מתמוטט לך בין הידיים ואין
יותר מה לעשות, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית.
אבל אני אגיד לך משהו, אסור לשכוח ת'עבר אבל אסור גם להישאר
בו, את חייבת להמשיך הלאה. בין כל הדקות הקשות האלה תמצאי לך
דקה אחת של אושר, ותנסי להפוך את הרע לטוב.
ו. . . מקווה שעניתי על השאלה ועזרתי.
אוהבת, אני, רוצחת הנפשות."
וואו, פתאום הרגשתי מן אבן כזו על הלב, חשבתי אולי כדאי ללכת
לשכב קצת.
לקחתי כדור, הוא באמת עוזר, לקחתי אותו והלכתי לישון.
פתאום קמתי, השעה הייתה כבר שתיים עשרה בצהריים. זה לא היה
נראה לי הגיוני, ואז ראיתי ת'פתק שאמא שלי השאירה לי.
'כנרת מתוקה, ראיתי שישנת אז חשבתי שלא להעיר אותך לבית הספר,
יש אוכל במקרר. אוהבת אותך, אמא.'
היה לי כאב ראש כזה חזק, לקחתי עוד כדור והכנתי לי ארוחת-
בוקר.
התקלחתי והתיישבתי על המחשב. . .
התחלתי להרגיש מן תלות במחשב. החיים נראו לי מוזרים, אני כבר
לא שולטת בזה.
שעה, שעתיים וחצי, פתאום צלצל הטלפון.
"כנרת?". זו הייתה תמר, זיהיתי ת'קול שלה. "היי, תמרו'ש מה
קורה?" עניתי בקלילות. "הכל טוב, איך אתך? " היא שאלה. "אהה,
קצת עייפה ת'אמת". "אוקיי אבל בכללי הכל טוב, שמחה לשמוע. טוב
תראי אני מאחרת לשיעור ג'אז אבל אם את צריכה משהו תרגישי חופשי
להתקשר." "כן, אל תדאגי. . . " "טוב ביי נשמה". "ביי" סגרתי את
הטלפון.
ראיתי במחשב תגובה למכתב שהשארתי אתמול, אבל לא היה לי כוח
להסתכל, החלטתי שאני עוזבת ת'מחשב.
יצאתי מהבית לשאוף קצת אוויר.
החורף כבר בעיצומו הרוחות נושבות בעורפי, נאבקת בהן וסוחבת את
עצמי.
הגעתי לכיוון חנות התקליטים, החלטתי להיכנס, מחפשת את אגף הרוק
הישראלי.
היה לי חשק לקנות משהו חדש שאין לי, קולטת דיסק שהיה חסר לי של
אביב גפן, לקחתי בלי לחשוב ושילמתי בקופה.
יצאתי, ממשיכה להילחם ברוחות, נלחמת בעצמי, מרגישה חבטות
פנימיות.
קלטתי חנות קטנה בפינה, יצא ממנה אור כחול בוהק, החלטתי לבדוק
במה מדובר. זו הייתה חנות מגניבה כזו, של נרות, קטורת וכל זה.
הסתכלתי במשך שעה על כל החנות, לבסוף המוכרת ניגשה אליי ושאלה
"את צריכה עזרה?" "לא תודה, זה בסדר".
לא היה לי נעים לצאת בלי לקנות משהו, וחוץ מזה היה לי חשק
לקנות משהו. אז קניתי שני נרות בריח אפרסק ושמן אפרסק.
התחלתי ללכת לכיוון הבית, עכשיו הרוחות דוחפות מהכיוון השני,
לא נותנות לי לנוע, מרגישה כלואה.
לבסוף הגעתי הביתה, מתנשפת, נכנסתי לחדר, הדלקתי ת'נרות
והבערתי ת'שמן, ושמתי את הדיסק במערכת.
המערכת ניגנה ואני בנתיים הלכתי להתקלח, בדיוק כשחזרתי החל
השיר 'בוכה על הקבר', השיר הזה תמיד גורם לי לבכות.
אני נזכרת בקליפ שלו, איך שהוא נגמר בתמונה מצמררת, כשאביב
באמבטיה חתך ת'ורידים וצייר על הקיר PEACE  מהדם.
המוות המושלם, לא?
מסתכלת לכיוון המחשב, על שולחן המחשב הכדורים שלי, עומדים
להיגמר, לקחתי עוד אחד ושכבתי על המיטה כשהדיסק מנגן שוב ושוב
את אותו שיר.
שמתי בצד שעון מעורר שאני לא אירדם כשאמא חוזרת מהעבודה.
השעון צלצל, כבר שעה שבע בערב, אמא צריכה עוד מעט לחזור.
החלטתי לסדר קצת את הבית.
פתאום צלצל טלפון. "שלום, אפשר לדבר עם כנרת?" שאל הקול.
"מדברת".
"כנרת שלום, זו אני ענת היועצת, מה שלומך?" וואו, איך היא
השיגה לעזאזל ת'טלפון שלי??? "בסדר, פשוט עכשיו ישנתי צהריים"
"שמחה לשמוע, את לא הופעה כמה ימים בבית הספר, אז דאגתי." "לא,
לא, זה בסדר, יש לי בסך הכל שפעת." מנסה תירוץ צולע. "ואת
לוקחת תרופות?" "כן, כן". היא האמינה, מוזר. . .
"טוב, אני לא אפריע יותר, שיהיה לך ערב נעים כנרת, להתראות."
"ביי". איזו יועצת מוזרה, מאמינה לכל דבר. . .
צלצול בדלת, זו בטח אמא.
"כנרת, זו את?" "כן אמא, החלטתי לסדר קצת את הסלון." "אוויש,
מתוקה שלי, מה עם החום? ירד קצת אני חושבת".
"כן אני מרגישה בסדר." "טוב, אני אלך להתקלח, מותק."
"ביי אמא".
התיישבתי בסלון והדלקתי טלוויזיה, כבר שעה שמונה וחצי, התחיל
'חברים'.
פעם הייתי מכורה לזה. פעם...

פרק ד'- חוסר יציבות:

"כנרת מאמי, את הולכת עוד מעט לישון?"
"כן אמא, התוכנית תסתיים ואני הולכת."
הכתוביות הופיעו על המסך, התקדמתי לכיוון החדר. לבשתי ת'פיג'מה
ונכנסתי לישון, לא לפני שלקחתי עוד כדור.
אני כבר מכורה, חייכתי לעצמי. . . אולי זה טוב, מי יודע? מי
אמר שלהיות מכורה זה תמיד רע. . .
שבע וחצי על השעון, אמא מעירה אותי, "כנרת את הולכת היום לבית
הספר?" "אהה, טוב, אני הולכת, אני מרגישה כבר יותר טוב."
"תמר אמרה שהיא באה לאסוף אותך." "יופי" חייכתי לכיוון אמא.
"תמר'וש, מה קורה?" קראתי לה מרחוק. "כנרת, שנים שלא ראיתי
אותך, הכל טוב?" "כן, בסדר, השפעת עברה." "יופי, התחלתי
להתגעגע אלייך."
נכנסנו לכיתה, כל הבנות באו ושאלו "כנרת, היי מה קורה? הכל
טוב? את בריאה?" אם הייתי עונה ת'אמת הן היו נבהלות, אני מכירה
אותן, קצת צפוניות אבל מתוקות. אם הן היו שומעות שאני בדיכאון
ואני מכורה לכדורים, הן היו מתרחקות מיד. אז עניתי להם" "כן,
הכל בסדר, השפעת עברה." שיעור אלגברה הסתיים, סוף סוף, עכשיו
ההפסקה הגדולה.
"תמר, אני צריכה לדבר אתך." קראתי לה. "מה יש כנרת?" "את
יודעת, מאז ש. . . מאז שאורן נהרג, אני אף פעם לא הייתי בקבר
שלו. . . תמיד פחדתי. . ." "כנרת, הכל בסדר?" היא ראתה אותי
מתייפחת מדמעות. "כן, פשוט אני חושבת שאני . . . אני חייבת
ללכת לקבר שלו." "את רוצה שאני אקח אותך?" "את יכולה ??" שאלתי
בהתפלאות, חשבתי שהיא תתחיל להטיף לי מוסר. . . בלה בלה . . .
"כן בטח, היום אמא משאירה לי את המכונית אז אפשר. . . את
יודעת." "יופי, תודה" חייכתי, "אני הולכת לחנות הפרחים" עניתי
והתחמקתי מהשומר.
תמר כבר חיכתה לי ליד השער עם המכונית. "היי מתוקה" קראה לי
ונפנפה מרחוק. "היי אני חייבת לך תודה שאת לוקחת אותי. . . "
"חפיף, בשביל מה יש חברים, לא?!"
"כן. . . " מלמלתי ונכנסתי למכונית.
הגענו לבית הקברות, מקום שאני אישית מאוד סולדת ממנו.
"את רוצה שאני אכנס אתך, או שאחכה לך בחוץ?" היא שאלה. "אני
מעדיפה שתחכי לי, לא אכפת לך נכון?" "לא מה פתאום . . . " ענתה
בחיוך.
נכנסתי לשם.
תמיד דמיינתי לעצמי איך זה להיות בבית קברות.
אבל זה לא כמו בכל החלומות והסיוטים, זה אחר, זה שונה.
יש כאן כל כך הרבה קברים מאחורי כל אחד יש חיים, חיים שהופסקו
פתאום, חיים שמאחוריהם יש משפחה, יש חברים, בטח גם להם קשה. .
.
חיפשתי אחר הקבר של אורן, אף פעם לא הייתי כאן קודם, אין לי
מושג איפה הקבר, מסתובבת שם בין כל השמות האלה והנה פתאום
ראיתי את הקבר של אורן.
מסתכלת שעות על המצבה קוראת שוב ושוב את שכתוב:
       'אורן לוי'
       '1981-1998'
ההקדשה הייתה מטושטשת, לא הצלחתי לקרוא. . . רציתי להתקרב
ולנקות, אך לא העזתי.
לאחר שעות, התיישבתי ליד הקבר מניחה את הפרחים ומנשקת את
הקבר.
"אורן שלי, אל תדאג אנחנו עוד נהיה יחד שוב. . . אל תתגעגע
יותר מידי".
הסתכלתי על השעון והבנתי שעברו כבר ארבע שעות, אני מקווה שתמר
עדיין שם. . . בטח נרדמה.
יצאתי משטח בית הקברות, רואה את המכונית עדיין שם. תמר קוראת
ספר. . . נו, זו
תמר. . .
"היי, הנה את" קוראת לי מרחוק. "היי, התפלאתי שלא התייאשת"
"אני? מה פתאום, הבנתי שאת צריכה ת'זמן שלך, את יודעת. . . "
"כן, תודה תמר'וש. נכנסתי למכונית ונסענו לכיוון הבית.  
אמא בטח דואגת לי. החלטתי שלא לספר לה איפה הייתי, זה עדיף.
"כנרת??" "כן אמא" "איפה את? שעות אנחנו מחכים לך, איפה היית?"
"הייתי אצל תמר, הכנו שעורים, נכון תמר?" הסתכלתי עלייה וקרצתי
לה בתקווה שתבין. "כן, גברת שחר" "בסדר, בסדר, אבל בפעם הבאה
תודיע לי, טוב."
"כנרת, אני הלכתי." "ביי תמר"  "ביי". התקרבתי לכיוון הדלת
לסגור אותה.  "כנרת, אני הולכת לישון, היה לי יום קשה, יש אוכל
במקרר, טוב?" "בסדר אמא" מנפנפת לה, שלא תדאג ושולחת נשיקה
באוויר. יש לי בעיה לנשק אנשים מהמשפחה. . .
וואו אני מתה מרעב, איך לא שמתי לב שהזמן עבר. . .
הסתכלתי במקרר, כל מה שהצלחתי למצוא היה סלט חצילים, קערה חצי
גמורה של סלט ירקות וגבינה צהובה, נו טוב, גם זה משהו, חשבתי.
הוצאתי מהלחם שתי פרוסות והכנתי ארוחה, הלכתי לכיוון הסלון,
הדלקתי טלוויזיה, מחפשת משהו מעניין ופתאום קלטתי בערוץ שלוש
משדרים קליפ של אביב, השיר 'אהבנו', שוב נזכרתי באורן, אבל לא
הייתי מסוגלת לכבות ת'טלוויזיה.
חיכיתי שהקליפ ייגמר, עליתי לכיוון החדר.
לקחתי כדור והלכתי לישון. . .
השארתי לאמא פתק על הדלת "אמא, אני לא מרגישה טוב, אני נשארת
מחר בבית, אל תעירי אותי"
אמא לא העירה אותי, בלי שאלות מיותרות.
קמתי בשעה שתיים עשרה בצהריים והחלטתי לגלוש קצת באינטרנט.
בצד הצג ראיתי את הקישור לפורום 'עזרה נפשית' החלטתי להיכנס
שוב. . .נכנסתי וראיתי מולי לפחות חמש הודעות חדשות שפונות
אליי, כלומר לכינוי שלי 'רוצחת הנפשות' לחצתי על אחת מהן. היא
הייתה מ: 'הילדה משומקום'.
'לרוצחת הנפשות. . .
היי, קראתי את ההודעות של פה, את לא נמצאת פה הרבה נכון?!
רק רציתי לדעת מה אומר הכינוי של.
אוהבת, הילדה משומקום.'

ת'אמת, אני לא ממש יודעת מה הכינוי הזה, פשוט זה משהו שיושב
אצלי בראש הרבה
זמן. . . וכנראה שאני לא אדע עד ש. . .
עברתי להודעה הבאה, ככה איזה חמש- שבע הודעות, כל אחד רוצה
לדעת משהו אחר, התייאשתי וכיביתי ת'מחשב.
היה לי חשק לראות טלוויזיה, אבל לא סתם היה לי חשק לראות סרט.
חיפשתי בערמת קלטות ווידאו פתאום ראיתי מולי את הסרט 'מלך
האריות', הקלאסיקה של הסרטים המצויירים. אני תמיד בוכה בסרט
הזה, אבל אני אוהבת אותו, הכנסתי לווידאו והרצתי אחורה.
התחלתי לצפות. . .
פתאום שמעתי טלפון דווקא באמצע הסצנה הכי קשה, כשדוד של סימבה
גורם למותו של אבא של סימבה.
לא עניתי לטלפון, אין לי כוח, אם זה חשוב הם יצלצלו שוב.
הטלפון שוב צלצל. . . וצלצל, לא היה לי כוח לענות.
בסוף, בפעם הרביעית, כשהסרט כבר הסתיים, קמתי והרמתי את
הטלפון. "הלו" עניתי, מצדו השני של הקו ענה לי קול די עצבני
"כנרת, למה את לא עונה???" ניסית לנחש מי זה ולא ממש הצלחתי.
"מי זה?" "זה אני יונתן, התקשרתי להגיד לך שסבתא מגיעה היום
מחיפה וצריך לסדר ת'בית."  "אבל למה אני?" "כי את במילא לא
עושה כלום. . . " אוף מה עושים כדי להיפטר מאחים קטנים, "טוב
נו. . ." עניתי "יופי, ביי".
אני באמת לא עושה כלום, פתאום התחלתי להרהר. אני מנותקת מכולם,
חשבתי. אף אחד כבר לא שואל אותי כלום, לא מבקש, כולם פתאום
מתרחקים. בזמן שהרהרתי לעצמי, התחלתי קצת לסדר את הבית.
אחר כך היה לי צורך להסתכל במראה. הסתכלתי על עצמי שעות ופתאום
אני קולטת שזו כבר לא אני. אני כבר לא מי שהייתי, אני נראית
נורא. . .
עשיתי מקלחת קרה, אחר כך הסתרקתי וניסיתי להראות נורמאלי כדי
שסבתא לא תיבהל.
שעה ארבע כבר, צלצול בדלת, ניגשתי לראות מי זה. זו הייתי סבתא,
פונה אליי בטון כועס" :כנרת, איפה את? את לא מצלצלת לשאול מה
שלום הסבתא הזקנה שלך? מנותקת אהה." ולא חיכתה לתשובה, למרות
שניסיתי למצוא לה אחת כזו.
"טוב, לא משנה, איפה אמא שלך?" שאלה "עוד מעט חוזרת מהעבודה"
עניתי.
הסברתי לה איפה כל דבר, לא שהיא לא יודעת, פשוט מתוך נימוס,
ועליתי לחדר שלי, עדיין מהרהרת.    
הלכתי לשכב, מנסה לשכוח מהכל אבל לא הצלחתי. חשבתי המון, חשבתי
מה אני עדיין עושה פה? אני במילא לא מועילה לאף אחד.
מה אני קשורה לחיים? אני מרגישה כל כך תלושה, לא קשורה, מרחפת,
אני באמת מנותקת מכולם.
התחלתי לחשוב בכיוון של סוף, מה היה קורה אם לא הייתי כאן
יותר? האם מישהו בכלל היה שם לב שאני כבר לא כאן? לא נראה לי.
אני יכולה פשוט להיעלם ואף אחד לא ירגיש אפילו.
במילא אני לא עושה כלום, סתם עוד גוף שיושב כאן. אוף נמאס לי,
מנסה להירדם. הלכתי לחדר של אמא ולקחתי שני כדורי שינה, חייבת
לישון. לקחתי אותם ונכנסתי למיטה, סוף סוף הצלחתי לישון קצת.
פתאום דפיקות חזקות על הדלת, "כנרת, את לא שומעת שאני קוראת
לך?"  

פרק ה'- דרך ללא מוצא:

ת'אמת לא שמעתי כלום. לא עניתי לה, לא היה לי כוח, היא בסוף
התייאשה והלכה.
המחשבות האלו לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש.
התחלתי להאמין שאני באמת לא שייכת לכאן ושאני דיי מיותרת.
פתאום אני נזכרת בביקור שלי בבית הקברות. הייתה חלקת קבר פנויה
ליד הקבר של אורן.
נזכרתי במה שהבטחתי לו, זה אפשרי, אנחנו יכולים להיות יחד,
להיות שוב מאושרים. אם רק. . . התחילו לרוץ לי בראש סצנות של
מוות שונות, מסרטים שראיתי. כולן קשות, בכולם זה מוות המוני,
או מוות של זוג שהחליט להתאבד יחד בגיל זקנה, כדי שלא יהיה מצב
שאחד ימות והשני יישאר לבד. איזה מעשה אצילי חשבתי. . .
מה אם. . . אם גם אני . . . ? ואז נהיה מאושרים.
בראש שלי היו רעיונות שונים, כל אחד קשה מהשני. בהתחלה חשבתי
על כדורים- אבל זה מייאש, ולא תמיד מצליח, חשבתי על תלייה- אבל
גם זה מייאש, ואז נזכרתי בקליפ וחשבתי לחתוך ת'ורידים- אבל גם
זה לא ממש קל. הפתרון הקל היה לירות בעצמי, אבל מאיפה לעזאזל
אני משיגה אקדח. . .    
המחשבות האלו הופסקו, כששמעתי שוב את קולה של אמא, הופסקו אבל
לא נעלמו. . .
"אני באה. . . מה יש?"
"כנרת אמרת שלום לסבתא שלך? בואי לאכול אתנו ארוחת ערב."
"זה בסדר, אני לא רעבה, כבר אכלתי."
"היי סבתא, איך שם בחיפה, קר כמו פה?"  "את יודעת, קר, חם, אני
בבית"
"שמעתם כבר מדני?" פתאום החדר נעשה קודר, הכל מעורפל. סבתא שוב
הזכירה את השם של אבא, מאז שהוא ואמא התגרשו לא שומעים ממנו
כלל, חוץ מדמי מזונות שמגיעים פעם בחודש. "אמא דיי כבר לדבר
עליו" אמא פנתה בכעס אבל בעדינות לסבתא.
"כנרת תספרי לי מה חדש בבית הספר, איך הציונים?" "את יודעת
סבתא, בגרויות, מבחנים, מנסים ללמוד. . . בלי עין הרע הכל
בסדר." "יופי יופי, שלא תצאי כמו אמא שלך מזכירה, שמעת?!"
"אוו, אל תדאגי לי. . . " עניתי וחזרתי לחדר שלי.
"ורד מה עם הילדה שלך, היא לא אוכל כלום? היא רזתה המון" "היא
בסדר אמא, אל תדאגי" שמעתי את המשך השיחה בזמן שעליתי לחדר.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם, ניסיתי לחשוב על דרך איך ללכת מפה.
לעזוב הכל ופשוט ללכת.
נזכרתי שאמא מחביאה את האקדח שהיה של אבא במגרה של ארון
הבגדים. . .
אבל אני לא יכול לעזוב בלי להשאיר משהו. . .
קמתי בשלוש לפנות בוקר והתחלתי לכתוב מכתב:
'לכל מי שקורא ת'מכתב שלום,
אני כנרת, החלטתי לעזוב אתכם, הרגשתי מיותרת, הרגשתי מרוחקת.
אני חוסכת ממכם ת'נטל הזה ועוזבת מעצמי. . .
אני עוזבת למקום טוב יותר. . .
מקום בו אוכל להיות מאושרת עם אהובי. . .
מקום בו לא אצטרך לדאוג שאני אשמש תועלת או משהו. . .
מקום רחוק מפה. . . ובעצם הכי קרוב שאפשר. . .
אני עוזבת ת'חיים לטובת המוות'
חתכתי את עצמי וחתמתי עם הדם:

כנרת  

 
זהו חשבתי, מחר כשכולם ילכו אני אקח את האקדח ואסע. . . אסע
לבית הקברות להיות קרובה אליו, אל אורן.
השעה אחת-עשרה בבוקר. . .
כולם כבר עזבו, נכנסתי לחדר של אמא ולקחתי את האקדח.
שמתי אותו בתיק, יצאתי מהבית ועצרתי מונית.
"לבית העלמין בבקשה" "זה ארבעים שקלים" "בסדר" עניתי ונכנסתי
פנימה.
"תעצור לי בבקשה פה בחנות הפרחים לרגע." נכנסתי לחנות וקניתי
ורדים לבנים- הפרח האהוב עליי.
"אפשר להמשיך" אמרתי.
הגענו לבית הקברות "בבקשה" פניתי אליו עם הכסף ויצאתי.
נכנסתי לבית הקברות, מחפשת את הקבר של אורן.
מסתובבת, מסתכלת על השמות האלה. איך לפני זמן מה כולם היו חיים
ועכשיו, עכשיו הם רק שם על אבן, כמו אורן, כמו אורן שלי.
התיישבתי ליד הקבר, הנחתי את הפרחים, ניקיתי קצת מאבק. הוצאתי
את האקדח מהתיק ואמרתי "אורנ'וש, הנה עוד מעט אני גם יהיה שם
מותק, נהיה שוב יחד, שוב מאושרים."
עברו שם כמה אנשים, אז הכנסתי חזרה את האקדח. . . נישקתי את
הקבר שלו ולחשתי "אני אוהבת אותך אורן."
"תמיד אהבתי ותמיד אוהב."
פיזרתי את הפרחים סביב הקבר, הוצאתי סכין וחתכתי את עצמי,
מטפטפת דם על הפרחים הלבנים.
הם כר לא תמימים כמו שהיו. . .
האנשים חלפו, הזמן עבר ואני נשארתי כאן לבד. . .
הוצאתי לאט את האקדח ולחשתי "עוד מעט. . . עוד מעט".
טענתי את האקדח, כיוונתי לראשי ויריתי. . .
נופלת, מדממת על הקבר מצא אותה השומר. הוא מצא בתיק פלאפון,
והחל לחייג
לאנשים. . .
הוא אמר שהוא מצא אותה מתה על קבר של אחד האנשים פה בשם אורן.
ניידת המשטרה הגיעה וגם אמבולנס.
המשטרה לקחה ראיות, אם כי דיי ברור כי הייתה כאן התאבדות.
האמבולנס פינה את המשפחה לביתם לאחר שזיהו את הגופה.
בכל רחבי העיר הופיעו מודעות אבל.

                                       בצער רב וביגון
                                        .................

המשפחה עברה לגור בחיפה עם הסבתא, האבא עדיים בחו"ל, ספק אם
הוא שמע על האסון.
תמר מבקרת מידי חודש בקברים של כנרת ואורן, מנקה אותם ומניחה
פרחים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האמת כואבת, אבל
לא כמו שכואב
לרכב על אופניים
בלי מושב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/02 13:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליסה בארץ הדמעות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה