[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קליאו מייז
/
הגברת האפורה

מבית היוצר של אור ומאיה

פרק 1: סתם התחלה.

זה היה יום שבת בהיר במיוחד של חודש פברואר, והארי, רון
והרמיוני החליטו לצאת לקומזיץ חביב על שפת האגם, לכבוד המאורע
החשוב שקרה באותו יום-  סנייפ היה חולה.

הם ישבו ליד קצה האגם, מתבוננים בשמש החמה של אחר הצהריים
ומתמתחים בבטלה.

"נו, הרמיוני, אולי תספרי לנו סיפור?", שאל רון, משכשך רגליו
במי האגם הקרים. "משעמם לי..."

"אהה.. אני לא מכירה שום סיפורים משעשעים במיוחד, אבל מה שכן -
אני דווקא יכולה לספר לך סיפור נהדר על שרפת המכשפות בימי
הביניים, או על התאונה שבעקבותיה נוצר זן חדש של דרקונים לא-
נושפי- אש, מעוניין?" היא שאלה בהתלהבות.

"אהה, בפעם אחרת אולי", הוא מיהר להתחמק. "אבל הרמיוני, תראי,
כל- כך הרבה ספרים קראת ואת לא מכירה אפילו סיפור נחמד אחד?
אפילו משהו מספר ההיסטוריה, משהו מפחיד, שיגרום לנו לפחד
כשאנחנו הולכים בלילה לשירותים, או משהו כזה..."

"אה, בעצם אני מכירה משהו כזה, אבל הוא לא יגרום לך לפחד כשאתה
הולך בלילה לשירותים", היא אמרה, "הוא יגרום לך לפחד כשאתה
הולך לכל מקום, במיוחד בלילה.."

"נו, באמת", קטע אותה רון, בחוסר סבלנות, "ספרי את הסיפור או
לא, אבל תתחילי כבר".

"אל תגיד לי- 'תתחילי כבר', אני אתחיל ברגע שאני אהיה מוכנה,
אולי פשוט אתה תספר את הסיפור? כי כנראה אתה מכיר סיפורים הרבה
יותר טובים ממני, בטח מתוך עיתון הקומיקס של מרטין מיגס, אה?!"
היא הטיחה בו ברוגז, פניה מסמיקות מכעס.

"נו, באמת, רון, זה היה כל- כך הכרחי?"


שאל בתוכחה הארי, שבמשך כל אותה השיחה היה עסוק בזריקת אבני
חצץ לאגם והקשבה לקולות ה'בלופ בלופ' שהן היו משמיעות. "אתה
יודע שאתה לא יכול לספר סיפור".

"באמת? את זה עוד נראה.. אוקיי, אז אם כך-  שמעתם כבר את
הסיפור על 'מרטין מיגס והגלישה באינטראנטט שולל המוחות'?" הוא
שאל.

"אווווווווף...." מלמל הארי מתחת לשפם שלא היה לו. "אם כבר
מדברים על שעמום..."

"מה אתה רוצה שאני אעשה?!"

"אתה רוצה לדעת מה אני רוצה?! אני רוצה שתחשוב קצת לפני שאתה
פותח את הפה הגדול שלך, וצועק על אנשים! בדיוק ההפך ממה שאני
עושה עכשיו!" קרא הארי.

"אה, כן, אני גם רוצה שתבקש סליחה מהרמיוני כדי שהיא תספר לנו
את הסיפור שלה... ברור? אז תעשה את זה, קדימה!" הוא הוסיף לאחר
מחשבה והסתכל על רון באטימות.

"טוב, נו, סליחה, הרמיוני... אני מודה שלא הייתי צריך לעשות את
זה.. את סולחת?" הוא אמר.

"סולחת". היא אמרה בסיפוק.

היא תמיד אהבה להיות צודקת. (מה שהיא הייתה בדרך- כלל) אבל
יותר מכל היא אהבה להיות צודקת כשרון היה טועה, ובמיוחד כשהוא
היה צריך לבקש ממנה סליחה. והאמת-   היא בכלל לא נפגעה ממה
שהוא אמר.

"אז אולי עכשיו תספרי לנו את הסיפור?"

"בסדר.." היא אמרה, עשתה קליקים בכל האצבעות, מתחה את הגב, את
הרגליים ואת הידיים, פיהקה פיהוק גדול, התעטשה פעמיים, השתעלה
וגירדה באפה.

"אז זה הולך ככה.."

"רגע!" הפסיק אותה רון. הוא כחכח בגרונו ואמר- "לא אמרת לנו מה
שם הסיפור ואיזה מן סוג הוא, כלומר-  אם הוא סיפור מתח,
קומדיה, רומן, הרפתקה, מלחמה, בלשי, סיפור דוחה או סיפור
לילדים..." (יס, יס, יס!)

"הוא סיפור אימה". היא אמרה בקול המפחיד ביותר שאותו היא יכלה
לגייס. "סיפור על אימים בלתי יתוארו, (או שלא...) ושמו-


הגברת האפורה.







פרק 2: אלינור גריי.


הרמיוני כחכחה בגרונה עוד פעם או פעמיים. רון הביט בה במבט
זעוף. "טוב אז זה מתחיל בעצם ב..."






טירה. ובעצם, לא סתם טירה. זו היתה טירתו של אייבן גריי.

הטירה הזו היתה חשוכה, מצמררת, ובכלל - מקום שבהחלט לא היית
רוצה לישון בו בלילה.

בקומה העליונה היתה מישהי, יולדת. התינוקת הזו, שהאישה הצעירה
עמדה ללדת, היתה עתידה להיות ביתם הראשונה של האדון והגברת
גריי, אחרי הרבה מאוד ניסיונות.

שתי צווחות נשמעו בו זמנית בחדר הגבוה ביותר במגדל הגבוה ביותר
בטירה (מישהו ראה שרק? זה בדיוק זה!).

האחת היתה צווחת תינוקת שהרגע נולדה, השניה היתה צרחה מיוסרת
של האישה היולדת, שבאותו רגע גברו עליה הסבל, הכאבים והמחלה
שממנה סבלה במשך חמש-עשרה שנה, והיא מתה.

אדון גריי, שחיכה ליד הדלת נכנס בבהלה מבעד לפתח כשנשמעה צרחת
אשתו. הוא הביט במיטה, שבה שכבה גברת גריי המתה ואז באחות
המיילדת, שהחזיקה בזרועותיה חבילת שמיכות שחורות. מתוך השמיכה
הציצה אליו תינוקת. היא כבר לא בכתה אלא הביטה עליו בעיניים
אפורות וענקיות.
היתה לה פלומה של שיער שחור על ראשה והיא היתה בשקט מוחלט, שלא
כמו רוב התינוקות.

"אשתי" הוא מלמל, ואז רכן כדי להביט בתינוקת הקטנה. "גם את
תהיי, כמוה, אלינור גריי".







אלינור גריי גדלה מתינוקת מוזרה ושקטה לילדה מוזרה, שקטה
ויפיפייה.
היו לה עיניים אפורות ענקיות, שיער שחור ארוך וחלק, עור חיוור
והיא תמיד לבשה שחור.
היא תמיד קראה ספרים, בעיקר על קסם אפל, אחרי הכל, המשפחה שלה
היתה משפחת קוסמים מהותיקות, העשירות והמכובדות שקיימות.

היא אהבה את הרעיון שכוח יכול לגרום לאנשים להעריץ אותך, היא
אהבה לדעת שחוכמה ועורמה יכולות להשפיע על היחס של האנשים אליך
ושידע יכול לחסל ולהחיות.

היה תמיד ניתן למצוא אותה בספרייה הגדולה של טירת גריי: ילדה
קטנה, בערך בת עשר, יושבת על אחת הכורסאות המרופדות בקטיפה
שחורה, ספר ענק שעון על ברכיה מפני שהוא היה גדול מכדי שתוכל
להחזיק אותו ביד.

תמיד שיער שחור אסוף בסרט, שמלה ארוכה ושחורה, כמו של נסיכות-
אבל שחורה לגמרי, ככה היא אהבה.

לאדון גריי זה לא הפריע, להפך, הוא תמיד הביא לה ספרים. ספרים
עטופים בכריכות עור כהות, ספרים יקרים כרוכים במשי אפור,
גיליונות קלף מאוגדים מאוספים עתיקים של קוסמי אופל.





"אבא, ספר לי על אמא", היא אמרה לאביה יום אחד, בשעה שהוא בא
לבקרה ולהביא לה עוד ספר שהיא ביקשה.

"אמא שלך..." מלמל האדון גריי והביט על האוויר מולו בעיניים
חולמניות."...הייתה האישה הכי יפה, הכי מקסימה, והכי טובה שאי
פעם נראתה בסביבות טירת גריי. היא אהבה לעזור לאנשים וכל דבר
סביבה נהיה טוב ברגע שהיא נגעה בו. כל פנים עצובות- מיד
התחייכו, כל דמעה- הפכה לצחוק.

בכלל, היה לה את הכישרון הנדיר הזה לגרום אושר ושמחה בכל מקום
שהיא הייתה בו. מאז שהיא באה לגור איתי, פה, באחוזה החשוכה
הזו, הכל התחייך, כל פינה אפלולית התמלאה אור ורון ושירה, וכל
אדם שהיה פה מצא אושר.

אבל... באותו יום שאת נולדת, כפי שאת יודעת, המחלה שהיא נשאה
עימה במשך חמש- עשרה שנה גברה עליה, והיא נותרה בלא רוח חיים",
הוא אמר בעצב, עיניו נוגות ונוצצות.

"באותו רגע - האושר והחדווה שאיחדו תמיד את האחוזה שלנו במשך
כל שנות נישואינו עזבו אותה פתאום... כאילו האישה המקסימה הזאת
מעולם לא נכחה פה, וכל הדברים שידיה הלבנות טיפלו בהם באהבה
רבה כל כך שכחו אותה בקלות כזאת, אלינור גריי שלי..." הוא סיים
במהירות, נשק בחופזה לביתו על שערה הארוך ומיהר לצאת את החדר.

אלינור הסתכלה על הדלת הנטרקת מאחורי אביה, ומשכה בכתפיה
בתימהון ובבלבול.

"ממה שאתה מספר נשמע כאילו היא הייתה אישה די משעממת..." היא
מלמלה לעצמה בחוסר עניין וחזרה לקרוא.








למחרת בבוקר אלינור קמה והסיטה הצידה את הוילון. השמיים היו
אפורים וזרועי עננים, מראם אפלולי וקודר וכלל לא כמו ששמיים
אמורים היו להראות בבוקר באמצע הקיץ.

אלינור חייכה בסיפוק - הבוקר היה פשוט מושלם.

היא ירדה למטה במדרגות המפותלות והתיישבה על כסא אבן גבוה
ונוקשה ליד השולחן. קול נקישה חלוש נשמע והיא ראתה ינשוף שחור
עומד על אדן החלון ומחזיק במקורו מכתב.

היא שחררה את הינשוף מהמכתב וקרעה אותו במהירות בין אצבעותיה
הדקות והמיומנות.

"ממי המכתב?" שאל אותה אביה, שירד באותו הרגע מהמדרגות בצד
הרחוק של החדר.

אלינור התעלמה בבוז משאלתו ורק בחנה בעיניים אפורות ואדישות את
המכתב שבידה.
הוא היה עשוי מקלף עבה וצהבהב ואותיות נכתבו עליו בדיו ירוקה
מבריקה:



לכבוד א. גריי
טירת גריי, שדרת הסהרון מס' 13.
מינאס העילית.
פייאלי.



"זה מהוגוורטס", היא אמרה. "הגיע הזמן..."







אז עוד לא היתה רכבת האקספרס להוגוורטס, היו כרכרות.
אלינור חיכתה לאחת כזו שתגיע אל תחנת האיסוף ותיקח אותה אל בית
הספר שאליו כל-כך רצתה ללכת.

היו עוד די הרבה קוסמים בתחנה ההיא, רובם ילדים שהולכים ללמוד
בהוגוורטס. אביה לא רצה לבוא איתה לתחנה ולכן עמדה לידה האומנת
שלה, אישה צעירה וחכמה שאלינור העריצה מאוד.
עכשיו, אלינור ידעה, היא תראה את האומנת, שהיתה חברתה היחידה,
רק פעם בשלושה חודשים, אולי.

האומנת חייכה את אחד מחיוכיה, שהיו די נדירים.
"אני מניחה שאת צריכה לעלות על אחת מאלה", היא הצביעה על
הכרכרה והרימה את מזוודתה של אלינור.

היא הניחה את המזוודה על גג הכרכרה וקשרה אותה בקסם. אלינור
הביטה בה ולפתע, למרות כל האדישות והשליטה עצמית היא יבבה
וחיבקה אותה. האומנת, העלמה דניאלס, ליטפה את אלינור על ראשה
והתרחקה.

"די אלינור, אני אראה אותך בחופש", היא סימנה לאלינור לעלות על
הכרכרה ואז התעתקה משם. אלינור הביטה על הנקודה שממנה נעלמה
והיתה כל כך עסוקה בלבהות עד שלא שמה לב שמישהו פנה אליה.

"אממ... סליחה, אפשר לשבת? את יושבת לבד כאן והכל..." אמר קול
מכיוון המותניים שלה.

היא הביטה למטה כדי לראות על רציף הכרכרות ילד. הוא נראה בערך
בגילה, עם שיער חום כהה, עיניים כחולות גדולות, עור חיוור וכמה
נמשים. אלינור ראתה אותו ופעם ראשונה בהרבה זמן, חייכה.

"כן, בטח" היא אמרה ופינתה לו מקום.

"אני אלרונד צ'ייסון. איך קוראים לך?" הוא שאל בסקרנות.

אלינור הביטה בו כמה שניות, בתשומת הלב הרגילה שלה לפרטים.
היתה לו גלימה שחורה, ארוכה. הוא נעל נעליים שנראו יקרות וחייך
אליה, חיוך אמיתי, מצחיק וקצת עקום.

"אלינור גריי" היא השיבה.

היא אף פעם לא התרועעה עם ילדים בני גילה. במיוחד לא בנים
והוא, מצא חן בעיניה.
הוא טיפס לתוך הכרכרה ונשמעה שריקה. אנשים התחילו לעבור ולסגור
את הדלתות. הדלת של הכרכרה של אלינור ואלרונד נסגרה והכרכרה
התחילה להיטלטל בדרך.

"אז... איפה למדת עד עכשיו?" שאל אלרונד בניסיון מאולץ לפתוח
בשיחה.

"בבית" השיבה אלינור והעבירה קצוות שיער שחור אל מאחורי
אוזניה. "ואתה?".
"אה... בבית ספר של מוגלגים." הוא אמר.

"אתה בן של מוגלגים?" שאלה אלינור. היא לא אהבה את הכינוי
'בוצדמים'. טוהר דם לא היה מה שחשוב לה, היה יותר חשוב לדעת מה
קורה עם האדם עצמו, לא עם השורשים שלו.

"לא, חצי-חצי" הוא מלמל. "אבא מכשף, אימא מוגלגית".

אלינור הנהנה והביטה דרך החלון.

"באיזה בית את רוצה להיות?" הוא הוסיף בסקרנות כשראה שהיא
משתעממת. היא הסתובבה חזרה אליו ונראתה יותר נלהבת.

"ברור שסלית'רין" היא אמרה.

הוא הביט בה. רגליה לא הגיעו אל רצפת הכרכרה אלא התנדנדו
באוויר. היא לבשה, כרגיל, שמלה שחורה.

"אני דווקא העדפתי רייבנקלו" הוא מלמל.

אלינור היתה קצת מאוכזבת. הנה דבר אחד שלא היה להם במשותף.

הכרכרה המשיכה לנסוע ואלינור הביטה החוצה. התחיל להחשיך והשמים
כבר היו צבועים בצבע כחול כהה.

"אז איך אתה חושב ששם... בהוגוורטס?" היא שאלה בתהיה. אלרונד
נראה מהורהר והשעין את ראשו על ידו, שהושענה עוד קודם על אדן
החלון.

"אני מניח ש... מה זה?" הוא הפסיק לפתע לדבר והקשיב. מחוץ
לכרכרה נשמעו קולות גריסה או משהו בעל קול צרוד מאוד נוהם.





הרמיוני הפסיקה בדמטיות כדי להביט בהארי ורון.

רון כבר הוציא את רגליו מהמים, נשען על אבן והביט בה במבט
מתוח. הארי שיחק במקל שמצא על הקרקע והרים מדי פעם את עיניו אל
הרמיוני או רון.

"נו תמשיכי" אמר רון אחרי שההפסקה של הרמיוני נעשתה ארוכה מדי.


הרמיוני שלחה בו עוד אחד מהמבטים הנוזפים שלה והתמתחה שוב.
השעה היתה כבר ארבע אחרי הצהריים והשיעור האחרון לאותו יום,
שהיה שיקויים, נגמר.

הרמיוני המשיכה בקול מיסתורי.





"מה זה? מי זה שם?" אלרונד שאל בפחד והביט אל החושך ששרר מצידו
השני של החלון.

קול הנהמה המוזר נשמע שנית והכרכרה עצרה. אלינור הסתכלה ביראה
בדלת התא שלהם, שנפתחה בחריקה.






הרמיוני עשתה עוד הפסקה דרמטית והביטה על הארי ורון המפוחדים
כשהבעת ניצחון על פניה.

"נו, באמת, הרמי..." מלמל רון, "זה לא ילך אם תעשי כל שני
משפטים הפסקה כזאת.. זה הורס את המתח!" הוא קרא.

הרמיוני עיוותה אליו את פרצופה, לחשה "לומוס", אל השרביט שלה -
כי כבר החל להחשיך - והמשיכה בסיפור.






דלת הכרכרה נפתחה באיטיות ואל התא נכנס מישהו, פניו אפופי
צללים ומוחבאים בעמקי גלימתו השחורה, אבל עיניו נוצצות
בהתרגשות.

"סוף סוף..." הוא מלמל, "סוף כל סוף...."











פרק 3: הארווי קונזי.


"מ-מי אתה?" שאלה אלינור בקול נפחד. היא אמנם פחדה, אבל היא
ידעה שלפי המראה של הילד הזה שלצדה, היא תהיה זו שתצטרך להגן
עליו.

"באתי לקחת אתכם..." מלמלה הדמות בקול מפחיד. פתאום גבה של
הדמות הכהה התחיל לרעוד והדמות החלה להתעוות קדימה ואחורה,
כשלבסוף נפלה קדימה אל תוך הכרכרה.

אלרונד מיהר קדימה למרות ניסיונותיה של אלינור לעצרו, והוריד
את הברדס מראשה של הדמות השחורה.

"ידעתי!" הוא צעק בניצחון.

אלינור הייתה מבולבלת. הדמות התרוממה בעודה מורידה את הכיסוי
מראשה, וכך אלינור יכלה לראות שהדמות המפחידה הייתה בסך-הכל
ילד, לא נראה יותר מבן 11 או 12, עם שיער חום חלק ועיניים
תכולות בהירות.

"הארווי!!" קרא אלרונד בחדווה. "ידעתי שתבוא!" הוא הושיט יד
חיוורת ומשך את הדמות פנימה אל הכרכרה.

ראשה של אלינור החל להסתחרר.

"מי אתה?" היא שאלה שוב, הפעם יותר בחוסר ביטחון מאשר בחשש.

"אני הארווארד קונזי, העלמה", הוא אמר בחיוך שובב וקד קידה
רשמית. "ושמך הוא?" הוא שאל, מוריד כובעו ברשמיות.

"אני אלינור גריי", היא אמרה, מנסה לשקם את גאוותה הפצועה לאחר
בדיחתו של הלה, "ואני רוצה לדעת מה קורה פה".

אלרונד נחלץ להגן על חברו.

"אלינור, זה, כמו שאמרתי, הארווארד קונזי, חבר טוב שלי ובדחן
כפייתי". הארווארד השתחווה בשנית ואז התיישב והכרכרה המשיכה
לנסוע.

"תקראי לי הארווי" הוא חייך חיוך שובב נוסף וכפיצוי על ההפחדה
שלף במעין זריזות-ידיים מכיסו ממחטה ושרביט וביצע קסם שהפך את
הממחטה לזר ורדים כחולים. הוא הושיט אותם לאלינור, שחייכה.

"אתה בשנה ראשונה?" היא שאלה בקול קריר-אך-מסוקרן. הארווי
הנהן.

"מקווה בגריפינדור או רייבנקלו", הוא הוסיף. אלינור השמיעה
נחרת חוסר-סבלנות קטנה.

"למה אף אחד לא רוצה ללכת לסלית'רין?" היא שאלה אותם בקיטור.

שניהם הביטו בה.

"אממ... כי כולם שם רשעים?" ענה אלרונד בניחוש.

"ואם אני אהיה בסלית'רין, אתה תחשוב שאני מרשעת?" היא שאלה
בסקרנות.

הוא לא ענה בהפגנת דיפלומטיות.






הם הגיעו לבית הספר. אלינור השאירה את זר הורדים הכחול על
הספסל במרכבה וירדה אל תחנת הכרכרות בהוגסמיד.

היו שם המון תלמידים ואיש אחד, ישיש ומקומט, שסימן לתלמידי
השנה הראשונה לגשת אליו.

אלינור התיישבה בסירה עם הארווי, אלרונד וילדה נוספת עם פרצוף
עכברי מעט.

הסירה שטה לאחר שכולם התיישבו בה ואחרי שיוט קצר אלינור ראתה
בפעם הראשונה את חלומה: טירת הוגוורטס. ענקית, חלונותיה
מוארים, תלויה מעל חצי צוק ליד האגם בצידה האחד.

פיהם של רוב התלמידים בסירות נפער בהתלהבות, אלינור היתה
מסוגלת לקפוץ מאושר אבל שמרה, כרגיל על שליטה עצמית. פניו של
אלרונד, מאחוריה, זרחו בהתלהבות.

הארווי השמיע קריאת שמחה.

מורה צעיר פתח להם את הדלת. הוא הוליך את תלמידי השנה הראשונה
אל חדר צדדי והסביר להם על תהליך המיון.

אלינור עמדה בחדר, ידיה מאחורי גבה, וחיכתה שהמורה המעצבן
יסיים לדבר והיא תוכל כבר ללכת לשבת בשולחן סלית'רין.

הדלת, סוף כל סוף כל סוף, נפתחה אל האולם הגדול.
הנרות ריחפו, רוחות הרפאים זהרו, התלמידים מחאו כפיים בנימוס.
הכל היה בדיוק כמו שהיא חשבה שזה יהיה.
סוף כל סוף בית.

עוד מורה, בלונדיני שנראה מתוח, נכנס בעקבות תלמידי הראשונה
לאולם. הוא החזיק בידו גליון קלף מגולגל, וככל הנראה, ציפה
למשהו או מישהו. המשהו לא איחר להגיע.

האיש המקומט שהשיט אותם בסירות הביא שרפרף ועליו הציב כובע
קוסמים מרוט מעט. קרע בצד הכובע מפתח והכובע, הוא... הוא שר.


דורות רבים של תלמידים,
שבחיי ראיתי.
תוהים אתם רק בוודאי:
מה איתם עשיתי?


אותם לארבעה בתים,
מובן זה מאליו,
מיינתי רק לבד, אני,
בלי פגע או רבב.


לגריפינדור היו דרושים
עם אומץ ותושייה.
לרייבנקלו החכמים
או הטובים בלמידה.


להפלפאף: החרוצים
והמשקיענים,
לסלית'רין מוינו
שאפתנים ערמומיים.


דורות של תלמידים גדלו
בעזרת בחירתי.
אם יש לכם קצת תהיות
פשוט חיבשו אותי.




כולם מחאו כפיים בהתלהבות. כולם, חוץ מאלינור, שחשבה איך נראים
המעונות של סלית'רין.

המורה הבלונדיני פתח את גליון הקלף המגולגל לרשימה ארוכה של
שמות של תלמידים. הוא הזמין את התלמיד הראשון ברשימה לשבת על
השרפרף ולחבוש את המצנפת.

"אדלסון, מייקל" תלמיד רועד וחושש יצא מן השורה ומשך על ראשו
את המצנפת, שכיסתה את ראשו.

"הפלפאף". צעקה המצנפת (שימו לב לנטייה של תלמידים ראשונים
ברשימה להתמיין להפלפאף. ע"ע: חנה אבוט).

"ברייטמן, ג'ק".

"גריפינדור".

"קברלס, אנני"

"הפלפאף".

ואז היה תורו של אלרונד. אלינור קיוותה שיגיע לרייבנקלו כמו
שרצה.

"צ'ייסון, אלרונד" אלרונד יצא מהשורה ליד אלינור, מותח את
אצבעותיו, שהשמיעו כמה קליקים.

"רייבנקלו".

שולחן רייבנקלו הריע לו בשמחה כשאלרונד, חיוור יותר מהרגיל,
התיישב בכיסא פנוי.

"קונזי, הארווארד"

"רייבנקלו".

הארווי נראה טיפה מאוכזב, אבל חייך בשמחה כשהתיישב ליד אלרונד
בשולחן רייבנקלו.

הזמן עבר כמו נצח דחוס כשאלינור חיכתה שיקראו בשמה. דייזי
פלקון, ג'ון פיודל ואז, "גריי, אלינור".

פרפור קטן ומתרגש עבר בה והיא ניגשה להתיישב על השרפרף ומשכה
את המצנפת על ראשה, נזהרת שלא לקלקל לעצמה את התסרוקת. היא
חיכתה בזמן שקול קטן ציפצף באוזניה.

"אוי, אגוז קשה מה? את יכולה להתאים לגריפינדור אני רואה וגם
ל... או! כמובן! איך לא ראיתי קודם? את תצליחי שם, כמובן. אני
מעדיפה שתלכי לרייבנקלו"

האכזבה היתה ענקית, עצומה.

אלינור הלכה לאיטה לשולחן רייבנקלו והתיישבה שם, כתפיה שפופות
וראשה כואב.

יותר ממה שהיא הצטערה בשביל עצמה, היא יכלה לתאר לעצמה מה אביה
יגיד, מה הוא יגיד כשיידע שבתו היחידה, שבו תלה את כל תקוותיו,
קטעה את רצף דורות משפחת גריי שהתמיינו לסלית'רין, הוא היה כל
כך בטוח בה!!

היא ידעה שהאכזבה בשבילו תהיה גדולה. והיא ידעה שאביה לעולם לא
יישכח, ולא ייסלח...    

"אז, אלינור..." מלמל מישהו לשמאלה של אלינור. היא הפנתה את
עיניה הגדולות אליו בשאלה.

זה היה הארווי קונזי.

"מה?" היא שאלה אותו.

"אז בסוף לא הלכת לסלית'רין, הא? לא מספיק מרושעת...?" הוא אמר
לה, עיניו הבהירות מנצנצות בבדיחות.

"תהיה בשקט!" היא לחשה לו בזעם, היא לא סבלה שמפקפקים בה ובכל
מה שקשור אליה, אפילו אם זה היה במידת הרשעות שבה.

"עצבנית במקצת..." הוא העיר לעצמו והכניס לפיו תפוח-אדמה אפוי.
"מעניין אם היא במח-"

אבל היא לא חיכתה להמשך המשפט.

למרות שבדרך כלל היא הייתה ילדה רגועה ושקטה, הפעם הוא ממש
הרגיז אותה. העובדה שהיא נאלצה להיפרד מביתה ומאביה ומהאומנת
שלה, ומכל הדברים שאותם היא אהבה (ובעיקר הספרים של אבא שלה,
שאותם היא לא הורשתה לקחת איתה לבית-הספר) לא רק שהיא נבחרה
בדרך כלשהי לרייבנקלו, אלא גם שהאידיוט הזה מתגרה בה? הו,
לא... הגיעו מים עד נפש! היא כבר לא יכלה לשלוט בעצמה יותר.

היא הוציאה את השרביט שלה מכיסה וכבר החלה למלמל- "סרפנסו-"
כשהארווי הוציא את שרביטו שלו מכיסו, כיוון אותו על שרביטה
המונף והפך אותו בתוך רגע לנחש גומי.

אלינור צרחה בהפתעה ושמטה את השרביט, שהזדחל משם במהירות ונעלם
מתחת למפה.

"חצוף שכמותך!" היא קראה, "איך אתה מעז?!"

"קרה משהו, העלמה גריי?" שאל קול נשי מאחורי גבה.

אלינור הסתובבה אחורה בשביל לראות את פניה חמורות הסבר של אחת
המורות, בעל שיער מאפיר קצר ועיניים כהות וחלולות.

"הוא.. הילד הזה-" היא קראה בהתרגשות והצביעה על הארווי, "הוא
כישף לי את השרביט - נחש - השרביט שלי!! - אבא שלי!" היא גמגמה
ונופפה בידה לכיוונו של הארווי.

המורה שלצדה הפנתה את פניה אל הנער שישב לצידה של אלינור,
ופניה הרציניות בדרך- כלל, התחייכו.

"אני רואה שהיית רעב", היא אמרה לו.

אלינור הסתכלה עליו גם היא, ומה שהיא ראתה גרם לה לרתוח אפילו
יותר.
הארווארד קונזי ישב בכיסאו, גבו זקוף, מראהו מחונך, וצלחתו
מתרוקנת במהירות. כשהמורה דיברה אליו הוא הרים את מבטו, וחייך
אליה חיוך רחב ששתי גומות חן עמוקות הופיעו בו.

"זה נכון", הוא הכריז, קרץ לעבר אלינור, וחזר לאכול.

אלינור הביטה אחרי גבה המתרחק של המורה, ואז חזרה להביט
בהארווי.

"איזה טיפוס שפל וגס- רוח", היא חשבה לעצמה בתיעוב. "ככה מערים
על המורה, גורם לי להראות בזויה וטיפשה, אני לא סובלת אותך
הארווי קונזי", היא מלמלה בזעם, "אני פשוט מתעבת אותך!"










פרק 4: יציאת חצות

אלינור ניעורה למחרת בבוקר לקול נקישה בהולה על חלון חדרה,
שאותו היא חלקה עם עוד שתי בנות מרייבנקלו - מינרווה לפסברג
ואנדי מקרון.

היא חצתה את החדר ופתחה לרווחה את החלון, שממנו נכנס ינשוף
אפור וגדול שנשא פתק.

הוא שמט אותו על הכרית שלה והיא מיהרה לקרוא בו.


הלילה בחצות. תהיי שם, את תדעי היום.


היא קיפלה את הפתק במהירות, מעיפה מבט לצדדים ותחבה אותו עמוק
בתוך המזוודה שלה.







השמים כבר היו שחורים ועמוקים כשאלינור הביטה בעד החלון. עוד
ינשוף הגיע היום. זה שהורה לה ללכת אל החלקה ליד בקתת שומר
הקרקעות ולחכות שם.

היא שלחה יד למזוודה שלה והוציאה משם את יומנה הפרטי. היא
הייתה כותבת בו את סודותיה הכמוסים ביותר ואת כל הדברים שהיא
מעולם לא אמרה לאיש, בערך מהיום שבו היא למדה לכתוב. היא שקעה
לחלוטין במלאכת הכתיבה, מספרת ליומנה את קורות יומה, את
רגשותיה ואת מה שהיא עמדה לעשות באותו הלילה ממש. כשלבסוף היא
גמרה, היא הרימה ידה והסתכלה בשעון-

השעה היתה עכשיו אחת עשרה בלילה.

כל השיעורים היום היו קלים ומשעממים, בהתחשב בעובדה שאלינור
ידעה קסמים שימושיים בגיל שמונה וקראה את רוב החומר הבסיסי
במשך חצי השנה האחרונה.

הארווי ניסה לפצות על התנהגותו במשך רוב היום: הוא החזיר לה את
שרביטה, שאותו תפס אחרי ארוחת הערב מנסה לאכול בננת מרשמלו.
הוא ניסה גם לדבר איתה, אבל היא לא הקשיבה.

שתי הבנות האחרות ברייבנקלו עיצבנו אותה. אנדי היתה עליזה מדי
ומינרווה היתה שוויצרית מדי.

היחיד בין כל הרייבנקלואים העלובים האלה שהיה שווה משהו היה
אלרונד. הוא, מסתבר, היה הטיפוס שאוהב לקרוא ולכן היה להם הרבה
על מה לדבר. הוא גם לא היה מאלה הלחוצים ללמוד כמו רוב
הרייבנקלואים. כל זמן שהוא לא ישב ליד הארווי, אלינור אהבה
להיות איתו.

השעה היתה אחת עשרה וקצת. היא החליטה לצאת. היא יצאה בשקט מחדר
השינה ואל תוך חדר המועדון ומשם דרך פסל האביר החוצה אל הקומה
השלישית.
המסדרון היה חשוך ואפלולי. היא נעצרה כדי להקשיב אם מישהו בא
וכשראתה שלא, היא התחילה ללכת.

לא היה אכפת לה במיוחד  מה יקרה אם כבר ביום הראשון ללימודים
יתפסו אותה ויורידו נקודות לרייבנקלו.
היא ידעה, רייבנקלו זה לא הבית האמיתי שלה, היא אמורה להיות
בסלית'רין. יש פה טעות.

היא הלכה כמה צעדים אל עבר המדרגות שנדמה-לה שהוליכו אל הקומה
התחתונה. היא הרי היתה פה רק יום אחד ולא זכרה את הכל על אף
הזיכרון המצוין שבדרך- כלל היה לה.

היא כמעט הגיעה אל המדרגות כשלפתע נשמע רעש של צעדים מהכיוון
שאליו היא הלכה.

לא היה לה נתיב בריחה והאנשים, אלו היו פסיעות רגליים של יותר
מאחד, התקרבו במהירות.

היא לא הספיקה לעשות כלום חוץ מלשלוף את שרביטה, לפני ששתי
צלליות חשוכות הופיעו ליד הפניה.
אלו היו שתי צלליות נמוכות והיא הניחה שאלו תלמידים, ולכן
מלמלה במהירות- "שתק". נשמעה צעקה קטנה ומבוהלת לפני שמישהו רץ
קדימה בבהלה ונתקל בה חזיתית.

"כמה אנשים כבר יכולים להסתובב במסדרונות אחרי כיבוי אורות?"
שאלה את עצמה אלינור ברטינה והרימה את עיניה כדי לראות במי
נתקלה.

זה היה הארווארד קונזי.

"אתה?" היא אמרה בתיעוב. הארווי הביט בה בתדהמה ואז נראה כאילו
הוא מתאפק מאוד לא לפרוץ בצחוק.

"את? את לא נראית כמו הטיפוס שיסתובב לבד בלילה... או שאולי
בעצם כן. אבל בואי מהר ותשחררי את אלרונד המסכן".

הוא התרומם ועזר לה לקום. היא הלכה אחריו במורד המדרגות בשקט.
בחצי הדרך הם עצרו לפני אלרונד. הוא עמד בזווית כאילו דיבר עם
מישהו מימינו, חיוך קטן על פניו. אלינור חייכה אל עצמה ושיחררה
אותו.

הוא קפץ מייד במקום.

"אלינור! ראית מי שיתק אותי? שיתקו אותי! את שיתקת אותי?" הוא
שאל בבלבול. אלינור לא ענתה.

"אני... אני חייבת ללכת. לכו לחדר המועדון", היא אמרה ונופפה
לאלרונד, חברה היחיד.

"ח... חכי!" אמר אלרונד לפתע ורץ קדימה. "את לא יכולה ללכת פה
לבד", הוא מלמל והווריד קצת.

אלינור נאנחה ביאוש.

"אני יכולה להסתדר" היא אמרה בקול לחוץ מעט, היא עוד היתה
צריכה להגיע שתי קומות למטה.

"אני אלווה אותך" הוא אמר ורץ אחריה. הארווי נראה מעט פגוע.

"אני בא איתכם" הוא אמר לבסוף, עיניו הבהירות נדלקות. אלינור
נראתה מיואשת לגמרי.

"עד כאן!" היא התאפקה לא לצעוק, מתעלמת מהעובדה שהיא עומדת
באותו מקום כבר לפחות עשר דקות ובכך מקילה מאוד על השרת למצוא
אותה.
"את אלרונד עוד אולי, אבל אתה?" היא שאלה בבוז תוך מבט על
הארווי. מאחורי גבה, אלרונד משך בכתפיו במבוכה.

"או שאני בא או שאני אומר לפרופסור ג'ינקס" אמר הארווי בקול
המעצבן ביותר שלו. אלינור הביטה בו בשנאה הולכת וגדלה.

הם ירדו, שלושתם, במדרגות השיש של אולם הכניסה.







אלינור הביטה בשעונה בדאגה. השעה הייתה 23:49. עוד אחת- עשרה
דקות נשארו לה להיפטר מאלרונד והאידיוט השני. היא לא יכלה
לחשוב אפילו מה יקרה אם ימצאו אותה איתם, היא פשוט חייבת
להחזיר אותם איכשהו לחדר המועדון.

היא הסתכלה לצדדים, אולם הכניסה הגדול היה חשוך ונטוש, ורק הדי
צעדיהם נשמעו. הארווי ואלרונד הלכו חצי מטר לפניה, מדברים על
איזה מהלכים חדשים שקרו במשחק קווידיץ' שהם ראו או משהו. היא
ידעה שזאת ההזדמנות היחידה שלה להתחמק מבלי שהם יגלו.

היא נתנה להם להיות כמה מטרים לפניה עד שהיא פנתה אחורה
בזהירות, נזהרת לא להרעיש ולא להסתכל אחורה.

היא הלכה כמה צעדים והספיקה לנשום לרווחה כשקולו של אלרונד
נשמע קורא לה- "היי, אלינור, לאן את הולכת? המעונות של
רייבנקלו בכיוון ההוא!" הוא אמר, והצביע לכיוון ההפוך.

"שקט, אידיוט", היא לחשה לכיוונו בזעם, "אתה רוצה שכל המורים
יהיו פה תוך שניה?"

אלרונד השתתק ונראה נעלב.

אלינור הצטערה שהיא התרגזה עליו, אחרי הכל- הוא לא עשה שום דבר
חוץ מלדאוג לה. אבל היא באמת באמת הייתה חייבת להתחמק מהם. היא
הביטה בשעונה שוב- 23:54, עוד שש דקות נשארו לה.

היא לא יכלה לבזבז עוד זמן. היא הייתה חייבת להגיע אל הבקתה של
שומר הקרקעות!







הארווי טיפס במדרגות המובילות אל חדר המועדון של רייבנקלו
לצידו של אלרונד. הוא לא היה רגיל לטיפוס הממושך כל כך והוא
התנשף והתנשם בחוזקה. מצדו, אלרונד, כלל לא נראה כשם לב לאן
הוא הלך. הוא היה בהה באוויר לפניו בארשת דאגה על פניו.

הארווי ידע למה הוא דואג.

הוא בטח היה חושב על אלינור. הם נפרדו ממנה לפני בערך עשר
דקות, פחות או יותר, בעוד הם פנו אל מגורי רייבנקלו, והיא
הלכה... הלכה למקום שאליו היא הייתה צריכה ללכת.

הוא לא ידע לאן היה לה כל- כך דחוף ללכת, אבל זה היה ברור שהיא
לא רוצה אותו ואת אלרונד שם ביחד איתה. ברור שהם לא נתנו לה
ישר ללכת, הם התעקשו לבוא איתה.

היה גם ברור שהיא התעצבנה, היא דווקא הייתה אפילו יותר יפה
כשהיא הייתה מעוצבנת, עיניה הגדולות התרחבו ופניה הסמיקו מזעם,
ועל רקע שערה השחור הארוך זה היה מראה מקסים.

בסוף, אחרי שהיה נראה שהיא עומדת להתפוצץ או משהו, הם נאלצו
לתת לה ללכת. הארווי לא היה שמח למחשבה מה יקרה אם יתפסו אותה,
"בטח יורידו לרייבנקלו המון נקודות", הוא חשב. "אני מקווה שהיא
יודעת את זה".

הוא פנה שמאלה באחד מגרמי המדרגות וחלף על- פני חלון עגול,
שהראה לו את השמיים השחורים שבחוץ.

הוא שמע קול קריאת ינשוף, בטח בדרכו אל הינשופיה. הוא נאנח
והמשיך לטפס, מקווה שאלינור יודעת מה היא עושה.







בחוץ, מתחת לרקיע הגדול והשחור, אלינור שמעה גם- כן את קריאת
הינשוף והצטמררה.

זה היה לילה קריר במיוחד, האוויר היה לח מאוד וגלימת החורף
העבה של אלינור נשארה מושלכת על מיטתה, נשכחת. היא הסתכלה על
שעונה בעצבנות, 24:00, הוא הראה.

"הגיע הזמן..." היא חשבה לעצמה.







למחרת בבוקר, אלרונד ירד לאולם הגדול לאכול ארוחת בוקר.

הוא התנהל בעייפות לכיוון שולחן רייבנקלו וגילה שהשולחן כמעט
ריק, כמעט כולם סיימו כבר לאכול. הוא שפשף את עיניו המנומנמות
ולקח לעצמו מנה של ביצים מקושקשות.

הוא לא הצליח לישון אתמול בלילה מרוב דאגה, וכשלבסוף הוא כן
הצליח, הסיוטים לא הפסיקו לתקוף אותו.

"היי, אלרונד", הוא שמע קול מימינו. הוא הפנה את ראשו וראה את
הארווי, שנראה, בדיוק כמוהו: עייף.

"ראית את אלינור הבוקר?" הוא שאל בדאגה.

אלרונד הניד בראשו בעצב.

"תראה, אני חשבתי-" הארווי התחיל, אבל מבטו קפא על משהו מאחורי
גבו של אלרונד.

אלרונד סובב את ראשו וראה על מה הארווי היה מסתכל. זאת הייתה
אלינור, אבל היא לא נראתה טוב, למעשה- היא נראתה רע, רע מאוד.

סביב עינה השמאלית היה כתם כהה שהלך והתכהה במהירות, שפתה
האחרונה הייתה נפוחה ועל חלקי ידיה ורגליה שנראו לעין הוא יכל
לראות חבורות ושריטות ארוכות.

הוא והארווי מייד ניגשו אליה, אבל היא רק התעלמה מהם ולקחה
לעצמה כוס חלב מהקנקן. היא התיישבה בקצה השולחן הארוך, והמקום
שלידה נתפס מיד על- ידי אלרונד המודאג.

"אלינור, בבקשה, ספרי לי מה קרה אתמול בלילה, מי עשה לך את
זה?" הוא שאל אותה, מתאמץ לתפוס את מבטה. אך היא נשכה את שפתה
והמשיכה לבהות בשולחן.

"באמת, אלינור", הוא צעק בכעס, "זה לא ילך ככה, קרה לך משהו
אתמול בלילה ואני דורש לדעת מה זה!"

אלינור הפנתה הלאה ממנו ולא ענתה.

"אלרונד, בוא נלך", הארווי אמר בטון חלול ומשך אותו משם.











פרק 5: קשרים.


"אוף, הארווי, למה לעזאזל עשית את זה?" אלרונד קרא ברוגז,
אוזניו מאדימות כמו תמיד כשהוא היה מעוצבן או נבוך.

"לא שמת לב?" הארווי אמר, קולו נשמע מוזר. אלרונד תלה בו מבט
שואל. "היא לא רוצה לספר לנו, אין שום סיכוי שהיא תספר לנו,
אפילו לא לך", הוא הוסיף כשנראה היה שאלרונד רוצה להוסיף
משהו.

"אם היית ממשיך ללחוץ עליה ככה היא הייתה מתעצבנת, סוגרת את
עצמה בפנינו ולא היה לנו, או לך, שום סיכוי לשמוע ממנה שוב
במאה הקרובה!" הוא אמר לאלרונד.

אלרונד הסתכל על הארווי במבט מופתע. ההארווי שהוא הכיר במשך
השנים הרבות של היכרותם לא היה כזה.

הוא לא היה רציני, ואכפתי כל כך ובכלל... כל כך - כזה. הוא היה
טיפוס שלוקח את החיים בקלות, כאילו הכל זה רק משחק בשבילו,
והדבר הכי טוב שיכול לקרות היה שתקבל יותר צחוקים מהאחרים.
כאילו החיים הם רק תענוג אחד גדול, מלא בצחוק והנאה וכיף.
לא הארווי כזה...

"משהו קרה לך", אלרונד אמר לו, בוחן אותו במבט מוזר. "אתה
השתנית..."

"אני יודע..." הארווי אמר לו. "זה בגלל..." הוא התחיל, מסמיק.

"בגלל מה?" אלרונד שאל בסקרנות, הוא אף פעם לא חשב שיש דבר
בעולם שיכול לגרום לחברו הבדחן לשנות את התנהגותו, ועוד לגרום
לו את הגרוע מכל- להסמיק!!

"...זה בגלל ש... אני אוה-" הארווי התחיל לומר, כשפתאום נכבו
כל הנרות באולם, שהיה חשוך בגלל הסערה בחוץ, ונשמעה צרחה.

אלרונד לא ראה את הארווי אבל הסתובב במהירות והתחיל לחזור
לכיוון שולחן רייבנקלו, איפה שאלינור ישבה.

הוא נתקל באנשים, הוא שמע כמה צרחות בהלה של תלמידים או כמה
רטינות כשדרך להם על הרגליים אבל לא היה לו אכפת. הוא ידע
בדיוק לאן הוא הולך כשפתאום נדלקו הנרות שהאירו את האולם והוא
ראה רק את הארווי לידו, מביט בתדהמה על הדלת.

"ראיתי... הסתובבתי, מישהו... אלינור!" הוא מלמל בבהלה ושלח
מבט באלרונד.

המורים לא הבחינו שמישהו חסר אלא תיארו לעצמם שמישהי נבהלה
בגלל החושך. הארווי התחיל לרוץ החוצה מהאולם ואלרונד
בעקבותיו.

הם רצו לאורך כל אולם הכניסה אל דלתות הכניסה, שהיו פתוחות.
הסערה בחוץ השתוללה ביתר שאת והגשם, כך נראה, התחזק עם כל
שניה. העננים היו אפורים כהים ומדי פעם הבזיקו בהם ברקים
מסנוורים. אלרונד היסס לרגע לפני שיצא אחרי הארווי בריצה
החוצה.

בחוץ, למרות הגשם החזק, הם יכלו לראות דרך הטיפות הצפופות דמות
של גבר שסוחב משהו על כתפיו. המשהו הזה התנגד לו באלימות, בעט,
השתולל, וצרח בקול גבוה.

הארווי רץ במהירות לעבר הדמות כשגילה שהנסחב היה אלינור.
אלרונד, כמו קודם, רץ אחריו. הגשם היה מרטיב מאוד ושניהם מעדו
וכמעט החליקו על הדשא כמה פעמים כד שהגיעו אל הגבר הגבוה.

האיש נעצר כשהבין שעוקבים אחריו והסתובב, אלינור עדיין על כתפו
האחת, מנסה להכותו במרץ. הוא בדיוק נראה כאילו הוא משתופף
ומתייאש ממנה כשאלרונד והארווי הגיעו אליהם. שניהם בשרביטים
שלופים. החוטף הוציא את שרביטו, כיוון אותו אל אלרונד, שלא
הספיק לנטרל אותו, וצעק-


"ראלשיו!"

אלינור הכירה את הלחש הזה. הוא גורם לכוויות, וזה בדיוק מה
שקרה לאלרונד. הוא צעק בכאב כשכתמים אדומים כהים הופיעו על
עורו ונעצר במקום, מאבד את ראשו לחלוטין.

הארווי המשיך להתקדם. הוא הרים את שרביטו בזמן שהאיש בעל
הגלימה השחורה קילל את אלרונד והטיל עליו קללת דגדוג.

זה פעל כמו שהארווי תכנן. האיש התחיל להתפקע מצחוק ומרוב דגדוג
הוא הפיל את אלינור על הדשא הרטוב- מאוד, לא שזה שינה כי גם
היא היתה ספוגה במים.

אלינור קמה במהירות ומלמלה.

"אני מאוד מצטערת על זה, אבא. שתק!" היא כיוונה אליו את
שרביטה, שהיה רחוק מהישג ידה כשנשא אותה על כתפו, ושיתקה אותו.


היא נותרה עומדת על הדשא והביטה אל האיש שעמד, נייח וקפוא
לגמרי, על הדשא. יבבות הכאב של אלרונד נשמעו ברקע והארווי הביט
אליה.

היא הסתובבה אליו. פניה היו אדומות מהקור, הצעקות והזעם. שערה
היה פרוע ושפתה התחתונה רעדה מעט.

"אמרת שזה היה... אבא שלך?" הוא שאל אותה בתדהמה. היא לא ענתה.
במקום זאת היא רק רצה קדימה וחיבקה אותו באופן מכאיב.

"תודה. תודה!" היא בכתה.

הארווי הסמיק וטפח על כתפה בחשש.

היא התרחקה ממנו, על לחייה זלגה דמעה או שתיים, והביטה אל
אלרונד שישב על הדשא, מרטיב את עצמו. פניו היו כבושות בתוך
ידיו והוא ייבב בכאב. על ידו שהיתה מופנית אליהם היא יכלה
לראות כוויה אדומה בולטת.

בדיוק אז, באו מהטירה בריצה כמה מורים שראו את הריצה המבוהלת
של אלרונד והארווי. המנהל היה ביניהם, הוא התקרב אל אדון גריי
והביט בו.

"הוא משותק", הוא אמר בקול שקט.

"אני יודעת, אני שיתקתי אותו", השיבה אלינור והביטה באביה
בתערובת של פחד וניצחון.






הם ישבו בחדר המועדון של רייבנקלו.

כבר יומיים עברו מאז התקיפה ואביה של אלינור הוחזר לטירת גריי
עם אזהרה חמורה שלא להתקרב יותר להוגוורטס. אלינור נראתה הרבה
יותר טוב אחרי שאחות בית הספר העלימה את הפצעים שלה והעלימה את
הכוויות מפניו וזרועותיו של אלרונד.

"את אמרת ש... שהאיש ההוא... הוא אבא שלך?", שאל אותה הארווי
בהרמת גבה. אלינור הנהנה.

חדר המועדון היה כמעט ריק ואף אחד לא שמע את שיחתם ממילא.

"הוא שמע שאני לא בסלית'רין", היא כבר היתה מוכנה לספר להם,
אחרי שכבר לא היה איום.

"זה הרס שושלת משפחתית שלמה. הוא ממש כעס וביקש ממני לפגוש
אותו ביום למחרת המיון ליד הבקתה של שומר הקרקעות. באתי,
והוא... הוא ממש כעס", היא אמרה בהיסוס. "הוא הרביץ לי ואמר
שאם אני מתכוונת להרוס הכל אני לא הבת שלו", היא הרכינה את
ראשה.

"ואז היום הוא בא ולקח אותי. הוא אמר שיכולים להיות לו עוד
ילדים, שימשיכו את השושלת, שהוא עוד צעיר ושאני מקלקלת הכל.
ואז... אתם באתם", היא חייכה אליהם חצי חיוך, עצוב ומוקיר
תודה, "והוא לא יתקרב אלי יותר. אבל עכשיו, אין לי בית", היא
סיימה בעצב.

אלרונד שלח מבט בהארווי.

"יש לך אותנו, אנחנו נהיה המשפחה שלך", הציע אלרונד בניחום.

אלינור חייכה חיוך אמיתי, נדיר.







כבר עברו בערך שש שנים מאז, והידידות - או הקשר המשפחתי,
לבחירתכם - שלהם נשמרה והתחזקה.

לא היה מקום אליו אלינור הייתה הולכת בלי הארווי או אלרונד,
ואפילו שאישית - היא העדיפה את אלרונד, אולי בגלל שהוא היה שקט
יותר או רציני יותר, היא לא נתנה לזה לפגוע ביחסיה עם הארווי,
שנהיה, דרך אגב, יותר שקול ומאופק, אפילו שכמעט כל יום שישי
בבוקר אלינור הייתה מתעוררת עם שתיים או שלוש צפרדעים במיטה
שלה, היא התרגלה לזה...

במשך השנים, אלינור גדלה והתפתחה ונהייתה - אם אפשר - אפילו
יותר יפה. שערה השחור היה בוהק מתמיד, לחייה החיוורות תפסו קצת
צבע ועיניה האפורות היו גדולות וחביבות.

כלומר - לא כלפי כולם, הרי אלינור תמיד הייתה הטיפוס המסוגר
כלפי העולם, אבל לפחות כלפי הארווי ואלרונד, שהתמנה להיות
מדריך ראשי.

אם לומר את האמת, שאר הרייבנקלואים לא חיבבו את אלינור במיוחד,
את הארווי הם עוד יכלו, איכשהו, לסבול, אבל את אלינור הם ממש
שנאו.

אולי בגלל העובדה שהיא תמיד התנהגה כאילו היא תמיד יודעת יותר
טוב מכולם, מה שבדרך כלל היה נכון, ואולי גם מתוך קנאה, שכן
היא תמיד הייתה מקבלת מצוין בכל המבחנים ויכלה לענות על כל
שאלה של מורה, ואפילו אז לא הייתה שחצנית, ואולי בגלל שתקנותה
וחוסר הרצון שלה להתחבר עם אנשים, ואולי בגלל אף אחת מהסיבות,
אבל מה שבטוח היה, שאם לא שנאה ממש, רוב הרייבנקלואים הרגישו
כלפיה תיעוב עמוק.

אבל לה אפילו לא היה אכפת, מה שהיה מכעיס כפליים. היא היתה
יפה, היו לה חברים שאהבו אותה. זה היה בהחלט מספיק.

מינרווה לפסברג, שנאה, כך נראה, את אלינור יותר ויותר עם כל
יום ושבוע שעברו. בכל פעם שאלינור היתה עוברת לידה, בדרך כלל
עם הארווי ואלרונד, היא היתה מביטה בה במבט חמוץ. כשאלינור
היתה מבקשת ממנה טובה, מינרווה היתה מסרבת או מסכימה בחוסר
רצון בולט. אנדי מקרון היתה מיודדת פחות-או-יותר עם אלינור,
מכיוון שהיתה עליזה מאוד ואהבה בדיחות היא אהבה להסתובב עם
הארווי. אנדי היתה העדות לקיום האמרה "אין שכל אין דאגות",
למרות שדווקא השקיעה בלימודים. היא היתה קלילה ועליזה וברוב
הזמן היה נחמד להיות איתה.

עכשיו הם הלכו, אלרונד, אלינור והארווי, לשיעור שינויי צורה.
המורה היה פרופסור קינגסטון, איש קטן ולא נעים שאהב לטפח את
היצירתיות שלו על ידי נתינת עונשים מוזרים לתלמידים.

הם נכנסו לכיתה והתיישבו במקומותיהם הקבועים, כבר שש וחצי
שנים, אותם שלושה מושבים בשורה הלפני-האחרונה שבכיתה. פרופסור
קינגסטון הסביר משהו על לחשי חילוף אבל אף אחד משלושתם לא
הקשיב לו. אלרונד קישקש משהו על נייר הקלף שלו, הארווי הכין
משהו מתחת לשולחן ואלינור בהתה בחלל וחשבה על הספר החדש שמחכה
לה על שולחן הלילה שלה ליד המיטה.

הפרופסור הסתובב כדי לכתוב משהו על הלוח ואז נשמע קול פקיקה
קטן. משהו נורה במהירות בחלל הכיתה מכיוון הארווי. המשהו שעופף
נעצר ליד הראש של פרופסור קינגסטון והתחיל לצפצף מוזיקה מוזרה
ולהשיר חתיכות קונפטי נוצצות. הפרופסור הסתובב בכעס כדי להביט
בכל הכיתה, שהתפקעה מצחוק. הוא הבריש את הקונפטי מראשו ושאג
בזעם:

"מי עשה את זה?" הוא נופף באגרופו באיום. כמה צחקוקים נשמעו.
מינרווה קמה בגאווה.

"זה היה הארווארד קונזי, אדוני הפרופסור", היא אמרה בקולה
הרגיל והמעצבן.
כל הכיתה הסתובבה כדי  להביט בה בזעם.

"קונזי!" שאג הפרופסור. "עונש! ותשאר לנקות את זה", לחייו של
הפרופסור האדימו מכעס כשהכדור התפוצץ באור של זיקוקין דינור
ועוד מטח קונפטי כסוף ניתח על רצפת הכיתה.

"ואתם" פנה הפרופסור לשאר הכיתה, שחלק מתלמידיה עדיין צחקו.
"מבחן, מחר",







השעה היתה שמונה בערב כשהארווי חזר לחדר המועדון של רייבנקלו
עצבני יותר מבדרך כלל.

"הוא רוצה שאני אנקה את החממות. הלילה!" הוא הוסיף בשאגה.
"בחושך! לבד!"

אלרונד גיחך.

אלינור הרימה את עיניה האפורות מהספר קוסמי הגבעות כדי להביט
בו צועד לעברם ומתיישב בזעם על הכורסא. היא חייכה חיוך
משועשע.

"אבל אתה צריך להודות. ההופעה בכיתה היתה שווה את זה", היא
אמרה, מבליעה צחקוק. הארווי ואלרונד צחקו שניהם.

"איך עשית את זה בכלל?" שאל אלרונד בסקרנות. הארווי לא ענה.

"עוד עשר שנים, כשאני אפתח חנות בהוגסמיד ואהיה עשיר ומפורסם,
זה יהיה אחד מסודות המקצוע שלי, אני לא אתן לך לעמוד בדרכי אל
האונייה המיליון", ענה לו הארווי והביט באלינור.

"מתי אתה צריך לצאת לחממות?" שאלה אלינור, מכניסה את הסימנייה
לספר ומניחה אותו לידה על השולחן.

"עוד חצי שעה. לעזאזל עם קינגסטון. אבל, אלינור, את יכולה לבוא
רגע?" הוא אמר והווריד מעט.

אלינור הביטה בו בפליאה, אבל קמה.






הם יצאו דרך פסל האביר מחדר המועדון אל מסדרון קריר, כיאה
לחודש פברואר.

"אממ... אלינור, כבר הרבה זמן שאני... אני רוצה... בעצם, כבר
בערך שבע שנים שאני או-"

הארווי לא סיים לדבר. מישהו התקרב אליהם בריצה. פרופסור
קינגסטון.

"קונזי!" הוא התחיל בזעם. "אתה מאחר לעונש שלך!" הוא צווח
והארווי הסמיק שוב, משך בכתפיו, והלך אחרי הפרופסור אל אולם
הכניסה והחוצה.

אלינור הביטה אחריו הולך ואז נכנסה אל חדר המועדון. היא לקחה
את הספר והמשיכה לקרוא.






כעבור חצי שעה, שבה אלינור קראה חמש עשרה עמודים ואלרונד הכין
רשימת מטלות לקראת מסיבת השביעית ביוני, אלרונד הציע שיכינו
שיעורים בלחשים. היא עלתה לחדרה כדי להביא את חילוף וחזרה
מהארגז שלה. מינרווה עמדה שם ו... וחיטטה בארגז של אלינור.

"מה לעזאזל את עושה?" צעקה עליה אלינור, כתמים אדומים מתחילים
לבלוט על לחייה.

מינרווה שלחה בה מבט קר והתרחקה מהארגז, סוגרת אותו. אלינור
נשמה אוויר ברעש ולחייה האדימו עוד יותר.

"תתרחקי מהדברים שלי", היא אמרה לה בשקט. מינרווה נתנה בה עוד
מבט מקפיא, לפחות לרוב האנשים חוץ מאלינור, ויצאה מהחדר.
אלינור בדקה שכלום לא חסר ואז לקחה את הספר ויצאה מחדר גם
היא.

"איפה היית כל כך הרבה זמן?" שאל אלרונד, מרים את עיניו מהאח
כדי להביט בה.

"לא משנה", היא מלמלה ופתחה את הספר בעמוד שלוש מאות חמישים
ושמונה.





הם עבדו כך כבר הרבה מאוד זמן. סיכמו על חוגלות ותרנגולות
ושינוי צבע הנוצות. השעה כבר היתה אחת בלילה.

אלינור הביטה אל אלרונד שישב בכורסא הקרובה וכתב. הוא כנראה
הרגיש שהיא מסתכלת עליו כי הוא הביט אליה.

"קרה משהו?" הוא שאל בסקרנות. אלינור לא השיבה. הוא המשיך
להביט בה. שיערה היה שחור-שחור, עיניים אפורות-גדולות. היא
הביטה חזרה במעין חצי-חיוך.

הוא התקרב אליה והיא ידעה מה הוא עמד לעשות ואולי רצתה שזה מה
שהוא יעשה. הוא התקרב אליה עוד קצת והצמיד את שפתיה אל שפתיו.











פרק 6: לילה ויום

"הרמיוני!" קרא רון. "למה חייבים להגיע לחלקים עם
המוצקי-פוצקי?" הוא שאל בשאט-נפש.

"נו באמת, רון, אל תתחיל שוב", מלמל הארי והביט בשעונו. השעה
היתה כבר שש וחצי בערב ומסביב לאגם כבר היה חשוך לגמרי.

"כן רון", התחילה הרמיוני, "אל תתחיל שוב, ותגיד תודה שאני לא
מדלגת על כלום", היא הוסיפה ורון נאנח.






לאלינור לא היה אכפת, היא הניחה את ידה מאחורי ראשו ומשכה אותו
יותר קרוב אליה. היא הרגישה מוזר. היא רצתה שזה יקרה, אבל
היא... היא אהבה את אלרונד?
היא היתה, אפשר להגיד את זה, היתה מאושרת שהוא נישק אותה. היא
הרגישה שהוא קם מהכורסא בחדר המועדון, שהיה ריק לגמרי, ומחבק
את מותניה.
הוא עדיין נישק אותה והלך לעבר החדר שלו, ולה לא היה אכפת, היא
נשנעה עליו, עצמה את עיניה והניחה לו ללכת.






היא התעוררה בבוקר ועברו כמה שניות עד שנזכרה איפה היא. כשהיא
נזכרה, לבסוף, היא חייכה לעצמה. היא היתה בחדר יפה, כמו שהיה
לכל המדריכים, מכוסה בשמיכה עבה. היא הביטה על אלרונד, שישן
כרגע, ואז קמה והלכה לחפש את החלוק שלה.

היא ירדה אל חדר המועדון כשהאושר מחמם אותה. היא כן אהבה
מישהו. אהבה אותו ממש. כל כך הרבה שנים שהיא קראה על התאהבות,
אבל לא נראה לה שזה יקרה לה, האדישה, המתבודדת והנה, היא אהבה
מישהו והוא אהב אותה באותה מידה, אם לא יותר.

לא היה לה חשק או כוח לרדת לאולם הגדול. ומזל שלא היו לימודים
היום אחרת היא היתה במצב יותר גרוע מפני שהיא נרדמה רק בארבע
לפנות בוקר בערך. היא החליטה לחכות להארווי או אלרונד
שיתעוררו.

כעבור חצי שעה, שבמהלכה אלינור קראה ספר, אלרונד ירד במדרגות
מהחדר שלו. היא חייכה אליו ונראתה יותר יפה מהרגיל. חדר
המועדון היה ריק מכיוון שכל התלמידים היו בארוחת הבוקר.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה כשהתיישב לידה על כיסא מרופד בקטיפה
כחולה, כמו שאר הכיסאות בחדר המועדון.

הוא חייך אליה.

"אני אוהב אותך כבר שבע שנים", הוא ענה לה והביט בה במבט שנראה
כאילו כל חלומותיו התגשמו.

אלינור הסמיקה קצת.

"מה אתה חושב שהארווי יגיד?" היא הוסיפה לאחר הרהור.

"לא נספר לו", הוא אמר במהירות. אלינור מצמצה.

"למה לא?"

"כי... כי אי אפשר", הוא אמר בקול סופי למדי וחייך אליה.
"הוא... הוא לבד, הוא יהיה מדוכא שאנחנו חברים את יודעת..."
הוא אמר מעין תירוץ.

אלינור רק משכה בכתפיה ולא אמרה כלום, אבל היא לא ממש האמינה
לו.






שארית היום היתה שילוב של אושר ועצבנות, לפחות בשביל אלינור.
היא אהבה לראות את אלרונד באור אחר, לדעת שהוא אוהב אותה ומוכן
לחיות ולמות למענה כמו שהיא היתה חיה ומתה למענו, אבל היא לא
אהבה לשקר להארווי.

היא אף פעם לא הסתירה כלום מהארווי, ממש כלום. ואת זה היא ממש
לא רצתה להסתיר. "אבל", היא חשבה לעצמה "הוא יהיה מדוכא".

אחר הצהריים, היא ואלרונד יצאו לטייל במדשאות ליד היער האסור,
כדי להיפטר קצת מהארווי.

אלינור אמרה שהיא צריכה ללכת לעזור למורה ללמד כיתה נמוכה יותר
ואלרונד אמר שהוא הולך להכין את הטיול של השנה החמישית.

הם נפגשו ליד הבקתה של שומר הקרקעות.

"אתה זוכר שלפני שש שנים ניסיתי לברוח מכם כדי להגיע הנה?"
שאלה אלינור את אלרונד, כשהגיעו לגדר שהקיפה את הבקתה.

השמש כבר עמדה לשקוע מעל היער, שהיה צבוע בזהב ואדום. הם
החזיקו ידיים כשראו שהמדשאות בסביבה ריקות מתלמידים. אסור היה
לגלות להארווי, אבל הם לא רצו שיגלה את זה בדרך אחרת, זה יהיה
יותר גרוע.

אלרונד בעט בעלים היבשים שנערמו על הקרקע בחודשים האחרונים תוך
כדי הליכה והיה עסוק מדי בלהביט באלינור כשהלך ולכן מעד מדי
פעם על אבנים.

אלינור הביטה על צמרות העצים שביער וחשבה. הזוהר של השמש
השוקעת השתקף בעיניה ועשה אותם אפורות-אדומות-מוזרות.

"בזכותכם אני עדיין פה... תבטיח לי שתישאר, ושלא תעזוב אותי",
היא מלמלה. "אתה... והארווי".

אלרונד לא ענה לה. הוא נעצר לפתע במקום. אלינור, שעדיין החזיקה
בידו, נמשכה אחורה ונפלה על הקרקע בקול פיצוח של עלים יבשים.

"שמעת את זה?" הוא שאל והביט לעבר העצים והשחור העמוק שביניהם.
אלינור מצמצה ובהתה בו.

אט-לאט, הסתמנה מבין העצים צללית שהלכה וגדלה לאור הירח המלא
שעלה בדיוק עכשיו, עיניים הבהיקו ונעלמו.






מינרווה הציצה בהם בקנאה דרך הכל- משקפת שלה, מזיזה עלים
וענפים תועים מדרכה. היא ראתה את אלינור ואלרונד מתקרבים בחשש
ואת אלרונד מחבק אותה, הוא לחש באוזנה משהו שמינרווה לא יכלה
לשמוע, נראה היה שהם התווכחו על משהו.

מינרווה חייכה חיוך קטן והמשיכה לצפות בשקיקה.

אלרונד אחז באלינור בחוזקה, אבל אלינור התרחקה ממנו בבוז.

"אלינור, הקשיבי לי!" מינרווה יכלה לשמוע אותו קורא. הוא לקח
שני צעדים גדולים קדימה, סובב את אלינור לכיוונו והצמיד שפתיו
לשפתיה בנשיקה. "אני אוהב אותך, אלינור, אל תברחי ממני".

אלינור נאנחה ונבלעה בחיבוקו החם, נכנעת לרגשותיה,  זאת הייתה
הפעם הראשונה שמינרווה ראתה אותה ככה, היא החזירה את הכל-משקפת
לתמונת הנשיקה וצפתה בה שוב ושוב בסלואו- מושן, נושכת את שפתה,
ונאנחה בעצב.






אלינור שקעה בחיבוקו האוהב של אלרונד ברפיון גוף, היא נשענה
אחורה, עוצמת את עיניה, כשממול עיניה - בניגוד מוחלט לרצונה -
עלתה דמותו של הארווי.

היא מיהרה להעיף את החיזיון ולפקוח את עיניה.

היא סגרה את העיניים שלה ואז פתחה אותן שוב, ממצמצת. אבל מה
שהיא ראתה מולה לא השתנה. היא ראתה את השיח שעשה את הצללית.
זז.

היא טפחה על זרועו של אלרונד, מתרחקת ממנו, והצביעה על השיח.
כמה ענפים זזו ונראה היה כאילו יש משהו בתוכו.

אלינור הזכירה לעצמה שהיא בלילה, ליד היער האסור, דבר שלא עודד
אותה כלל וכלל.

אלרונד הביט בשיח הזז בבלבול רגעי, ואחר תפס את אחורי גלימתה
של אלינור ומשך אותה אחורה לכיוונו, הרחק מהשיח. הוא נדרך
והוציא את שרביטו מכיס הגלימה.

"אם השיח יזוז ככה שוב, תברחי", הוא מלמל לעבר אלינור.

שקט מתוח שרר באוויר כששניהם הביטו בעלים המרשרשים של השיח,
לפתע נשמעה יבבה קטנה מתוכו ואלינור הסתובבה במהירות והחלה
לרוץ לכיוון הטירה, אלרונד אחריה.

שניהם לא ראו את מינרווה, שיצאה מאחורי השיח, עצובה ומדוכאת.







יומני היקר

הרבה זמן לא כתבתי בך, כי לא היה לי בדיוק מה לכתוב וגם זמן
לזה, אבל עכשיו אני אעשה את זה, אז אתה חייב לסלוח לי...(:

ובכן, מה חדש?

אני מאוהבת! כן, אני יודעת כמה מוזר זה נשמע, אלינור גריי.
אני. שלא סובלת יצורים הולכים על שתיים, מאוהבת? אבל... זהו
זה...
גם אני מופתעת מאוד, עד כמה שאני יכולה כבר להיות, אבל כנראה
שהגיע זמני - אני בת 16, אני מניחה שאני נראית בסדר, אני חכמה,
ומעולם לא היה לי חבר!
בכל מקרה, קוראים לו אלרונד, אלרונד צ'ייסון, והוא הבן הכי
חמוד שאי- פעם הכרתי, הוא גם חכם, ויפה ואוהב ופשוט... פשוט
מושלם!

אני לא יודעת איך לא ראיתי את זה עד עכשיו. טוב, אולי הסיבה
לזה שהוא היה החבר הכי טוב שלי, כלומר - אחד מהחברים הכי טובים
שלי.
כמו שאתה בטח יודע, יומן יקר. דרך- אגב, נזכרתי כרגע בדבר מוזר
שקרה לי היום-
כשאני ואלרונד יצאנו לטייל במדשאות ליד היער האסור {כן, יומן,
אני יודעת מה אתה חושב, אם היית יכול לחשוב, אבל אני לא מאמינה
בשטויות שמספרים על רוחות וכל מיני יצורים מפחידים ביער, וגם
אם כן- אני בטוחה שאני אוכל לטפל בהם} ופתאום, מצאתי את עצמי
מדמיינת את הארווי!

כמובן שמיהרתי להעלים את המחשבה, הרי אלרונד הוא החבר שלי,
ואין שום סיכוי שאני אוהבת את הארווי! הוא כל כך... הארווי!
הוא מספר בדיחות, הוא קשקשן ורעשן, לא אכפת לו מהלימודים, והוא
פשוט... פשוט לא כמוני!

בכל מקרה, יומן יקר, זה הכל, חוץ מתקרית מוזרה עם שיח רוטט,
אבל זה לא משנה כרגע, כי לא קרה כלום,

שלך לנצח-

אלינור.

נ.ב- אני לא מאמינה שאני מאוהבת!!!



מינרווה סגרה את היומן בחבטה והעיפה מבט מהיר לצדדים.

אלינור היתה עכשיו במקלחת, והייתה עלולה לחזור לחדר בכל רגע.
הדבר היחיד שהיה חסר לה, הוא שאלינור תתפוס אותה קוראת ביומנה
על חם, מה שכבר כמעט קרה לה פעם.

לקרוא ביומן של אלינור נהפך כבר להרגל בשבילה, מאז הפעם שבה
אלינור פעם שכחה אותו בחוץ, פתוח, לאחר שהיא גמרה לכתוב,
ומינרווה קראה בו, לא בכוונה, כמובן, רק ב-'טעות'.

"אז", היא חשבה לעצמה, "אלינור אוהבת את אלרונד. ואלרונד אוהב
את אלינור. וגם הארווי אוהב את אלינור (זה מה שקורה כשעוקבים
אחרי אנשים במשך שש שנים, מבינים דברים)", היא הרהרה. ברור
מאוד שמישהו יפגע, והיא בהחלט העדיפה שזה לא יהיה אלרונד,
כי... ובכן, בואו נאמר שאלינור לא הייתה היחידה שהייתה מאוהבת
בו.

מינרווה הרימה את מבטה וראתה את אלינור נכנסת בחלוק לחדר,
מעיפה בה מבט חשדני ונכנסת למיטה, מינרווה גם נכנסה למיטה
וכיבתה את הנר שלידה, אבל המחשבות המוזרות שרדפו אותה לא
נשכחו.

בצד השני של החדר, כותבת בנחישות, הייתה אלינור, שטבלה שוב
ושוב את נוצתה בקסת הדיו והעבירה שערה מרדנית אל הקוקו ההדוק
שלה.הדברים האחרונים שהיא רשמה ביומנה באותו ערב, היו-


מינרווה מעיפה בי כל- הזמן מבטים מוזרים, שאם לא הייתי יודעת
שזה לא אפשרי הייתי חושבת שזה קנאה, אבל מה יש לה כבר לקנא בי?
היא מקובלת וכל שאר השטויות שמעניינות בנות מסוגה, אז מה יש לי
שאין לה? {חוץ מממוצע 100}

מוזר...

אלינור.










פרק 7: התפוצצות


אלינור התעוררה בבוקר. יום ראשון יפה, אביבי, רגיל ומגעיל. אין
גשם. היא התמתחה ושלחה ברפלקס יד את מתחת לכרית שלה, מחבואו של
היומן. הוא היה שם, כרגיל.

היא ירדה אל ארוחת הבוקר ואת חלק היום בילתה עם אלרונד. היא לא
תהתה איפה הארווי עד ש-

"אלרונד! עכשיו! כיתת לחשים!" זה היה קולו הזועם במיוחד של
הארווי.

אלינור הביטה אל המסדרון שבו היא הלכה ליד אלרונד. שניהם לא
הפגינו שום סימני חיבה יוצאי-דופן, כמו שאלרונד ביקש, הם לא
סיפרו לאף- אחד.

אלרונד משך בכתפיו ועקב אחרי הארווי אל כיתת לחשים.

אלינור עקבה אחריהם כשראתה שהם התרחקו מספיק ונעמדה ליד הדלת
הטרוקה-בכעס-על-ידי-הארווי.  היא הקשיבה בשקט מוחלט להארווי,
שצעק בזעם על אלרונד המסכן.

"למה לא סיפרתם לי?" הוא הטיח באלרונד. נשמע רעש מלמול קטן
שאלינור הניחה שהיה של אלרונד.

"סיפ- סיפרנו מה? מי סיפר?" הוא גמגם. ליבה של אלינור כאילו
התהדק בקשר.

"נו באמת, אלרונד. אל תעמיד פנים! אני יודע!" זה היה מאוד לא
אופייני לשמוע את הארווי צועק ככה. בדרך כלל הוא היה מדבר בקול
רם רק כשצחק.

"אתה! ואלינור!" היא שמעה את הארווי צועק שוב.

נשמע רעש של רגליים צועדות כמה צעדים קטנים במהירות ואז קול
חבטה. אלינור הניחה שהארווי דחף את אלרונד אל הקיר.

"אתה יודע שאני... שאני... אתה יודע", מלמל הארווי בזעם.

אלרונד לא ענה משהו שאלינור יכלה לשמוע. אולי הוא לא ענה בכלל.


"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים! לא אותך, ולא אותה", אמר
הארווי ואלינור התרחקה במהירות מהדלת כשהבינה שהוא פוסע החוצה
בכעס.

אלינור התחבאה מאחורי עיקול המסדרון והביטה בו כשהלך לעבר
הקומה הראשונה. פניו היו אדומות מכעס ועיניו התכולות בהקו
בזעם.

אלרונד לא יצא ולכן אלינור נכנסה לכיתה הריקה.

אלרונד ישב על רצפת האבן, נשען על הקיר. ברכיו היו מקופלות
וראשו נשען עליהן כך שהיא לא יכלה לראות את פניו. אלינור הביטה
בו בעצב. היא כל-כך אהבה אותו. היא התיישבה לידו להניחה יד אחת
תומכת על כתפו.

הוא הרים את ראשו מתוך כפות ידיו כדי להביט אליה. עיניו היו
אדומות ועורו היה חיוור יותר מבדרך כלל.

"הוא י-יודע... מישהו כנראה סיפר לו... או שהוא ראה... אני לא
יכולתי לספר לו בגלל ש... את יודעת... הוא... הוא... כבר שנים
ש... וגם אני... כבר שש שנים", הוא מלמל בשקט.

אלינור הרגישה שהדמעות מעקצצות גם בזוית עיניה ובלעה בחוזקה
את הגוש שחנק את גרונה.

החבר הכי טוב שלה... אחד החברים הכי טובים שלה... לא רצה לראות
אותה יותר. הוא בחיים לא יסלח, לא יסלח ולא ישכח. ואלרונד. הוא
איבד את חברו הטוב ביותר. אלרונד היה קשור אל הארווי כמו אח.
אלינור ידעה שאלרונד הכיר את הארווי מאז ששניהם היו תינוקות.

הם ישבו ככה, אחד ליד השני, בלי לדבר. השעה היתה כבר מאוחרת
כששניהם שבו לחדר המועדון.






אלינור ישבה על המיטה בחדר הבנות ברייבנקלו. אנדי כבר ישנה
בשלווה במיטתה, נוחרת, ומינרווה, מינרווה הביטה באלינור בחיוך
מרושע שאלינור לא ראתה מכיוון שהיתה עסוקה בבהיה בחלון.

אלינור לא ידעה מה מינרווה אמרה להארווי. אלינור לא ידעה
שמינרווה הוכיחה, בעזרת הכלמשקפת, שאלינור ואלרונד חברים.
אלינור לא ידעה שהארווי אהב אותה כבר שבע שנים כמעט. בדיוק כמו
אלרונד.

היא גם לא ידעה שהסיבה היחידה לכך שמינרווה שנאה אותה כל כך
היתה העובדה שהיא חברתו הטובה ביותר של אלרונד, אולי אפילו
יותר מחברה, כפי שחשדה מינרווה עד אותו יום ליד השיח...

אלינור רק ידעה שהיא אומללה.

אלרונד היה מדוכא ועצוב. הארווי לא הסכים לדבר איתה או להקשיב
לה והיא היתה לבד... לגמרי לבד...

אלינור הוציאה עט נוצה ממגירת השידה שלה. היא הוציאה גם קסת
דיו, טבלה את העט בתוכה והתחילה לכתוב ביומן:


אז זו אומללות.
הארווי, הוא ממש כועס. ומינרווה, היא כל היום נראתה מרוצה
באופן יוצא דופן... אני אדבר איתה מחר. ואם היא לא תדבר, אני
אגרום לה לדבר.

אלינור









אור. בוקר. הארווי.

אלו היו שלושת הדברים הראשונים שצצו בראשה של אלינור בבוקר
למחרת, כשהיא פתחה את עיניה.

השעון שליד מיטתה הראה שהשעה 5:40 בבוקר, מוקדם... מוקדם מדי.
היא קמה ממיטתה בתוך רגע וסגרה את התריס של החלון בתנועה חדה
שנגמרה בחבטה צורמת.

"למה לא תעירי גם את שאר הבית- הספר בדרך?!" שאלה אותה מינרווה
בארסיות. היא הסתובבה לצידה השני וחזרה לישון.

אלינור הביטה על מינרווה בתיעוב, חצתה את החדר לכיוון הדלת
וטרקה אותה בכוונה אחריה.







אלינור ישבה בשולחן רייבנקלו וחיכתה ששאר התלמידים יבואו לאכול
ארוחת בוקר. בעצם, אם לדייק, היא חיכתה לשני תלמידים מסוימים
שיגיעו.

אבל הם לא באו...

נשארו עוד עשר דקות עד לשיעור הראשון ואלינור קמה על רגליה,
מדוכדכת. היא קיוותה שבמשך הלילה הארווי יתפכח, יירגע, ויסלח
לה ולאלרונד על זה שהם הסתירו את חברותם ממנו...

היא חשבה על זה במשך כל הארוחה, אבל היא עדיין לא הבינה על מה
הארווי כעס כל כך. כלומר, ברור היה שגם היא הייתה מתרגזת אם
שני חבריה הטובים היו מסתירים ממנה סודות, היא לא יכולה הייתה
לתאר לעצמה מה היא הייתה עושה אם יום אחד היא הייתה מגלה
שהארווי ואלרונד מאוהבים...

אבל בכל זאת, חייב להיות עוד משהו. הארווי לא נראה סתם כועס,
הוא נראה ממש רותח! היא טלטלה בקומה את ראשה והחליטה לברר את
אלרונד יודע משהו בקשר לזה.







"אלרונד!!" היא קראה, "אלרונד, חכה!"

היא מיהרה לרדת במדרגות המובילות לאולם הגדול, מנסה להשיג את
אלרונד. היא דילגה על שתי מדרגות ושמה את עצמה לפניו, כך שלא
הייתה לא שום דרך לחמוק ממנה.

"אלרונד, תפסיק להתחמק ממני", היא אמרה, "אני יודעת שיש משהו
שאתה לא מספר לי. משהו בקשר להארווי ולסיבה שבגללה הוא כועס.
עכשיו, אני הייתי הוגנת כלפייך, אתה ביקשת שלא אספר להארווי על
החברות בינינו, וכך עשיתי... וזה עלה לי ולך בחבר הכי טוב
שלנו, ועכשיו- אני מבקשת, בין חברים לא צריכים להיות סודות.
ספר לי מה מציק להארווי כל כך, כי אני יודעת שזאת לא רק העובדה
שהסתרנו ממנו את זה שאנחנו חברים", היא סיימה, מתנשפת.

"אלינור..." אלרונד מלמל, מעיף מבט עצבני לצדדים.

אלינור הסתכלה הצידה וראתה חבורה של ילדים משנה שלישית מביטים
בהם בסקרנות ובגיחוך. היא ירתה בהם מבט תקיף והחיוך מיהר
להימחות מפניהם והם התאדו משם עוד לפני שהיא יכלה לומר
"קדברושיו".

"נו..." אלינור לחצה עליו, מצמצמת יותר ויותר בין המרחק בינה
לבין אלרונד ולבין הקיר.

"אלינור, תפסיקי! אני לא יכול... באמת!" הוא התפתל, אבל אלינור
לא וויתרה, לא הפעם.

"אלרונד, תקשיב לי", היא אמרה, מנסה לשות לקולה טון תקיף. "אתה
מכיר אותי, אתה יודע טוב מאוד שאני לא אוותר לך בעניין הזה, אז
אתה לא חושב שיהיה פשוט יותר - בשבילי ובשבילך - שפשוט תגיד
לי?!"

אלינור ידעה שאלרונד חושב על זה ברצינות. היא כמעט יכלה לראות
את גלגלי השיניים שבראש שלו מסתובבים ושוקלים את כל האפשרויות
האפשריות. אחרי כמה דקות נראה היה שהוא הגיע לכל החלטה.

"אני אספר לך", הוא אמר, נראה מיואש. "אני אספר לך..."







"נו, הרמיוני, מה הוא אמר לה?" רון שאל בחוסר- סבלנות.

הארי, משמאלו, לא יכל להסתיר את התרגשותו, מה שהוא ניסה קודם
לכן להסתיר במבט אדיש, כבר לא עבד.

"נו, באמת, הרמיוני!! למה הפסקת?" הוא שאל, מצטרף למתקפת
הקיטורים. "זה בדיוק נהיה מותח..." הוא אמר, אור ניצת בעיניו.

"חברה", הרמיוני אמרה, מתרוממת, "אם לא שמתם לב, מה שהיה
הגיוני מאוד חרף כושר סיפורי המדהים ויכולת הבמה המופלאה שלי
וכו' וכו', אבל צריך ללכת לחדר המועדון, אפשר להמשיך את הסיפור
שם, אתם יודעים...", היא אמרה בצניעות מרובה, אבל רון והארי
הפסיקו אותה-

"הרמיוני, תפסיקי למתוח אותנו, תמשיכי את הסיפור, לא רוצים
ללכת מפה..."

"כבר החשיך... הכל חושך, ו.. ובכן, היער האסור לא ממש רחוק
מפה, ורון-", היא אמרה, מישירה מבט מקפיא לעברו, "אתה יודע מהו
הזמן החביב ביממה על העכבישים, נכון?"

רון מיהר לקפוץ על רגליו.

"אני מסכים בהחלט שצריך עכשיו ללכת לחדר המועדון", הוא אמר,
מסמיק.

עשר דקות מאוחר יותר, שלושתם כבר היו יושבים בחדר המועדון של
גריפינדור, ליד האש החמימה המפצפצת עצים בעליצות.

"נו, הרמיוני, עכשיו שאנחנו בפנים, הרחק מעכבישים מפחידים
ואיומים ובלה בלה בלה, אתם מוכנה להמשיך?" שאל הארי בחוסר-
סבלנות.

רון שלח לעבר הארי מבט זועם, אבל הרמיוני המשיכה.






אלינור הלכה במהירות במסדרונות הוגוורטס, בדכה לחדר המועדון של
רייבנקלו. היא מלמלה בחוסר- תשומת- לב את הסיסמא ונכנסה
פנימה.

היא עברה בעיניה על כל התלמידים שהיו בחדר, אבל הארווי לא היה
שם. היא עלתה במדרגות לחדר השינה של הבנים, מקווה למצוא שם את
הארווי.

היא פתחה את הדלת, מתעלמת מכל קריאות ההפתעה שבאו מפי הבנים
שהיו שם, ומצאה את הארווי, יושב, מכונס בעצמו, ליד החלון.

הא מיהרה לגשת אליו, ו-







"הרמיוני!" קטע אותה רון באמצע המשפט, "אבל לא אמרת מה הוא אמר
לה!! מה היה הסוד הגדול של הארווי!?"

"רון, אם תתאזר קצת בסבלנות במקום להשתיק אותי כל הזמן זה
יתברר לך!" אמרה הרמיוני בחוסר סבלנות, שינתה תנוחה על הספה
האדומה והמשיכה.







אז כמו שאמרתי, היא מיהרה לגשת אליו, היא התיישבה על המיטה
המוצעת-עדיין שלו והסתכלה עליו, וברגע שהיא עשתה את זה, וראתה
את פניו העצובות, המיוסרות והמאוכזבות, היא לא יכלה לעצור את
הרגשת הכאב ובפעם הראשונה בחייה - היא בכתה.

הארווי לא הסתכל עליה, הוא המשיך לנעוץ מבטו בחלון, אבל מי
שהיה מסתכל עליו בתשומת לב היה רואה ששריר הלסת שלו, שקודם לכן
היה קפוץ והדוק מאוד, השתחרר קצת בעוד דמעה זלגה מעינה של
אלינור.

"הארווי..." היא מלמלה, ספק לעצמה, ספק לו, "אם רק הייתי
יודעת.. אם רק היית אומר לי, בחיים לא הייתי פוגעת בך ככה..."
היא אמרה, משפשפת את עיניה האדומות.

"אתה יודע טוב מאוד שבחיים לא הייתי פוגעת בך בכוונה, וחוץ
מזה- למה לא אמרת לי?"

"לא אמרתי לך?!" הארווי התפוצץ. "לא אמרתי לך?! בן אדם אמור
להגיד לחברה הכי טובה שלו שהוא אוהב אותה???" הוא קרא, מתעלם
מכל המבטים המוזרים שהופנו אליהם משאר הנוכחים בחדר.

אלינור לא ענתה, לשאלה שכזו היא לא יכלה למצוא תשובה הולמת, אז
היא פשוט שתקה, נועצת מבטה בנעליה.

"ואלרונד ידע את זה..." הוא מלמל בכעס, "הוא ידע טוב מאוד שאני
אוהב אותך, ובכל זאת הוא בא אלייך, ואתם שניכם נהייתם חברים,
ומאוהבים וכל זה. והסתרתם את זה ממני!!!"

"אבל זאת לא הייתה לגמרי אשמתו-" אלינור החלה, אבל הארווי קטע
אותה באמצע, חיוך מוזר מרוח על פניו.

"אני בחיים לא אסלח לו, וגם לא לך. אבל את אפילו לא ידעת את
זה... איך יכולת להיות כל כך עיוורת? שנים אהבתי אותך! וגם
הוא... ואת בחרת בו. אני לא מאשים אותך בקשר לזה, את זה - הלב
הוא זה שקובע, ולך אין מה לעשות כנגד זה, אבל הוא ידע שאני
אוהב אותך. והוא עשה את זה בכל זאת. הוא בגד בי... ועל בגידה
אי אפשר לסלוח", הוא אמר, עיניו מנצנצות.








פרק 8: מעברים ונקיפות מצפון.


היא יצאה מחדרו של הארווי, מתעלמת שוב מקריאות הבהלה שבקעו
מפיותיהם של הבנים בחדר, שרובם היו חצי ערומים, והלכה ישר אל
אלרונד. החדר של אלרונד היה בראש גרם מדרגות קטן שיוצא מחדר
המועדון.

היא לא חיכתה לתשובה לפני שנכנסה לחדר. אלרונד, כפי שאלינור
צפתה, לא ישן.
הוא שכב במיטה וקרא ספר שהסתבר להיות, לחרדתה של אלינור,
כשקוסמים טועים ומשלמים על זה.

היא התיישבה על המיטה והניחה את ראשה על ברכיו שהיו מקופלות
ועליהן השעין עד עכשיו את הספר.

"ניסיתי", היא מלמלה. אלרונד, שכבר סגר את הספר והניח אותו על
השידה, הוא לא ענה.

"הוא לא היה מוכן להקשיב", היא הוסיפה. אלרונד הביט בה יותר
לעומק. סימני דמעות עוד התייבשו על פניה במקום שבהם היו עד
לא-מזמן דמעות ממש. הוא התרומם לישיבה וחיבק אותה ביד אחת.

"אני אוהב אותך", הוא אמר לה את המשפט שהוא אמר לה כבר כל-כך
הרבה פעמים. המשפט שהיא כל-כך אהבה לשמוע. בלי שלושת המילים
האלה היא הרגישה חסרת ערך. מעין שקיפות-חסרת-קיום שתלויה בחלל
האוויר.

"והארווי יקשיב. הוא יקשיב", הוא מלמל והשעין את ראשו על ראשה.








הם איחרו לשיעור הראשון. בעצם, הם לא הגיעו לשיעור הראשון. הם
היו אומללים מדי בשביל זה. לשיעור השני הם בהחלט איחרו. שניהם
רצו במעלה המדרגות אל כיתת שיקויים רק כדי למצוא את הפרופסור
קומברטון עומד ליד הלוח וכותב את המרכיבים לרעל קטלני חדש בשם
"סלאוטר", או משהו כזה.

"עשר נקודות יורדות מרייבנקלו ואני אודה לכם אם תשבו", אמר
הפרופסור בנזיפה. אלרונד הסמיק ואלינור רק הביטה בכיתה במבט
קר. שניהם התיישבו. אלינור הביטה אל הארווי שישב בשורה הראשונה
ליד אנדי. הוא לא הביט אפילו פעם אחת אל הספסל האחרון.

אלינור נזכרה בדבר שהבטיחה לעצמה קודם. היא שלחה מבט לעבר
מינרווה, שישבה בשורה הראשונה.







השיעור מעולם לא היה ארוך יותר.

אלינור הכינה את הרעל שהיה בעל הריח הנורא ביותר שהיא הריחה
מימיה,  וביקבקה אותו. היא יצאה מהכיתה ועקבה אחרי מינרווה.
כשראתה שהם הגיעו אל מסדרון ריק, היא יצאה מעבר לפניה ופנתה אל
מינרווה. פנתה היתה מילה מעודנת מדי כדי לתאר את הדרך שבה
דיברה אלינור אל מינרווה. היה אפשר להתחיל לתאר את הדרך
ב"אלימה", אבל היה קשה מאוד לסיים.

"א-א-א-את סיפרת להארווי" הטיחה בה אלינור בזעם. קולה רעד מרוב
כעס ופניה היו סמוקות מאוד.

מינרווה חייכה חיוך מרושע מעט ומצמצה. "ואם כן אז מה? וחוץ
מזה, תוכיחי", היא שילבה את ידיה, עדיין מחייכת את אותו חיוך
מרוצה ומעצבן כפליים.

"אני נשבעת, אם את רק תעיזי, אם את רק..." אלינור לא סיימה
לדבר. חיוכה המרוצה של מינרווה קפא כשאלינור הפסיקה לשלוט
בעצמה, קפצה עליה והכניסה לה אגרוף.

אם אלינור היתה חושבת עוד קצת היא היתה מטילה איזו קללה שתשאיר
אותה שבוע במרפאה אבל היא לא הספיקה ולכן התנפלה עליה באופן
מכאיב.

אלינור השתלטה על עצמה ואז קמה מהרצפה והוציאה את שרביטה
מהכיס.

"שתק", היא אמרה בפשטות ומינרווה קפאה. ידה באמצע הדרך לכיסה
כדי להוציא שרביט. אלינור הרגישה שהשיגה את נקמתה והשאירה את
מינרווה קפואה באמצע המסדרון הנידח.







באותו זמן, במקום אחר, התחולל עוד ריב.

"אתה לא קולט? היא אומללה", אמר אלרונד בכעס.

הוא והארווי עמדו, שוב, בכיתה ריקה אחרי שאלרונד קיים את
הבטחתו לאלינור שידבר עם הארווי.

"שתהיה! ואני? אני אהבתי אותה, במשך שנים ולך לא היה אכפת!"
קבע הארווי. עיניו התכולות רשפו כעס, כעס על אלרונד, כעס על
העולם.

"ואם היא היתה חברה שלך, הא? אז מה אני הייתי אמור לעשות?" שאל
אלרונד. הארווי לא ידע מה לענות.

"אין לך דבר יותר טוב בחיים מאשר לגרום לאלינור לסבול?" שאל
אלרונד, מהרהר באלינור שבכתה באותו בוקר.

"היא, אלינור, היא בוכה בגללך. היא אף פעם לא בכתה. אף פעם! עד
שעשית לה את זה. אני מתחנן, מצדי אל תדבר איתי לעולם אבל תסלח
לה... היא לא ידעה. אתה כמו אח בשבילה", הוסיף אלרונד בתחינה.


הארווי שילב את ידיו על חזו והביט הצידה. אולי כדי להסתיר צער.
מצד שני, הוא היה די מרוצה לדעת שלאלינור כן אכפת ממנו.

"אלינור היא החיים שלי, ואם היא לא תהיה שלי..." מלמל הארווי.
הוא יצא מהכיתה וטרק את הדלת, משאיר את אלרונד, כמו שעשה יותר
מדי פעמים בעשרים וארבע השעות האחרונות, לעמוד לבד באומללות.







אלינור הלכה במסדרון החשוך. השעה היתה כבר בערך תשע והיא בדיוק
חזרה מטיול קטן להסדרת המחשבות בחוץ, במדשאות. היא חזרה כי
התחיל לרדת גשם. עכשיו בחוץ לא ירד סתם גשם, זו היתה סערה די
רצינית. הגשם נראה מרטיב במיוחד, או לפחות מה שהיה ניתן לראות
מהגשם מבעד לחושך, ומדי פעם הבזיקו ברקים בשמים.

היא נעצרה והביטה דרך החלון. הסופה השתוללה בחוץ ומקרוב לחלון
היה ניתן לשמוע את הרעש של הגשם והרעמים. ברק הבזיק שוב בשמים
ואלינור נרתעה במהירות אחורה. היא לא פחדה מברקים אבל ראתה
משהו בחלון שהבהיל אותה עד מוות.

לפני החלון, בדיוק בשניה שהיא הסתכלה, משהו צנח מלמעלה. משהו
די גדול. הוא העביר צללית שחורה רגע אחד על החלון ואז המשיך
ליפול.

אלינור רצה במהירות קדימה והצמידה את אפה לזגוגית. היא ניסתה
להביט מטה כדי לראות מה זה היה אבל לא הצליחה. היא החליטה שזה
היה ינשוף או משהו שעף ברוח והלכה בחזרה לחדר המועדון.

היא לא ידעה עד כמה היא טעתה.






היא התעוררה כשהרגישה שמישהו מנשק אותה במצח. היא נרתעה אחורה
בבהלה רק כדי לגלות שזה היה אלרונד. הוא לא נראה כרגיל. הוא
נראה נורא. עיניו היו אדומות מאוד ורטובות מאוד ממה שהיא חשדה
שהיו כדמעות. הוא החזיק מכתב בידו.

"אלינור", הוא אמר לה בלחש, מסתכל על מינרווה ואנדי שישנו
בשלווה במיטותיהם. הוא התיישב בכבדות על המיטה של אלינור
והשעין את ראשו על כתפה, עוצם את עיניו.

"הארווי... הוא... אתמול, בלילה... הוא השאיר את זה ו.. והיום
בבוקר..." הוא לא המשיך. קולו נחנק.

אלינור הרגישה תחושה כאילו משהו נוראי קרה. הוא הושיט לאלינור
את המכתב ביד רועדת.

הנייר היה נייר קלף רגיל, בכתב ידו של הארווי. היא התחילה
לקרוא ושפתיה התחילו לרעוד תוך כדי.






אחרי רבע שעה, כשדמעותיה של אלינור הספיקו להתייבש קצת על לחיה
האדומות, והיא שחררה את אלרונד מלפיתת החנק שהיא אחזה בו, היא
התיישרה והביטה שוב במכתב.

ובכתב המוכר של הארווי.

היא הרגישה שהדמעות מאיימות להציף שוב את עיניה, בזמן שהיא
קראה שוב את המשפטים האחרונים במכתב.

אני מצטער, באמת מצטער - על כל הסבל שגרמתי לשניכם, ואני
באמת מצטער על מה שאני הולך לעשות עכשיו, מצטער בשבילכם כמובן
- כי אתם תצטרכו לחיות עם זה...

ואני לא...

בכל מקרה- רק רציתי שתדעי, אלינור, שתמיד אהבתי אותך ותמיד
אוהב אותך, ואני מקווה שאת ואלרונד תהיו מאושרים ביחד, ואם
תוכלו לומר להורים שלי שאני אוהב אותם זה יהיה נחמד..

אז, אני מניח שזוהי פרידה, וכשאתם תקראו את זה אני בטח כבר לא
אהיה בין החיים, אז... שתמשיכו להיות חברים כאלה טובים ושלא
תצטערו עליי יותר מדי...

הארווי.



"איך... איך הוא ע- עשה את ז...זה?" אלינור התייפחה על כתפו של
אלרונד, "איך הוא יכל לעשות את זה?"

אלרונד לא ענה, ורק ליטף אותה בידו, בעודו מוחה את דמעותיו שלו
מפניו. הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל להתגבר על זה, והוא גם לא
רצה...

"איך הוא.. איך הוא - עשה - את זה? כלומר- איך הוא... התאבד?"
אלינור שאלה כשראתה שאלרונד לא עונה לה, מחפשת את המילים
הנכונות.

"הוא..." אלרונד נאנח, "הוא קפץ, מאחד המגדלים, אני מניח...
המורים מצאו את הגופה שלו. אבל אף אחד עדיין לא יודע את זה...
חוץ מאתנו, כמובן. והסיבה ל... להתאבדות שלו..."

אלינור עצמה עיניה בחוזקה, מנסה לשחזר את פניו הנאות והמוכרות
כל כך של הארווי, הבדחן, העליז... האחרון שהיה עושה דבר נורא
ורציני כמו - כמו התאבדות... והיא ידעה, ידעה שזו אשמתה.






ראש המחלקה לחקר מקרי מוות אצל קוסמים כבר לקח את גופתו של
הארווי, והוריו המסכנים כבר חזרו לביתם, אחרי שהסתגרו שעות
רבות מספור במשרדו של המנהל גורגון, שניסה לנחמם.

אלינור ישבה על המיטה בחדרה, שוקעת בזיכרונות, כשהדלת נפתחה,
ואל החדר נכנסו מינרווה ואנדי. אלינור הפנתה אליהן את גבה
בבוז.

"אלינור..." התחילה מינרווה. כנראה שהיא סימנה לאנדי שתסתלק,
כי אחרי שניה היא כבר לא הייתה שם והדלת נטרקה אחריה. "אני
באמת לא ידעתי שזה מה שיקרה!" מינרווה ניסתה, מתקרבת שני צעדים
אל אלינור.

"אבל תראי מה קרה", אלינור אמרה לה ביובש, לא מסתכלת לכיוונה.
בין אם מתוך בוז, ובין אם היא לא רצתה שהיא תראה את פניה
הרטובות ועיניה הנפוחות, שתראה אותה סובלת.

שתקבל את מה שהיא רצתה.


"יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לפצות על זה? משהו?!" שאלה
מינרווה בקול רועד.

"את יכולה להחזיר את המתים לחיים?" אלינור שאלה בקרירות.

מינרווה התייפחה בשקט ויצאה מהחדר במהירות.








יומני היקר


דבר נורא קרה, ואני מרגישה נורא.


אני יודעת שזו אשמתי, אני יודעת שהייתי צריכה לשים יותר לב,
ושהייתי צריכה לספר לו. אני לא יכולה יותר להתמודד עם רגשות
האשם על מה שקרה, אני חייבת לספר את זה למישהו.

אבל כמובן שאלרונד יגיד שזה לא אשמתי בכלל, ושזו רק אשמתו,
ואני לא רוצה שהוא יתעצב יותר ממה שהוא כבר עכשיו, ו... ובכן,
אין לי עוד חברים מלבדו כבר...

בכל מקרה- אני יודעת שתמיד יש לי אותך, יומן, שתתמוך בי, לא רק
בגלל שאתה שלי, אלא גם בגלל שאתה לא יכול לענות לי, וככה אני
לא יכולה לפחד ממך.

אני מרגישה נורא, ממש נורא. כי כולי מלאה רגשות אשמה, ואני לא
יודעת איך להתמודד איתן.

אני חושבת שנותר לי רק דבר אחד לעשות, יומן יקר...



אלינור הפסיקה לרגע לכתוב, מושכת את הדיו על הנייר. רעשים של
צעדי רגליים נשמעו מחוץ לדלת החדר, והיא מיהרה לסגור את היומן
ולהכניס אותו במהירות למזוודה שלה.

היא הרימה את ראשה בדיוק בזמן לראות את אלרונד נכנס לחדר, מעיף
מבט מודאג לראות אם יש עוד אנשים בחדר ומתיישב לידה.

"אלינור", הוא אמר. אלינור הרימה גבה.

"אהה... יש אנשים במשרד הקסמים אצל גורגון, ש... שבאו לחקור
את מקרה ההתאבדות של הארווי.. ו.. ממממ... הם רוצים לדבר איתך.
איתי ואיתך, כלומר", הוא תיקן את עצמו, מסמיק.

"לדבר איתנו?!" היא קפצה ממקומה, "למה? מתי? למה?"

"אהה.. אני לא יודע. פרופסור מרגלית אמר לי לקרוא לך ושאנחנו
צריכים ללכת למשרד של גורגון וכבר יסבירו לנו שם".

אלינור קמה ממקומה ויצאה מהחדר לכיוון משרד המנהל ואלרונד
אחריה.








פרק 9: דיו וטבען של דמעות.

אלינור דפקה חלושות בדלת.  נשמע "כן", חורקני והיא ואלרונד
נכנסו.

המנהל גורגון ישב במשרדו, זקן וזעפני כתמיד. מולו ישבו שני
אנשים. אחד נראה צעיר ועייף, עם שיער מדובלל וגלימה מרוטה
והשני מרושע מעט עם שריטה מצולקת לאורך אפו. אלינור לא הבחינה
בכל אלה כי היתה יותר מדי עסוקה בלהיות מדוכאת. מן הסתם.

"שבו בבקשה", אמר המנהל בקול שניסה להיות חמים ומנחם, אבל לא
ממש הצליח. אלרונד ואלינור התיישבו בחשש על ספסל פינתי קטן.
אלרונד חיבק את אלינור בהבעה כאובה.

האיש המרוט התחיל לדבר. קולו היה מרוט לא פחות ממראהו.

"כפי שנודע לנו אתם הייתם... הממ... חברים קרובים של אדון
קונזי המנוח", הוא אמר בהרכנת ראש.  "היינו רוצים לדעת- כלומר-
זה היה מאוד עוזר לנו לדעת אם- כלומר- יש לדעתכם איזו סיבה
שהוא ירצה-כלומר-רצה לעשות-כלומר- את מה שעשה?" הוא שאל.
אלינור התעצבנה ממנו. אדם שאומר כל כך הרבה פעמים "כלומר",
וחורק כל- כך הרבה לא יכול להועיל להם.

"אה... אני חושב שהוא... היתה לו בעיה עם מישהי", גמגם אלרונד.
אלינור הביטה הצידה כדי להסתיר עוד יבבה.

"בעיה ממש גדולה לפי המעשה", מלמל גורגון מתחת לשפם. רוב
תלמידי בית הספר לא סבלו אותו, מנהל או לא.

אלרונד הזעיף פנים.

"שלא תע-" התחיל אלרונד והזדקף ממושבו, אבל אלינור הניחה את
ידה על כתפו והביטה בו ברצינות תהומית. הוא חזר לשבת.

"היינו רוצים לדעת- כלומר- אם אתם יודעים- כלומר- משהו על
הנסיבות?" אמר המרוט. המרושע, כך נראה, לא אהב לדבר. או העדיף
שלא לדבר, והם לא רצו לדעת למה.

אלינור בהתה ברצפה ומדי פעם ניגבה את לחייה ואלרונד לא מצא מה
להגיד.

"הוא לא השאיר כלום?" שאל המנהל בהלם מרושע. "מכתב? מסר?
הודעה?" הוא שאל בקול לא נעים.

אלינור נזכרה שמכתבו של הארווי עדיין נח בשלום (תרתי משמע
חולים במיוחד) בכיס של אלרונד. לא נראה היה שהוא היה מוכן
לוותר עליו. אלינור ידעה שהיא לא היתה מוותרת עליו. אם גורגון
הזה רק יניח עליו אצבע ארוכה ומטונפת אחת היא-

"לא אדוני, כלום", אמר אלרונד בקול חלול. "אני רק יודע את זה
כי הוא אמר לי שהוא אהב מישהי... לפני כמה חודשים", המשיך
אלרונד באותה חלילות וריקנות מהדהדת בקולו. אלינור הרגישה
כאילו חור-שחור יושב לה באמצע הבטן. היא הרי היתה אשמה.

"חבל", אמר המנהל באכזבה, "הוא היה מאוד מוכשר", הוא סיכם
במרירות.
"אני מאמין שהאדונים הנכבדים פה ירצו לברר עוד מעט מידע אז אני
אניח להם לדבר", הוא החווה בידו על שני הקוסמים הנוספים.

הקוסם המרוט הזדקף במקומו ונראה כאילו מישהו מתח קפיץ והוא
התחיל לעבוד.

"טוב", הוא התחיל להסביר. "אנחנו, כפי ש-כלומר- כדי לחקור את
סיבות התאבדותו המצערת של אדון קונזי הצעיר". כמות הטאקט- או
ליתר דיוק: חוסר הטאקט שלו פשוט נשפכה מהאוזניים שלו (שהיו
קטנות ונראו מרוטות גם הן).

"יש לנו סיבה להאמין שאתם ידעתם משהו בקשר לכך", פתח לראשונה
המרושע.

קולו היה דקיק וצייצני, ניגוד מענין לחזות
העוד-רגע-אתה-עומד-להפוך-לפיצה-בזכותי שלו.

אלינור פתחה את פיה כדי להשיב לו, גילתה שאין לה מה להשיב ושבה
וסגרה אותו בנקישה.

"אנחנו צודקים?" שאל הצייצן בטון לא נעים ובעיקר-צייצני.






אלינור הייתה בחדרה, יושבת על מיטתה בלא כל הבעה על פניה. היא
הרהרה במה שקרה רק שעות מועטות קודם לכן, במשרדו של המנהל
גורגון. היא לא האמינה שהיא ואלרונד הצליחו לצאת משם.

בעצם, כשחושבים על זה - היא באמת לא ידעה איך הם הצליחו לצאת
משם.

אלרונד התחיל לגמגם כל מיני דברים, ואז התחיל לספר דברים
במהירות עצומה כזו - שאפשר אפילו היה לראות את הבלבול על פניהם
של המבוגרים. אחרי כמה זמן של דיבור בלא הפסק, אלרונד עצר,
התנשם, ואז אמר-

"טוב, זה כל מה שאנחנו יודעים. יום טוב לכם, רבותיי", והסתלק,
אלינור נגררת מאחוריו.

עכשיו היא ישבה בחדרה, מינרווה ואנדי כבר היו ישנות, והיא נעה
על הגבול הדק שבין ערות לשינה. היא פיהקה בקול כבוש ואז הושיטה
את ידה למגרתה כדי להוציא את היומן שלה, כהרגלה בכל יום.

ידה המגששת נתקלה בחפץ קטן, זכוכיתי וקר, ששכב לו בשלווה
מוחלטת במגרה שלה.

היא הוציאה אותו בבלבול וראתה את הבקבוק הפקוק שהיא לקחה
משיעור השיקויים של פרופסור קומברטון רק לפני ימים מספר. למען
האמת - היא אפילו לא ידעה למה היא לקחה אותו איתה, ועוד שמה
אותו במגרה שלה, אבל עכשיו, כשהיא החזיקה אותו בתוך ידה, היא
הרגישה הרגשת חמימות בגופה והרגשה של "כמו שנועד להיות".

היא הניחה אותו בזהירות על הכרית לידה ולקחה את היומן שלה.







יומני היקר

הגעתי להחלטה. ואני יודעת, אני בטוחה שהיא ההחלטה הנכונה.
כנראה שזה אומר שזו הפעם האחרונה שאני כותבת בך, יומני היקר,
אך אל תדאג. לעולם לא אשכח אותך, כי אתה היית המפלט שלי
מילדותי ועד עכשיו, כשבעיותיי מסובכות כל - כך הרבה יותר מאשר
אם הבן של השכנים גנב לי את ספר הכשפים של אבא.

בכל מקרה- רק שתדע, חשבתי רבות על ההחלטה הזו, והיא הייתה
בתחתית מוחי כבר הרבה זמן, רק שעכשיו אני עומדת להוציאה אל
הפועל.

אני לא סבורה שאחסר לאבי כל כך, הרי במילא הוא החרים אותי
ואסרו עלי לבקר אותו באחוזה, ואני תמיד נשארת בבית- הספר
בחופשות, ובחופש הגדול אני תמיד נוסעת לאלרונד, ו- הייתי נוסעת
להארווי.


כאן, מינרווה, שהייתה קוראת את יומנה של אלינור בשקיקה, יכלה
לראות כתם דמעה שמרח קצת את הדיו וטשטש את המילה 'הייתי'. היא
החזירה למקומה שערה סוררת והמשיכה בקריאה, היום היומן היה
מעניין מהרגיל, נראה היה שלאלינור יש איזו תוכנית, ומינרווה
חייבת הייתה לברר מהי-


בכל מקרה, יומן יקר, אני מניחה שהיחיד שבאמת יתאבל עליי יהיה
אלרונד. הוא באמת אוהב אותי, ואני אוהבת אותו, אבל החיים הם לא
כל כך פשוטים כמו שלמדתי לדעת, ואי אפשר תמיד לקבל את כל מה
שאתה רוצה, תראה אפילו מה היה גורלו של הארווי, שאהב, ובסוף -
חייו בלעדי אהובתו היו נוראים כל כך שהוא העדיף... להתאבד.

הלוואי שיכולתי לומר שהתאבדותו הייתה מעשה קיצוני ולא נחוץ,
אבל זה לא כך.

אני מבינה את המצב שבו הוא נמצא, אני רואה את הנסיבות שהקשו
עליו כל כך, ואני יודעת... אני יודעת - שבשבילו, זה היה הפתרון
הכי טוב. וגם בשבילי...


מינרווה הרימה ראשה בחלחלה.

משהו עלה בראשה כעת, ואם היא הבינה אותו נכון, זה היה רע.

"שיט!", היא מלמלה לעצמה בעודה קוראת שוב ושוב את אותו עמוד
מסכן, שגם ככה היה מוכתם מדמעות אין ספור שירדו עליו, ועכשיו
היה גם מתקמט תחת מגעה. "אלינור הולכת להתאבד!" היא חשבה
בטירוף.

"אני חייבת להודיע את זה לאלרונד", הייתה המחשבה הבאה שעלתה
בראשה והיא מיהרה לצאת מחדר הבנות, לא טורחת אפילו להחזיר את
היומן למחבואו.






"את בטוחה?" נבהל אלרונד.

מינרווה בחרה לא לענות ורק להנהן בראשה לחיוב.

"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה בדבר כזה?!" הוא התרעם, נעמד.
הוא היה עושה שיעורים בשיקויים בחדר המועדון כשמינרווה התפרצה
לחדר, מנערת אותו ומגמגמת דברים בהתרגשות.

לקח כמה זמן עד שהוא הצליח להבין מפיה את הסיפור, וכשהוא הבין
לבסוף הוא לא היה מסוגל להאמין למה שהיא אמרה לו.

"נו... קראתי את זה ב- מממ... - לא משנה! העיקר שאני יודעת את
זה, ואתה יכול למנוע את זה!!! היא כתבה את זה אתמול בלילה,
כשישנתי! ואתה חייב לתפוס אותה, מהר! לפני שהיא ת-תעשה את זה!"
מינרווה גמגמה, היא לא הייתה רגילה לשכנע אנשים שיצילו נערה
שהיא לא סבלה אותה במשך שבע שנים כמעט, מה שהיה הדדי לחלוטין.

"לאיפה היא הלכה?" אלרונד שאל במהירות.

מינרווה משכה בכתפיה. "אני גם לא יודעת איך היא הולכת לעשות את
זה".

"לא כתוב ב-במקום שבו קראת שהיא הולכת להתאבד כלום?! חייב
להיות רמז!!!" הוא קרא בחוסר- אונים.

"בוא, אולי נצליח למצוא..." מינרווה אמרה וסימנה לו לבוא אחריה
לחדר השינה של הבנות.







"מצאת משהו?" אלרונד שאל. הוא ומינרווה היו מחפשים במטענה של
אלינור, במגרה שלה, מתחת למצעים, בכל מקום, כדי למצוא רמזים.

"תראה.." מינרווה אמרה בשקט, "זה מוזר".

אלרונד התקרב אליה, היא הוציאה החוצה את המגרה מהשידה של
אלינור והניחה אותה על המיטה, שופכת את תכולתה החוצה. אלרונד
הסתכל על הדבר שמינרווה הגישה לו.

זאת הייתה פיסת נייר, שהייתה מוכתמת בנוזל אדום. אלרונד רחרח
את הנייר, ומיד העווה את פניו.

"הריח הזה יכול להיות שייך רק לדבר אחד..." הוא אמר בקדרות, "
סלאוטר".






"אבל איך תמצא אותה?" קראה מינרווה אחריו.

אלרונד היה רץ לאורך המסדרון הארוך, ומינרווה מאחוריו. "היא
יכולה להיות בכל אחד מהמקומות בהוגוורטס!! איך תדע איפה היא
נמצאת?" היא קראה, מתנשפת.

ברגע שאלרונד גילה מה היה הדבר שבעזרתו אלינור הולכת להתאבד
הוא מיהר לקום לרגליו ולהתחיל לרוץ כמו משוגע ברחבי הוגוורטס.

"אתה מתנהג כמו אידיוט!" ציינה מינרווה בקרירות, כשאלרונד נכנס
לכל אחת מהכיתות במסדרון בקומה השלישית. "תפסיק לרוץ ותתחיל
לחשוב".

"לחשוב על מה?" אלרונד עצר, הסתובב ושאל בפנים אטומות.
"אלינור, החברה שלי, אהבתי היחידה הולכת להתאבד. אין לי מושג
איפה היא יכולה להיות, אז מה אני יכול לעשות חוץ מלרוץ
ו'להתנהג כמו אידיוט'," הוא חיקה את קולה הצייצני, "עכשיו, אני
אשמח מאוד אם תזוזי מהדרך. תודה", הוא אמר וירד במהירות
במדרגות אל כיוון המדשאות.

מינרווה משכה בכתפיה אחריו, וחזרה לחדר המועדון של רייבנקלו,
ממלמלת- "מה שאהבה יכולה לעשות לאנשים..."






"אלינור!" אלרונד קרא בתדהמה.

אלינור עמדה מולו, נראית מופתעת ובידה בקבוק קטן ושקוף עם נוזל
אדום בתוכו. רעל.

"חכי, אל תעשי את זה!" הוא קרא לעברה בתחנונים, מתקרב צעד רועד
אחר צעד. "אני אוהב אותך, אל תשתי את זה!" הוא מלמל, מרים
עיניו אליה.

אלינור נתנה בו מבט אוהב אחרון, אחר פתחה את הפקק של הבקבוק
ורוקנה את תכולתו אל תוך גרונה.

אלרונד זעק ומיהר לרוץ אל המקום שבו הוא ראה לאחרונה את שערה
השחור צונח לרצפה בעקבות רגליה שהתמוטטו, ונעצר מולה ברעד.

"לאאאאאאאא!!!!!" הוא זעק בכאב, ממהר לכרוע לרגליו.

על הדשא, במקום שלפני שתי שניות בדיוק הייתה עומדת נערה, הנערה
שלו, חיה, נושמת וקיימת, שכבה גופה עטופה בחלוק שחור של
הוגוורטס, שסמל הבית עליו. אלרונד התייפח בשקט, מחבק את ידה
הקרה של אלינור.

משהו נפל עליו מתוך ידה הפתוחה קמעה והוא התנשם. "אהבתי אותך
תמיד, אוהב אותך לנצח, תמיד נהיה ביחד - גם אם לא בעולם הזה!"
הוא מלמל באהבה רוטטת.

הוא לקח את הבקבוקון הקטן שבו נשארה טיפה יחידה של רעל, ושתה
את תכולתו. "לנצח..." הוא הספיק למלמל, לפני שהכל נהיה שחור,
והוא הצטרף לחברו הטוב ולאהובתו הנצחית, בעולם שכולו טוב, או
ככה הם קיוו.








פרק 10: סופים הם לפעמים...

"וזה הכל", סיימה הרמיוני בדמטיות. הארי ורון ישבו על הכורסאות
בחדר המועדון הריק, פיותיהם, פחות או יותר, פעורים בהלם.

"אז הם פשוט... כולם... מתו?" אמר הארי בשקט ובלע את רוקו. הנה
לכם סיפור עם סוף מלבב.

"כן, אבל זה לא הסוף", ענתה הרמיוני. "אתם מכירים את רוח
הרפאים של רייבנקלו נכון?" היא הרימה גבה לעבר רון שישב מולה.

"אלינור גריי, הגברת האפורה", השלים הארי.

"היא עדיין נרדפת.היא לא היתה שלמה עם ההתאבדות, היא עדיין
רצתה להיות עם אלרונד לפני שידעה שהוא מת וכך היא חצי בעולם
שלנו, רוח רפאים. היא לא רוצה שמה שקרה לה יקרה לאחרים ולכן
היא אממ... ככה שמעתי, בכל אופן מספרים שפעם בעשרים שנה היא
מסתובבת בסביבה, בלילה, עם כל הקסמים שלה ובודקת אם יש  אנשים
שמאוד קשורים אחד לשני ושהאהבה שלהם למישהו עלולה להפריד
ביניהם ואז, אני אומרת לכם שרק ככה שמעתי, היא רוצחת אחד מהם
כדי שלשני לא יהיו נקיפות מצפון כמו שהיו לה ולאלרונד האומלל",
היא סיימה ונתנה בהם מבט נוקב.

"אוקיי", אמר רון באנחה ופיהק. "אני חושב שעכשיו ממש מאוחר,
שהסיפור שלך ממש מוזר ואני מקווה מאוד שהגברת האפורה תואיל
להתרחק ממני, אל תדאג הארי, צ'ו לגמרי שלך", הוא חייך לעבר
הארי, שהסמיק.





רון והארי עלו לחדר השינה במעלה המגדל, והרמיוני הלכה בשלווה
לישון והעירה את פרוואטי ולבנדר תוך כדי.

"אתה יודע", אמר הארי לרון בלחש, נזהר לא להעיר את דין שישן
במיטה על יד, "הסיפור של הרמיוני נשמע לי... באופן מוזר...
אמיתי", הוא מלמל. רון נחר בצחוק וגרם לשיימוס להרים את הראש
מהכרית שלו.

"מה הולך פה?" הוא שאל בנמנום וכשלא נענה הסתובב לצד השני וחזר
לישון.

"כן... רוח רפאים רצחנית מאחוריך", אמר רון להארי, והארי הביט
בו במבט ה"תתבגר" שלו ונכנס למיטה.






רון התעורר באמצע הלילה. היה לו חלום מזוויע. הוא לא זכר הרבה
ממנו, כלומר, לא הרבה חוץ מאת הרוח שהחזיקה כד עם סלאוטר
וסכין. הוא התיישב במיטה והזיז את שיערו מפניו. הוא הביט בשעון
וראה שהשעה היתה ארבע בבוקר יום ראשון, מוקדם מדי בשביל
להתעורר ומאוחר מדי מכדי לחזור לישון.

הוא נאנח ביאוש, החליף את הפיג'מה לבגדים, לקח את "טיסה עם
התותחים", הספר היחיד שלו, וירד אל חדר המועדון כדי לנסות
לקרוא בלי להעיר את כולם.

הוא ירד במדרגות, שחרקו, והגיע אל חדר המועדון. האח, שכבר
הודלק, על ידי גמדוני בית מן הסתם, הפך את הכורסאות לצלליות
ואת הפינות החשוכות למאיימות, בהחלט לא מה שהיית רוצה לראות
אחרי סיוט שכזה. הוא הביט מעבר לפינות מדי פעם בחשש וסתר את
עצמו על ידי המחשבה "למה אני מאמין לסיפור מטומטם מאיזה ספר?"

הוא התיישב על הספה, כלומר התכוון להתיישב עד ש-

"אאוץ'!"  קרא קול מכיוון הספה. רון קפץ בבהלה יתרה ממקומו
והביט אל הספה. הרמיוני, בחלוק לילה סגול, קמה משלושת הכריות
שעד עכשיו היא ישנה עליהן בשלווה.

"הרמיוני, מה את עושה פה?" הוא שאל, לא בקול רם מדי כדי לא
להקפיץ את כל מגדל גריפינדור.

"אני... היה לי חלום מפחיד שכזה... משהו מוזר לגמרי, ואני
נבהלתי והתעוררתי ובאתי הנה וקראתי ספר" היא הביטה סביב
במהירות ונרגעה רק כשראתה שהקוסמות כמרקחה שלה מונח סגור על
הספה לידה. "ואז נרדמתי עד שבאת והתיישבת על הרגל המסכנה שלי",
היא שפשפה את הבהונות שלה, שהיו עטופות היטב בגרביים עבות
וסגולות.

"אז זה בטוח לא יפריע לך כבר אם אני אשב", הוא ניחש והתיישב על
אחת הכריות האדומות הכהות. הרמיוני חייכה בספק.

"אז אני רואה שהסיפור שלי כן עבד אם אתה ער באמצע הלילה", היא
הוסיפה בסיפוק. רון הביט הצידה.

"אה... פשוט חשבתי על... המבחן בלחשים מחר", הוא אמר במהירות.


"רון, המבחן בלחשים היה אתמול", היא ענתה בהדגשה. אוזניו של
רון הוורידו, אם כי לא היה ניתן לראות זאת בחושך הכחלחל-כתמתם
של חדר המועדון. הוא מצא פתרון למבוכה בכך שפתח את הספר באחד
העמודים והתחיל להעמיד פנים שהוא קורא.

"אתה יכול לקרוא ככה?" שאלה הרמיוני בסקרנות.

"מ-מ-מה? איך?" הוא שאל בבלבול.

"בחושך מוחלט", היא השיבה תוך מבט סביב. רון הניח את הספר על
השולחן שוב.

הם נפלו לתוך שתיקה ארוכה ועצבנית שבמהלכה רון הביט על הרמיוני
והרמיוני הביטה בשולחן וחשבה.

אה... הרמיוני?" פנה רון אל הרמיוני בשקט. "אם כבר אה... הארי
לא פה ו... אני צריך לדבר איתך", הוא אמר ברצינות. הרמיוני
בהתה בו. היא בחיים לא שמעה אותו כל כך רציני מרצון.

"יש בעיה?" היא מצמצה והרגישה את ליבה דופק טיפה חזק יותר. היא
ריכזה את תשומת לבה באש שבאח.

"כבר הרבה זמן ש... אמ... פשוט... ואני... וזה קצת... והארי כל
הזמן היה... וזו היתה בעיה להגיד לך ש..." הוא השמיע קול בליעה
קטן, "לשאול אותך אם את רוצה להיות חברה שלי?" הוא סיים
במהירות.

הרמיוני חייכה. חיוך אמיתי, שפעם היו בו שתי שיניים בולטות
מהרגיל.

"רון?" היא שלחה בו מבט מוזר, היא אף פעם לא הסתכלה על אף אחד
ככה... אולי חוץ מ... מלוקהרט?  

"מה?"

היא לא ענתה. היא רק זזה הצידה על הספה, משכה בעדינות בכתפו של
רון כדי לקרב אותו אליה, ונישקה אותו.

זו היתה מעין פצצת אטום שהתפוצצה אי-שם באיזור החזה של רון.
כבר שנה שלמה הוא מחכה למצוא את האומץ לדבר עם הרמיוני והנה
הגיע האומץ והוא אפילו לא היה צריך לחפש.

פצצת האטום שיחררה אלקטרונים קטנים וחמימים שגרמו ללב שלו
להגיע עד הצוואר. הוא עצם את עיניו ורצה להישאר ככה לתמיד.

אבל, כמו שרון עצמו אמר פעם: "אי אפשר לקבל הכל", וכעבור כמה
עשרות שניות מאושרות הרמיוני הרפתה מכתפיו וחזרה להישען על
הכריות בספה.

"כבר הרבה זמן חיכיתי כדי לעשות את זה", היא אמרה לו בחיוך,
"אתה כזה אידיוט שלא שמת לב".

רון חייך. "אז צריך לפצות אותך, אני משער", הוא גלגל את עיניו.
הרמיוני בהתה בו בחולמנות ואז נאנחה.

"אני משערת שאתה צודק", היא אמרה וחיוכה נעשה רחב יותר. היא
חיבקה אותו שוב והמשיכה לנשק אותו.





רון התעורר. הוא חשב בחולמנות על החלום שלו. איזה חלום נהדר.
ככה בדיוק הוא היה רוצה לספר להרמיוני שהוא אוהב אותה... הוא
פקח עין אחת כדי להביט בשעון וכשהביט על הסביבה עוד פצצה קטנה
התפוצצה בתוכו.

הוא ישב בחדר המועדון על הספה, שעליה כנראה הוא נרדם. הרמיוני
ישנה על כרית משמאלו, נשענת על קצה הספה המגולף מעץ.

זה לא היה חלום.

הוא נזכר שרצה להביט בשעון וזה היה מה שהוא עשה. השעה היתה שש
בוקר ואור שמש חיוור חדר מבעד לחלונות המוארכים של חדר
המועדון. הוא התלבט אם להעיר את הרמיוני או לא ובסוף החליט
שכן.

"אה... הרמיוני?" הוא שאל בחשש, מפחד להתעורר שוב, והפעם באמת.
הוא צבט את עצמו ליתר ביטחון לפני שהרמיוני הספיקה לשים לב. זה
כאב. הוא לא חולם, הרמיוני היתה חברה שלו, או לפחות נישקה
אותו, זה היה בהחלט מספיק.

היא חייכה כשפקחה את עיניה והביטה על רון.

"בוקר טוב" היא מלמלה בעייפות. "מה השעה?".

רון הביט הצידה בתמימות. "אה... שש" הוא אמר בקול זעיר.
הרמיוני לא נראתה זועפת.

"אז בוא לאכול ארוחת בוקר!" היא קראה בעליזות תוך קימה מהספה
וריצה מהירה לחדרה כדי להחליף בגדים. רון חיכה בסבלנות על
הספה.





"אתה בא?" היא שאלה כעבור חמש דקות כשירדה אל חדר המועדון. היא
כבר לבשה את מדי בית הספר הרגילים אבל בעיני רון היא נראתה יפה
כאילו זה היה נשף חג המולד.

"בטח" הוא חייך, קם מהספה והציע לה את ידו כמו זוג שיורד
במדרגות בחתונה. הרמיוני צחקה ושילבה את ידה בידו.

הם פתחו את החור מאחורי התמונה ויצאו אל המסדרון.

"מה אתה חושב שהארי יגיד?" שאלה הרמיוני בסקרנות ומבט מהורהר.

"אני מתאר לעצמי שזה לא יפריע לו... אני מקווה מאוד שזה לא
יפריע לו", מלמל רון בתגובה.

הרמיוני הביטה הצידה ולפתע התפשט על פניה מבט של זעזוע והלם.
רון, שהביט כל אותה עת בפניה הביט גם הוא לאותו מסדרון צדדי
ומבט דומה עלה על פניו.

בתוך המסדרון עמדה דמות לבנה-שקופה. הדמות החזיקה בקבוק קטן
בידה ורכנה מעל דמות אחרת, כהה, ששכבה על הרצפה, גבה כלפי רון
והרמיוני.

הרמיוני פלטה קריאת זעזוע והרוח הביטה אליהם, חייכה בעידוד
ונעלמה, מפילה תוך כדי את הבקבוקון שהחזיקה.

רון והרמיוני רצו אל הדמות הכהה ששכבה על הרצפה. הרמיוני רכנה
והרימה את הבקבוק. טיפת נוזל אדום טפטפה מתוכו על הרצפה.

רון, לעומת זאת, ניגש לבדוק מי הדמות ששכבה על הרצפה.
המי-שזה-לא-יהיה מת כבר מהשפעת הסלאוטר.  הוא סובב בחשש הולך
וגובר את פני התלמיד כלפיו וצעק.

זה היה הארי. חסר משקפיים, בחלוק לילה, עם מכתב הנושא את
הכתובת-  להרמיוני מונח לידו, ומת לגמרי.














loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין דג זהב
גם חתול ג'ינג'י
מת טוב מצב


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/02 13:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קליאו מייז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה