היא עומדת ככה לבד, ליד החלון לא נותנת לי להתקרב. איך שהיא
אוהבת את הגשם הזה שמנקה את הכל, אני יודע שהיא מתפללת עכשיו
שאחרי שהגשם ייגמר הכל יהיה טוב יותר, הכאב הנוראי הזה יעזוב
אותה והיא תוכל ללכת לישון לילה שלם בשקט או לפחות להזדיין בלי
להתחיל לבכות באמצע.  ואני מתפלל בשבילה, כל כך רוצה שכל החרא
הזה ייצא ממנה כדיי שאני יוכל להיכנס בשקט. והגשם מסתיים לפחות
לכמה השעות הקרובות, והכאב לא הלך לשום מקום, להיפך אני חושב
שהוא נהנה לשבת לה ככה בבטן ולגרש אותי בכל פעם שאני מתקרב
מידיי. והיא תיסע עכשיו ליום או יומיים לפעמים חודש ואלי הפעם
היא לא תחזור בכלל, תגיד שהיא צריכה למצוא את עצמה לבד ואני
אומר לה שגם ככה היא תמיד לבד כי הכאב המחורבן הזה שונא את
המילה ביחד, ואז אני ארצה למות כי שנייה אחרי שהיא סוגרת את
הדלת אני יודע שהייתי צריך לומר משהו אחר, משהו שהיה פותר את
הכל.
ואני מחכה, כמו תמיד, מכור לריח שלה שנשאר בכל מקום ולא נותן
לשום ריח אחר להתקיים, מחכה שהיא תחזור, מחכה להיות עצוב, מחכה
לטעום לה את הדמעות, הטיפה המרה שלי. אני מבטיח לעצמי שוב ושוב
שאם תוך שבוע היא לא חוזרת הכל ישתנה, מבטיח שוב ושוב ולא יכול
לברוח ממנה ומהכאב הזה שלה גם כשאני ישן.  והיא חוזרת, מספרת
כמה שהיא התגעגעה, פורקת מזוודה, מסדרת מגירות תולה בארון
מורידה את הבגדים ונכנסת למיטה, היא והכאב הזה שלה.