באותה תהלוכה ססגונית של פנים מחייכות ומתרגשות, ופטפטת רעשנית
של צחוק וחצאי משפטים, מצאתי את עצמי בודדה כפי שמעולם לא
הרגשתי. כל הסיפור הזה הוא בדדידות.  כי רק  במקום הזה, של
הריק, של הכאב מצאתי מהות.  באותה נקודה לוחצת, בתוך הראות,
לוחצת ולא מרפה, רק היא הייתה יציבה. הלכתי לישון בידיעה שהיא
קיימת, חלמתי אותה,  וקמתי אליה בבוקר. היא אפיינה אותי, ייחדה
אותי. היא האויב האהוב עלי,  הזיכרון הממשי שלי. היא ההגדרה
העלובה והעצובה לחיי, היא האומנות שלי. היא אני, מקופלת בתוכה,
מוגנת בתוכה.
 

             

 בניסיון נואש אני מנסה למלא את הדף באותיות גדושות, נאחזת
במטרה זו בלבד והעיקר להתנתק מהמציאות. ללא הצלחה, הדף נשאר
ריק. אני מנסה להדחיק את הזיכרון מעורר הבחילה של דמותו, את
רגליו הארוכות והרזות כל כך שכמעט ונכשלו לסחוב אותו. אותו
מאבק תמידי, הרגל הדקה נשלחת קדימה ובמאמץ עילאי מושכת אחריה
את המותניים,  את עמוד השדרה, ולבסוף הראש הגדול, שלרגע תמיד
נדמה לי שהולך לנשור מעליו. ואני תמיד מקפידה ללכת בעקבותיו
מוכנה לתפוס אותו.
 אותה נשימה חמה על הפה שלי, והידיים המגששות בפראות, חסרות
רחמים, כאילו הזמן רץ קדימה והוא מתחרה בו, מתגרה בו, בדקות
ספורות אלו הוא יגע ויחוש בכל. כאילו לא היה אני, רק זוג
רגליים, רק זוג שדיים, רק פה קטן, מצטנע, נכנע.
 מתון הכמיהה הזאת לגוף זר איבדתי את עצמי, לשיפוךי שומן
שמסוככים עלי במקום זרועות מחבקות, אך משניאים את דמותי
בכבדות, באיטיות. והחור הזה שקורע אותי מבפנים נהייה המשאבה
שמזרימה לי חיים, ממנו אני מקבלת את התאבון הזה למתיקות, לחום,
את השגעון הזה של חוסר אונים עד שלהלום את ראשי בקיר נראה
כפתרון הטוב ביותר. הכמיהה הזאת לביטחון היא שמחריפה את הצריבה
הזאת שישלי בפה ובעיניים, וכל הדמעות לא מצליחות לקרר אותה,
והמלח, שסולל את דרכו על לחיי, שורף, בפצעים האלה שמוכיחים כי
עוד לא בגרתי. כי עוד לא למדתי לאהוב את הפנים האלו, ולטפח
אותן, הן עדיין זרות לי, נמתכות על השלד בצורה לא נוחה, והחיוך
לא מחליט לאיזה כיוון להתעקם. הכמיהה הזאת לקום בבוקר ולהיות
אדם אחר היא שהורגת אותי אט אט, ומגבירה את הפחד שאכשל. ואובדן
המילים, חבל על אובדן המילים.
 הוא תמיד צחק על הגמגום שלי, מתפאר בדיבורו הברור והרהוט.
מביט בי בעיניו הקטנות, מלאות חמלה, מפשיט אותי בעיניו. הגוף
לא משקר. ואני זוקפת במהרה את הגב מחפה על עליבות הנפש. ואז
הוא היה מחייך, גאה ומרוצה, האומן הקטן זקף את ראשו. " ברי,
למה את לא יושבת ככה תמיד?" ולי נמאס מהשאלה ומאותה תשובה, לא
מבינה למה זה לא ברור, איך אפשר להיות מודעים כל הזמן לגב,
ואיך אפשר לשבת כל הזמן בצורה כל כך לא טבעית. וכשכבר מודעים,
מרגישים כל תנועה, כל אצבע, ואיך אפשר לדעת איפה להניח אותם כך
שיראו טבעיים ולא מגוחכים. אני לא עונה לו. " ברי, את כועסת?"
הקול שלו מתרכך והעיניים הקטנות מצטמצמות עוד יותר, סוגרות
אותי בתוכן. "לא", ושוב הוא מחייך כל שרירי פניו רפויים.
והרווח הזה בין השיניים שלו גורם גם לי לחייך בלא מודע. ופתאום
מתחשק לי שיחבק אותי, אבל אז הוא עוד לא נגע בי. ואני בוחנת
אותו שוב מקרוב וגם ככה יצא לי החשק. אז ישבנו בשקט, רק מדי
פעם היה ממלמל את שמי ומחייך. ומתחשק לי להתנצל בפניו על
התנהגותי, על שאני לא יכולה להצחיק אותו. אני רוצה להתנצל
בפניו על הקיום העלוב שאני מייצגת, אותו קיום שאני בזה לו, חסר
עמוד שידרה כמו תולעת חלקלקה ומתפתלת. אומרת כן להכל, מפחדת
שלא יפנו אלי יותר.
 "בר", חסרה לי הסיומת של היוד, היא תמיד מרככת. והידיים שלי
כבר מפסיקות לנוח בשלווה על הברכיים. הצורה שבה אמר בר הייתה
בדיוק כפי שאמא הייתה אומרת בשעותיה הרעות, איך שהייתה יורקת
את השם כמו מתיזה דם. כל הגוף הצנום שלה רועד, כאילו עוד שניה
נשבר, כאילו את כל כוחותיה שאבה לתוך הנשימה הזאת, לתוך המילה
הזאת, ולכן הגוף נשאר חסר כוחות. ידעתי שהייתה מקיאה את כל
האוכל, גם כשאבא היה כל כך גאה בעצמו שהצליח להאכיל אותה. היא
יושבת על הכסא כפופה, חסרת אונים, לא רוצה לקבל, לא רוצה לקחת
אבל חסרת אנרגיה להתווכח, והוא עם חיוך ילדותי זורח מאושר.
החיוכים הכי שמחים שלו היו כשראה את אמא מכניסה משהו לפה.
כאילו שבתנועות לסתותיה ובקול הבליעה נמצאת כל תקוותו, חייו
היו תלויים בביסים הקטנים שלה, באצבועותיה הדקות, שכל הזמן
חיפשו פירורים על הפנים וסילקו אותם בעדינות, כאילו היו מטפלות
בפני תינוק. אבל בעוד הוא עמד עם הסינר האדום ורחץ כלים, שר את
אחד משירי הגאז שלו בהתלהבות, הייתה רצה לשירותים ומקיאה. אני
עמדתי מאחורי הדלת, אורבת לה, מקנאה בה. אף פעם לא הצלחתי
להקיא, כל מה שהצלחתי היה להפיק קולות הקאה ועיניים דומעות,
אבל האוכל נשאר בקיבה. רכונה שעות מעל האסלה, מתפללת לאלוהים,
מסבירה לו ביאוש מוחלט שאף אחד לא רוצה ילדה עם בטן עגלגלה,
ושאפילו אמא נמנעת מלהביט בה, וכשמבטה נח עליה בטעות גבותיה
מתכווצות, ואני לא מצליחה להכניס את הבטן פנימה. ואני לא
מצליחה להפסיק לאכול. אני בוכה ואוכלת, אבל נדמה לי שמה שנכנס
מחליק החוצה, שום דבר לא ממלא אותי.
 הכל מילא את אמא, הכל היה יותר מידי בשבילה. כל בעיה שהתקרבה
אליה הכתה אותה חזק מידי. פעם הסבירה לי, איך בזבזה את חייה
כילדה מלאה, הקדישה שעות לתיאור מבטה המושפל. איך פחדה לדבר
בפני כל אדם שהייתה מעונינת בחברתו, עד שמצאה את עצמה בודדה או
מוקפת חברים שעייפו אותה מהר. כל כך משעממים היו עד שבסופו של
דבר בילתה את הפסקותיה בהתחמקות מהם. חברה אחת טובה הייתה לה,
עוד יותר שמנה ממנה ועוד יותר מכוערת, כי בעצם אמא הייתה נערה
יפה מאוד. אבל לחברה הזאת היה בטחון וגאווה, לא שאמא ידעה
בדיוק על מה הייתה כל כך גאה שאפילו חכמה גדולה לא הייתה, אבל
אז אמא חייבת להודות שתודות לבטחון המופרז שלה הייתה בעלת קסם
אישי מיוחד, וכולם נמשכו אליה. וברי, ככה את צריכה להיות,
חייכי לעולם.  אבל אמא כמעט ולא חייכה. רק לפעמים כשהייתה
מברישה את שערי או שאבא היה מנגן בפסנתר נחה עליה איזו שלווה,
וכל קווי החמיצות שבפניה  הפכו לקווי צחוק וחלקם לקמטים שבכל
זאת ריככו את פניה. היא סיפרה בדיחות וסיפורים מהעבר שכל פעם
נקטעו על ידי הצחוק המתגלגל של אבא שתמיד התלווה ברקיעות
רגליים ומחיאות כפיים, ואחרי זה אבא היה עוזב אותנו לטובת
העבודה שאף פעם לא נגמרה. ואני ואמא היינו  יושבות ומרכלות,
הופכות כל מכר לקריקטורה, מתענגות על הדימוי החדש שמצאנו להם.
אחרי זה בשבעה שלה הסתכלתי על כל אורח נזכרת בכל מה שאמרנו
עליו, וכל תכונה מרגיזה ומגוכחת התחזקה רק עוד יותר בשבעת
הימים האלה שהיה נדמה לי שאני חלק ממופע גרוטסקי ומטורף. הנה
דודה בלה עם האף הארוך שלה ששארית רוטב קישט אותו בגאווה,
מדברת בקולי קולות, מניפה את ידיה לכל הצדדים וכמעט פוגעת
בבעלה השתקן שנהייה כולו אדום מבושה. הוא מוציא מכיס מעילו
ממחטה ונותן לדודה בלה, מצביע בעדינות על האף. היא חוטפת מידו
את הממחטה, מקרבת לאפה, אך פתאום נזכרת בעוד אמרה חשובה,
מרחיקה את הממחטה וצועקת לבת שיחתה המסכנה "אויש, מה אני אומר
לך? יותר למטה לא יכולנו להגיע." ואחרי הקביעה הזו היא שוב
מקרבת את הממחטה לאף וכולנו כבר במתח לראות איך הרוטב האדום
מתנגב לו. אך בלה שלנו מהתלת בנו, היא שוב מרחיקה את הממחטה
והפעם לוחשת לבת שיחתה, " ושכחתי לספר לך, האחות בהריון, אבל
אל תספרי דבר זאת הפתעה." אבל  קול לחישתה של בלה מגיע עד
לאוזנו של סבא שנחנק על חתיכת גזר בקצה השני של החדר. ושוב בלה
נזכרת בקיום הממחטה, ובת שיחתה כבר נושמת לרווחה, סוף סוף תוכל
להוריד את המבט משארית הרוטב האדום. אך דודה בלה במקום לכוון
לאף מנגבת את קצוות פיה מקפידה לא להשאיר פרור, ואז תוחבת את
הממחטה לכיס מעילה והכתם נשאר לו שם גבוה וגאה, וגם ככה כל
תשומת הלב עברה לסבא שנהייה אדום וכחול, ובכלל כל הצבעים שאפשר
להעלות על הדעת.
 היא גם אף פעם לא צעקה, אולי כי ראותיה היו קטנות מידי,
ואולי כי לא יכלה לסבול רעש כמו שלא יכלה לסבול אור חזק מידי.
תמיד סוגרת את התריסים, ממניכה את המוסיקה שאבא שומע, או את
הטלוויזיה שאני רובצת מולה, בדרכה מסדרת ומנקה שלא יהייה חתיכת
אבק. בשבעה הייתה הפעם הראשונה שראיתי אבק מתעוףף לו על קרן
אור. ולמרות שהתריסים הורמו, ואור שותף את הבית, וערמת כלים
הוזנחה על ידי אבא בכיור, הבית שותק יותר, מבודד יותר.
 "בר, את מקשיבה לי?" הוא לקח נשימה עמוקה, העיניים שלו לא
זזות ממני. הריח שלו והקרבה שלו פתאום מעוררים בי בחילה. ואני
מנסה להסתיר את הידים המזיעות, מכווצת את השפתיים, תהיי יפה
עכשיו בר, תשקלי את המילים בכובד ראש, אל תגידי לא ואל תגידי
כן. ודפיקות הלב הפכו למהלומת פטיש בראש, שוב יצור חסר רצון
משלי. אני לא רוצה לבחור, אלא לשבת על כסא נוח ולתת לחיים
לשטוף אותי בגל אחד כבד, לא אכפת לי המשקל, לא אכפת לי להישבר.
אני גם ככה כולי מחוררת כאילו כיתה שלמה של צלפים פגעה בי. ורק
הלב נשאר פועם באותו קצב מרדים, באותו צליל מתכתי, משעמם, קשה,
כל פעימה מורגשת.  והחיים לא מעורכים אלא יותר דומים לזבוב קטן
שמזמזם לי באוזן, קומי, קומי ועשי משהו עם עצמך, מזמזם את
המילה שהכי מפחידה אותי.......פ....ד...ל...א..ה.., ואלוהים
במה חטאתי? יש בי כל כך הרבה תשוקה לאמונה, אמונה בך, בי.
וכלום, כל פעם שאני ממלאת חור אחד לפני שאני שמה את הפקק הוא
מתפוץץ, ולרגע הצליל המתכתי מפסיק ובמקום זה באי סדר מוחלט
מתבלבלות להן הדמעות, באי תנועה, מתנגשות, מתלכדות. וכשהן
מתייבשות שוב הצליל המוכר והכואב הזה, ונדמה שיימשך לנצח.
ופתאום הפה שלו על שלי, והידיים שלו אוספות אותי אליו. אני לא
מתנגדת, הפכתי ליצור אדיש. והוא בשלו, פה אני כל כך מחפשת
קרבה, ופה אני כל כך לבד. צוחקת בשקט על הידיים המגושמות שלו,
מתאמצת לא לפתוח עיניים. ופתאום הוא מתנתק, מחייך אלי. ואני לא
מצליחה להזיז את השפתיים, אוספת את השער, ובא לי לבכות. הכל כל
כך ריק, והחדר הזה כל כך שקט.  רק הנשימות שלו, מעיקות כל כך,
מבלבלות אותי. הוא ידע שאני אברח, או שאולי הצלחתי להתהל בו,
והוא חשב שהכיר אותי, שלמד אותי. "את בסדר ברי?", "כן." זה
הקול שלי? אני רק רוצה ללכת אבל מפחדת לזוז. אולי פתאום הידיים
שלו יהפכו לנעימות, אולי פתאום העיניים האלה שלו יביעו יותר
מחמלה ורחמים שהופכות את כל קיבתי, הפעם אצליח להקיא, אני
יודעת. רק אלך לשרותים, ובלי כל עזרה הכל ישפך החוצה. והוא
מביט בשעון לוחש לי שהוא צריך ללכת, וכמו מכונה אני מגיבה,
נשיקה, ברכת שלום, נדבר מחר.
 אבל יום אחרי אני מספרת בהתלהבות עליו, ואושר עילאי מציף
אותי. הוא בכל זאת שייך אלי ואני אליו. היד שנחה על ברכי היא
ההוכחה, והחיוך המבויש שמכוון אלי כל פעם שאנחנו חולפים אחד
ליד השני. והטעם שלו כבר מוכר לי, והוא מחמיא, " ברי, העיניים
האלה שלך" , ואני קצת צוחקת כי אני יודעת שהעיניים לא באמת
מביעות, הן סתם בהירות, נבובות אפילו. לו רק היה מביט יותר בפה
ובגבות, אז היה רואה שלמרות שאני משחקת יחד אתו, ולמרות שאני
מנסה לשקוע עד צוואר בתחושת השייכות הזאת, שניסיתי לדמיין
עשרות פעמים, מהבהבים ללא הפסקה אותות אזהרה. זה לא אמיתי,
הקסם הזה הוא אחיזת עיניים ותו לא. הוא עוד יתפוגג במהירות,
ישאיר אחריו רק מועקה. אבל הוא בחר להביט בעיניים, בוחר ביופי
ולא באמת. ובכל זאת הגוף נהייה נינוח יותר, רפוי כאילו מצא
סיבה לקיומו. אולי בסוף לא אגמור כמו אמא, הגוף לא ימות ראשון.
אולי לא אצטרך לסחוב אותו כמו סמרטוט בלוי, קטן ממידתי, לוחץ.
אחיה בהרמוניה סוף סוף, המשקל תואם לבגד. הנה, הפנים האלה אחרי
הכל יכולות להיות מתוקות, עם הגומה הקטנה, והחיוך המתרפק.
ואולי העיניים האלה לא כל כך נבובות, הן דווקא קורצות,
מזמינות. אני מפתה ככה, מאיפה כל הכוח הזה? אולי סוף סוף יכול
להיות שבגרתי? חדשה, עצמאית, מוכנה להתמודד עם הכל. הכנס את
האויב ויצא מושפל מבט, מוכה תדהמה, מאוהב. זאת בר החדשה, לא
צריך סיומת של יוד, לא צריך ריכוך או ידי משי. ואני גלויה אתו,
מזהירה שזה לא ימשך זמן רב, למרות שבפנים הכל אומר אחרת, אבל
ההיבהוב הזה, אותות האזהרה.......
 כברשלוש שנים אמא לא פה, כבר אין ריח של מוות. עוד כשייתה פה
יכולנו להריח אותו. יושבת מול הטלווויזיה שבכלל לא אהבה, אולי
נפרדה מכל מה שלא יכלה לראות, אולי פתאום רצתה להרגיש את כל מה
שפחדה ממנו. ואבא יושב לידה כמו כלב נאמן, הוא ידע שהוא כל
נחמתה. הוא התחושה היחידה שהרשתה לעצמה להתמכר אליה. כל ראשו
מתולתל, סימן אחרון לאבא הצעיר, יושב זקוף לידה, ידו מונחת על
ברכיה. לאן נעלמה המוסיקה שכל כך אהב, כל הקולות הענוגים האלה,
אלה פיצרלד, בילי הולדיי. אולי נקברו עם אמא, יחד עם הבדיחות
שלה. שלוש שנים, היא נהייתה זיכרון, המוות שלה נהייה זיכרון.
יהיה זכרה ברוך.

                                                         


 אולי זה כבר סוף החופש ורפיון האיברים, מעכשיו זה קשיחות,
"הבלתי ניתנת לשבירה". כבר לא אתן לך עוד להניח יד על ברכי
כאומרת זה מקומי, זה רכושי. ואותו קול עדין שאימצתי יתכהה עד
שיהיה חסר גוון, חסר הבעה. הזהרתי אותך שאיני נסחפת, שעולה בי
פתאום החשק להיות אדם אחר. ואני הופכת לעיסה של תחושות מעייפות
ששולטות בי. תבין, זאת מתכונת, מעגל, שחוזר על עצמו תמיד. אני
למעלה חופשיה ורגע לפני שאני נסחפת אני קופצת למטה בצניחה
איטית ומורטת עצבים. והזמן דביק, כמו עיסה חסרת צורה, לרגע
דוהרת קדימה ושניה אחרי מזדחלת, עייפה, יורקת דם, כמו אדם
גוסס, כמוני. ואתה מחפש עלילה לתפוס בה, סיפור נוגע ללב. ואתה
מאמץ מבט של כלב פגוע כדי שלא יראו שהכל בעצם ריק, מפרפר בין
חיים למוות, ללא סיבה. התחושות הן כמו הורמונים משתוללים,
שולטים באימפולסיביות. ואתה רק מביט בהן מהצד איך הן עושות בך
שפטים. מובך לנוכח הגוף הנוקשה שנאבק בבפנים, מובך מהעצב
התמידי שלך שאינו אמיתי כלל, מובך על שאתה מוליך שולל והולך
שולל. מובך על שאתה קם בבוקר לאותו גוף כבד ולאותה נשמה חסרת
צורה. וגם בלילה התחושה רודפת אותך, התת הכרה התאחדה עם ההכרה,
אתה לבד, אתה ריק, אתה כבד. ואולי זאת רק אני, ואולי עוד עשרות
מתבגרים מאבדים את עצמם מידי יום.