חלפה שנת הלימודים הגיע החופש הגדול ומאז לא ראיתיו. עברו 35
שנה ואני עדיין זוכרת.
עברתי לתיכון ערב חדש בחיפה - מאז לא ראיתיו, אפילו שהסתובבתי
בקריה לא פגשתיו. שאלתי חברים קרובים מהשכבה היכן הוא, מה עושה
בחייו, האם יודעים משהו אודותיו. אף אחד לא ידע לא זכר.
נכנסתי לאינטרנט לחפש את שמו, מצאתי שלושה שמות וכל אחד מהם
בפינה אחרת בארץ. התקשרתי, מרקו לא היה בצד השני.
זוכרת, מתגעגעת, רוצה לראותו. את שפתיו הצוחקות, גומות החן,
עיניו הקורנות ומחייכות. כל גופו עצמה וחוזק. מתגעגעת , לדעת
מה מעשיו, האם יש לו משפחה, ילדים, רוצה לדעת הכל, אף אחד לא
יודע, לא זוכר. געגועיי עזים. ימים עוברים, שנים חולפות, אני
מחכה לסימן, מבקשת.
לילה, עוצמת עיני, נרדמת לתוך שנה עמוקה וטובה, ולפתע, כמו
מרחוק משהו מוביל אותי אל ארץ מדבר רחוקה, אל הרים גבוהים, אל
ראש הר שבפסגתו נטוע עץ ירוק ולו גזע ענק וחזק. יד נוקשת על
גבי ואומרת לי: "טפסי, טפסי, אל תפחדי." אני מטפסת אל ההר,
עליה תלולה. מרגישה קלה וגמישה, רגלי חזקות נושאות אותי
בקלות. מטפסת אל ראש ההר, פסגתו רחוקה. לא מתייאשת, מטפסת,
ההר חובק אותי, מצמיד אותי אליו, מזמין אותי, אני חלק ממנו,
חזקה ואיתנה מטפסת במקום נרחב ופתוח הפורס לי מרבדים חומים
וזהובים וסולל דרכי מעלה.
ולפתע, כמו משום מקום הוא מופיע, עלם חמודות, תלתלים דבש
לראשו, גומות חן בלחיו, שפתיים מחייכות, עניים מדברות: "חיכיתי
לך, ידעתי שתבואי". מושך כולי אל חיקו, ואני שוקעת ושוקעת,
מתגעגעת, שרירי חזו חזקים נצמדים לחיקי, מתמסרת לחיבוק של
אהבה, חיבוק חם, כמו לא נפרדנו מעולם, שלושים וחמש שנה נמחקו.
עיניו מדברות אלי "לא השתנית, אותו חיוך שובב, המזמין לחוות
חוויה חדשה, לא היה לי ספק שתמצאי את הדרך להגיע אלי, עם אותה
העזה וקלות רגלים בריצה".
"גם אתה לא השתנת כלל, אותה רוח צעירה ואותה נחישות, לא פלא
שאתה כאן מטפס אל הר".
"מה שלומך? מה מעשיך כאן?"
אני חוקר הרים ומקומות גבוהים לחברה הגיאוגרפית, מדריך טיולים
להרים גבוהים ובודק הר חדש שטרם דרכה בו כף רגל, את ואני
החלוצים, כמו תמיד, את יודעת".
"הרי כל ההרים דומים, גבוהים, מלאי מכשולים, מדוע לחפש ולחקור
ולהיות רחוק?"
"ההר מקרב אותי לכל מקום, אני משקיף ורואה הכל, ידעת מיד למצוא
אותי אפילו כאן בהר חדש".
טיפסנו יחדיו אל העץ שבראש ההר, ומרקו חיבק את העץ ועצם
עיניים.
חיבקתי את העץ, עצמתי עיניים והקשבתי לפעימות ליבו.
כל תא בגופי נפתח, העץ מזרים בתוכי דם בעורקיי, בורידיי,
ריאותיי מתרחבות ואויר הרים ננשם לתוכי, ולרגע נהפכת לעץ, מלאת
אנרגיה מלאת עוצמה.
אוחזים ידיים, נפרדים מהעץ, נאחזים זה בזו.
"מתגעגעת אליך כל השנים, חולמת עליך ואתה אינך, שואלת חברים
קרובים לא זוכרים אותך, דואגת, רוצה לדעת מה קורה איתך".
חבוקה בזרועותיו, לא רוצה להיפרד, לא רוצה לבכות, שלא ייגמר,
רוצה להישאר, לגעת, לא להתנתק, לחוש.
"אל תדאגי, את תמיד איתי, בכל רגע של הצלחה, חושב עליך ויודע,
את בתודעתי, חייב להמשיך בדרכי זו לחפש הרים ביבשות שונות,
ולטפס. זה ייעודי".
לאט לאט משחרר את גופי מחיקו, אוחז בזרועותיי, מלטף, מדבר,
מחייך, וצועד צעדים קלים לאחור.
"אוהב אותך, תמיד איתך, ולעולם לא נפרד".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.