ידיים על הגדר-נקודת המבט הערבית

במשך כל ילדותי נתנו לי להרגיש שאני נחות, לא הוריי חס וחלילה,
אלא היהודים. היהודים שכבשנו אותנו והפכו אותנו לבני אדם רמה
ד'.
אנחנו חיים בצפיפות מחניקה, והם, מול העיניים שלנו בוילות
המרווחות שלהם.
היו מתוכם כמה שניסו להראות שהם חברים שלנו, אבל אני ידעתי מה
הם באמת חושבים עלינו. ראיתי את השנאה בעיניים, את הזלזול, את
הגועל.

כל יום ראשון הייתי מלווה את אבא למחסום, כל פעם ראיתי איך
צוחקים עליו, מפרקים לו את האוטו וסתם מעכבים אותו. אבא רצה
שאני אפסיק לבוא איתו, הוא לא יכל לסבול את זה שאני רואה אותו
מושפל. אך אני המשכתי להתגנב ולעקוב אחריו כל פעם. עד שגם אני
לא יכלתי יותר לסבול את המראה של אבא מושפל ככה.
יום אחד אזרתי אומץ, ויצאתי מהמחבוא ורצתי אל אבא, כשהוא ראה
אותי הוא התחיל לבכות. שאלתי את החייל למה הוא עשה ככה לאבא
שלי. החייל הוציא סוכרייה מהכיס והציע לי אותה, כשהושטתי יד
לקחת אותה, היא נפלה לו על הרצפה. רציתי את הסוכרייה כל כך, אז
התכופפתי לקחת אותה, ואז "בטעות" קיבלתי את הקת של הנשק בראש.
המכה הייתה כואבת מאוד, וכשהייתי על הרצפה, הרגשתי פתאום חול
וחצץ על פניי. בכיתי כמו משוגע, וכשהרמתי את ראשי ראיתי את
עדיאל עומד שם וצוחק. לעולם לא סלחתי לו על זה.

עדיאל נתן היה הבן של ראש ההתנחלות מעלה רחמים. הם היו משפחה
עשירה והרבו להשתמש בעם שלי בשביל בנייה ושיפוצים. הם לא נתנו
לנו הרבה כסף, אבל זה עזר טיפה. אבל תמיד ידענו שהם שונאים
אותנו, שהם רוצים להרוג אותנו. לצבוע אותנו בכחול ולזרוק לים,
כמו ששמעתי את אבא של עדיאל מתבדח.

אחרי האינתיפאדה היה שקט יחסי, ומצבנו השתפר יחסית.
אני החלטתי לנצל את הזמן בשביל לימודים. הגעתי להחלטה שהשכלה
היא הדרך הטובה ביותר להגיע להשפעה.
לאחר התיכון התחלתי לעבוד אצל היהודים, חסכתי כל אגורה בשביל
ללמוד בחו"ל.
התחלתי ללמוד משפטים ותקשורת בלונדון. באותו זמן גם התחלתי
להקים תנועת מחתרת חדשה. תנועה למען העם הפלסטינאי. קראתי לה
"התנועה לעצמאות פלסטין".
הרעיון היה פשוט, או שיתנו לנו מדינה על גבולות 67 ואת זכות
השיבה לפליטים, או שיהפכו את כל הפלסטינאים לאזרחים מן השורה.
המפקדה הייתה בלונדון, אבל לאחר שסיימתי את לימודיי וחזרתי
לשטחים, העברתי איתי גם את המחתרת.
התחלנו לפעול בהתחלה ללא אלימות. אך לאחר כמה זמן הקמתי את
הזרוע הצבאית של התנועה. פעלנו בעיקר נגד מטרות צבאיות, אך גם
עשינו פיגועי ירי בתוך השטחים.
לאחר מספר שנים קיבלנו לגיטימציה, ולקחנו לידינו את השלטון על
הרשות הפלסטינאית שלא התקדמה בכלל בכל השנים האלו.
לאחר כל הדרישות שלנו החל מו"מ עם הממשלה הישראלית. בסיום
המו"מ קיבלנו את האפשרות השניה, החליטו לספח את כל הפלסטינאים
ולתת לנו תעודות זהות כחולות וזכויות מלאות.
היה כעס נוראי בעם הפלסטינאי, אני הייתי בין היחידים שראה את
הפוטנציאל העצום שגלום בזה.
עבדנו מאוד קשה על דעת הקהל הפלסטינאי, וגם אצל הערבים שחיו
בתוך ישראל עוד קודם.

בשנת 2034 התחלנו לראות את הפירות. הגענו ל52 מנדטים והיינו
כוח לא מבוטל.
בו בזמן התחלתי לעבוד על הנקמה הגדולה ביהודים. הייתה עוד
עבודה רבה לפניי, היינו צריכים לאחד את כל הערבים לבחירות
הבאות. להקים במחתרת צבא חלופי לצה"ל ולהכניס כמה שיותר ערבים
לתפקידי מפתח בצבא הקיים.

לקראת הבחירות הכרזתי שאני מתמודד על ראשות הממשלה ושברצוני
להגיע לשגשוג כלכלי ושיתוף פעולה מסחרי עם כל מדינות מזרח
התיכון הערביות.
הצהרתי שרק מנהיג ערבי יכול להגיע לזה, מכיוון שמדינות ערב
עדיין לא בוטחות לגמרי ביהודים.
ידעתי שהגענו לרוב קטן בקרב בעלי זכות ההצבעה. אבל עדיין יהיה
צורך להרדים את מערכת הבחירות ולהגיע לאחוזי הצבעה נמוכים בקרב
המצביעים היהודים.
הצלחתי לצמצם את מספר המפלגות הערביות, היינו בסך הכל שתי
מפלגות שפעלו, למרות היריבות, בשיתוף פעולה מסוים.

כשהגיע יום הבחירות ידעתי שהצלחתי. הרגשתי את זה באוויר.
היהודים בקושי יצאו מהבית להצביע. למעט המפלגות הדתיות של
היהודים שדאגו להוציא את המצביעים שלהם מהבית.

כשהגיעו תוצאות המדגם, כל המדינה הייתה בהלם. הערבים יצאו
לחגוג ברחובות. היהודים לא ידעו מה לעשות.
המדגם הראה בלוק ערבי של 70 מנדטים.
מפלגות המרכז היהודיות כמעט ונעלמו, המפלגות הדתיות, הצליחו
לשמור על כוחן, פחות או יותר.
בתוצאות הרשמיות זה קצת הצטמצם, אבל היה גוש ערבי של 64
מנדטים. המפלגה שלי הגיעה ל42 מנדטים.
הגוש הדתי יהודי הגיע ל35 מנדטים, מה שהשאיר למפלגות המרכז 21
מנדטים סך הכל.
תוך יומיים הגשתי לנשיא המדינה ההצעה שלי לקואליציה. היו בה
בסך הכל שתי מפלגות, שתיהן ערביות. לא הייתה לו ברירה והוא
הכריז על הממשלה החדשה בראשותי.
החלום הגדול שלי התגשם, מוחמד אל סלמן, ראש הממשלה.

דאגתי לשמור על שקט במדינה בחצי השנה הראשונה.
חתמתי על הסכמי מסחר עם כל מדינות ערב. והמדינה סך הכל שגשגה.
היו לי שתי דאגות עיקריות, להרגיע את היהודים ולעבוד על המשך
תוכניתי.
לאחר חצי שנה החלטתי שהכל מוכן. העברתי בחשאי נשק לצבא האישי
שלי. ומיניתי את עבדול ראחמו לסגן הרמטכ"ל בצה"ל.
הדבר הראשון שעשיתי זה להודיע על ביטול הדמוקרטיה. האופיזיציה
ניסתה להתנגד וגם הרמטכ"ל הודיע שהצבא לא יתן יד למהלך. לאחר
שבוע הוא חוסל בביתו.
לאחר זמן מה התחלתי להעביר את כל היהודים למחנות. לשם ההנאה
קראתי להם "מחנות פליטים".
תחילה עברו כל אלה שזוהו כיהודים ימניים.

יום אחד באתי לבקר באחד ממחנות הפליטים. היהודים נתנו לו את
השם "דן-אל".
תוך כדי הסיור, קלטתי לפתע בזווית העין פרצוף מוכר. ניגשתי
אליו ושאלתי אותו אם אנחנו מכירים, הוא התחיל לגמגם ואז זה הכה
בי. הסוכרייה! החייל! כת הנשק! הצחוק המתגלגל של עדיאל! זה היה
עדיאל נתן! לא פחות ולא יותר.
לחשתי לחייל שהיה לידי שיכבה עם הכת של הנשק. הוא עשה כך, ואני
התחלתי לצחוק כמו משוגע. בעטתי עליו חול וחצץ ושאלתי אותו אם
הוא נהנה. פתאום תחושת ההשפלה חזרה עליי, הזעם היה עצום.
אמרתי לחייל שיעבירו מחר את משפחתו של עדיאל למחנה אחר. העברתי
את הפקודה גם למפקד המחנה.
ביקשתי גם שיעדכנו אותי בקשר לעדיאל. הייתה פה איזושהי סגירת
מעגל עבורי. קצת נרגעתי.
לאחר שבועיים הודיעו לי שעדיאל נהרג. הוא ניסה לברוח והשומרים
ירו בו למוות.

המשכתי בתוכניתי למרות האיומים מארצות המערב בראשותן ארה"ב.
הייתה לי את הגנת ארצות ערב, שהיו מאוד מרוצות מהמצב שהתפתח.
עד עכשיו חיסלנו כמיליון יהודים. נותרו פה עוד שישה. אני
מתכוון לשבור את השיא של הגרמנים.
איזה חיים נפלאים.