אלעד היה ילד כמעט כמו כל הילדים.
הוא נראה דומה להם רק שהראש שלו היה טיפה גדול והעיניים נראה
כמו של סיני קטן. אלעד היה מה שמכונה בשפה הרפואית אוטיסט בעל
פיגור קל.
לאלעד לא היו חברים בכיתה כי כולם פחדו "להידבק" ממנו, אף אחד
לא התקרב אליו כל השנה ואלעד היה רק יושב בחצר ליד העץ והמסתכל
בספרים עם התמונות שהוא כל כך אהב, אלעד גם היווה לא פעם מקור
לבדיחות וחיקויים מעליבים מצד ילדים בכיתה ובחצר.
השפה התחתונה של אלעדד הייתה קצת בולטת והדבר הקשה עליו את
הדיבור אבל הוא ניסה להיות כמו כולם ולהשתתף בשיעורים אבל כל
פעם שפתח את הפה התחילו התלחששויות וציחקוקים.
"אווי לא הושב כחה..." ניסה פעם אלעד לומר אך במהירות הגיעה
עקיצה חדה מהחלק האחורי של הכיתה  "אתה יכול לחשוב בכלל?"
וצחוק אדיר שטף את הכיתה, אלעד הרגיש את הדמעות עולות אבל לא
נתן להן לצאת, הוא לא רצה שיראו שהוא נפגע מהם.
לקראת סוף השנה המורה הכריזה על הכנת עבודה מסכמת בהיסטוריה
שכללה גם הצגה בפני הכיתה שתוגש בעור שבועיים.
אלעד ראה את העבודה כהזדמנות להוכיח לכולם שכם הוא יכול ושגם
הוא שווה ולא סתם "אוטיסט עם פיגור קל" אלעד עבד על העבודה
ימים ולילות ובילה שעות בספריה והכין את העבודה הכי טוב שיכל.
בלילה לפני לא ישן כלל גם מהתרגשות וגם כי התאמן על הקטע שעמד
לקרא בפני הכיתה כדי להציג את העבודה.
השמש כבר הפציעה והציפורים כבר צייצו אבל אלעד לא חש אפילו
טיפה של עייפות בדמו כנראה מרוב התרגשות. הוא הלך עם העבודה
בכל הבית גם כשהתלבש וגם כשאכל את ארחות הבוקר.
שעת האפס הגיעה... הצילצול שמבשר על תחית שיעור היסטוריה רעם.
כולם נכנסו לכיתה וכך גם אלעד. המורה פתחה במילים "בוקר
טוב,תלמידים, אנחנו צריכים לנצל את כל השיעור היום אז בואו
נתחיל עם הצגת העבודות. יש מתנדב?" ידו של אלעד התרוממה במפתיע
מעל לכל הראשים של ילדי הכיתה המנסים לדחות את הקץ.
"בבקשה אלעדי" הדהד קול המורה בחלל הכיתה השקטה. אלעד נעמד אל
מול הכיתה וכבר החלו כל ההתלחששויות והציחקוקים הקטנים..."שוום
ענשים, האבודע שלי עיא אל נפו... נפולי... נפו..." אלעד לא
הצליח לגמור את המילה "נפוליאון" וכל הכיתה פרצה בצחוק אדיר
שהרעיד את כל הכיתה. אלעד הרגיש שוב את הדמעות עולות אך הפעם
הוא כבר לא יכול לעצור אותן והן פשוט שטפו אותו...
העבודה שעבד עליה כל כך קשה נפלה על הריצפה ואלעד יצא
מהכיתה..שקט מזעזע השתרר בכיתה...