ביום עצוב אחד, ראיתי פרפר שמחפש בטירוף אחר האש שתשרוף אותו.

'השמש לא תזרח כשהיא לא פה', שר לי זמר מפורסם ברדיו.  אולי
בגלל זה אני אני אוהב את החושך. אולי כי אני רוצה להיות לבד.
אולי כי לבד זה מרגיש בטוח. אין מי שיהיה בסביבה לפגוע. תרחיק
את האנשים ממך ולא יהיה מי שירביץ, לא תהיה סיבה להתגונן, כבה
את האור ולא תראה את הבלגאן שעשית פה במו ידיך.
אם תתרחק מכולם לא תצטרך להודות בפני אף אחד על הטעויות שלך.
תוכל לחשוב עליהן לבד. לטעום מהמרק שאתה מבשל כבר הרבה שנים,
מבית היוצר הטוב של אמא, דרך הבעלים  החדשים שהם אתה.
בתמונה הישנה, הרחוב נראה בדיוק אותו דבר כמו היום, העצים
נראים אותם עצים, העמודים אותם עמודים, כאילו עומדים כאן
ונותנים לזמן לחלוף על פניהם מבלי להשפיע, מבלי לשנות.
זה רק אנחנו, האנשים, אלה הנתונים לחסדי השעון, נותנים לזמן
לעוות את קולנו, לקמט את עורינו, להחליש את עצמותינו.
היא היתה שם בתמונה, ילדה צעירה הולכת עם תיק לבית הספר.
מחזיקה לאמא את היד, מסדרת את הקוקיה על הראש, מחייכת לעברו של
הצלם שנצר לי את התמונה הזאת בראש, כאילו צרב אותה בתא מוח
שקרואי  מאז על שמה.
אנשים עוזבים כל יום, כל שעה, כל דקה. כל פעם כשמישהו עוזב הוא
משאיר תמונה ישנה מאחור, תמונה בשחור לבן שצרובה למישהו במוח.
מציאות יכולה להפוך לזיכרון רק אחרי שהיא הולכת.
חבל, קל יותר לבחור את הצבעים כשהתמונה צבועה בשחור ולבן
וכשהכל עומד במקום.
לו רק יכולתי לבחור לה את הצבע המתאים.
לו רק יכולתי לבחור לעצמי את הצבע המתאים.
מי שמסוגל לראות פרפר מתעופף בחושך, מסוגל וודאי להרגיש
במעופו.
הוא כנראה מחפש את אותו הדבר, את האש שתשרוף אותו.
כמה נורא כשיש לך יכולת לעוף חופשי, כשסביבך יש רק חושך.

'בואי נברח , ביחד ', אמר לה השחקן בקולנוע. אם  הוא בורח
ביחד, אולי הוא יותר חכם ממני.
אני תמיד בורח לבד, רק אני והצל שלי בנתיב בריחה לא ידוע. מדי
פעם פותח את התיק, בודק זכרונות מהדברים הטובים שאספתי במקומות
שמהם ברחתי.
לפעמים נראה לי שכשאתה לוקח את עצמך איתך למסע, סימן שאתה
בורח.
מתי אתה יודע שצריך להפסיק לברוח?
כשקל לך יותר למצוא דברים טובים מלברוח מדברים רעים?
המכנה המשותף בין המקום לבן-אדם הוא האדם עצמו. תמיד שם עם
עצמו. באויר, ביבשה, באש ובמיים.
אדם לא בוגד בעצמו, אלא אם הוא שם קץ לחיו.
האם פרפר בוגד בעצמו כשם קץ לחיו במקור אש?

'תצעקי איתי ביחד', אמר לה השחקן בתיאטרון. אנשים זועקים ביחד
כשהם חשים כאב משותף.
אולי זו הסיבה שאני זועק לבד, עם הכאב הפרטי שלי.
אני יכול לראות אותה זועקת מתוך התמונה, מתוך אותו רגע. לכל
אחד יש כאב פרטי משלו, מסתתר מאחורי החיוך, מאחורי העיניים,
מסתתר בתוך תמונה קפואה של רגע בחיים.
אנשים מאמינים שהם יכולים לעשות דבר אחד בכל רגע נתון בעוד הם
מרגישים שני דברים שונים באותו הרגע ממש.
יש דברים שאם תצעק אותם הם יגיעו לאזניים של מישהו שיחליט אם
לשמוע או לא. ויש דברים שאם תלחש אותם יש מי שיחליט לשמוע.
יש מי שישמע דרך העיניים, גם אם לא תגיד דבר.
אדם מרגיש חופש כשהוא פוגש פרפר .
האם פרפר צועק בשתיקה? האם אדם רואה זעקתו של פרפר?

'את האש שבחיי' אמרתי לה. את תתני לי חום ותחנקי את האויר כל
עוד את פה. כשתלכי ותתני לי חופש, את תשאירי אותי בחושך, מחפש
את האש שתשרוף אותי.
 
ביום עצוב אחד, ראיתי פרפר שמחפש בטירוף אחר האש שתשרוף אותו.