היה היה פעם באי מרוחק כפר קטן מלא בהיפים קטנים חייכניים
ושמחים שתמיד חשבו בצורה חיובית ונהנו כמה שיכלו...
בתוך קבוצת ההיפים הקטנה חי לו היפי קטן שלא היה שונה מהאחרים
וגם כמו כולם היה שמח כל הזמן.
להיפי היה חבר,שגם הוא היה ממש כמוהו הם היו החברים הכי
טובים.
יום אחד החליטו ההורים של החבר של ההיפי הקטן לעבור לגור באי
אחר שהם שמעו ששם טוב יותר. ההיפי הקטן נפרד מחברו ולא ראה
אותו מאותו יום ואילך.
ההיפי הקטן היה עצוב אבל כולם סביבו שמחו אז גם הוא היה חייב
לשמוח.
מנהלי הכפר תמיד רבו בינכם ובמקום להקשיב לבעיות של ההיפים
הקטנים ( לא שהיו כאלה אבל זה היה אמור להיות כך) התווכחו כל
הזמן בינם לבין עצמם וכשההיפי הקטן היה עצוב לא היה לו עם מי
לדבר אז הוא פשוט ישב וחייך כי זה מה שכולם עשו שם והוא לא רצה
להראות שונה וכך פרחה לה המחשבה על כך שתמיד יוכל למצוא אוזן
קשבת כשיצטרך...
יום אחד הגיעה קבוצה חדשה של היפים קטנים וחייכנים לכפר והיות
וכולם חייכו לכולם כל הזמן לא הייתה להם בעיה להתחבר אחד עם
השני,רק להיפי הקטן הייתה בעיה כי הוא היה קצת עצוב בפנים.
כולם התחברו בינם לבין הקבוצה החדשה אפילו ההיפי הקטן אבל תמיד
הוא היה בצד. עם הזמן פרחה מראשו המחשבה על כך שכולם תמיד
יאהבו אותו אם הוא יאהב את עצמו ויחייך כל הזמן...
עברו וחלפו להם הימים ועם הזמן ההיפי הקטן התאהב לו בהיפית
נחמדה שהייתה קטנה עוד יותר ממנו, ההיפי היה מאושר וחייך כל
הזמן עד שיום אחד ההיפית הקטנה והחמודה בגדה בו...
כל מה שחשב על שלמות התפוצץ לו בפנים וזה נגמר בינהם. ההיפי
הקטן הראה עוד סדק קל בליבו ומראשו פרחו המחשבות הטובות על
אהבה וכמה שהכל טוב כשמאוהבים ועל אמון...
חלפו להם עוד מספר חודשים והכפר שקק חיים וחיוכים, כולם שמחו
מכל שניה של היום ושל הלילה והמוזיקה השמחה לא הפסיקה להתנגן,
אף לא לרגע.
ההיפי הקטן ישב לו בצריף המקושט שלו וכתב לעצמו כהרגלו באותה
תקופה לפתע קולות המסיבה בחוץ התחלפו בקולות צפירה יריות
וצרחות היסטריות.
הנורא מכל קרה, התקיפו את כפר ההיפים הקטן והשלו, ההיפים
הקטנים שלא היו בעלי כלים או יכלות להלחם ניסו להאבק בידיים
חשופות, המון היפים קטנים ומחייכים מתו באותו ערב אך הם הצליחו
לנצח בקרב.
ההיפי הקטן יצא מחדרו אחרי שהתחבא שם במהלך ההתקפה וראה את
גופות ההיפים הקטנים שכובות שם על האדמה עדיין מחייכות.
הוא עבר ליד הגופות של ההיפים החדשים שהגיעו וההיפים הוותיקים
וליד מי שאהב ובגדה באמונו,באותו הרגע פרחה מראשו המחשבה על
שלום ושלווה,על חלום השלום ששר תמיד בכפר הקטן, באותו הרגע
ההיפי הקטן נשבר והיה חייב לעשות משהו, הוא חיכה ללילה ובנה לו
רפסודה מאולתרת מהעצים שהרכיבו את הצריף שלו,שבו גר מאז שנולד
בכפר ההיפים הקטן. הוא אסף את כל חפציו בשמיכה שלו והפליג לעבר
האופק כשדמעות מציפות את עיניו וגולשות על לחיו, ההיפי הקטן
הרגיש אותן צורבות את לחיו אך לא מחה אותן...

"וההיפי הזה הוא אני"