ביום הולדתי ה-21 החלטתי שבתור ילדה גדולה (או לפחות ככה
אומרים לי) הגיע הזמן לצאת מהלול.
כך ביום ראשון בבוקר, תליתי על כמה עצים בשכונה כמה דפים
לבנים עם פרנזים כאלה- שבדך כלל כל בן 15 ממוצע שחושב שהוא קול
תולש וזורק על הרצפה, בידיעה ברורה ששותףה לדירתי החדשה לא
יגיע מהר. נו נו, לפחות ניסיתי. בינתיים, העברתי את פקלעותי
לקן החדש. דירת שניים וחצי בת"א.
היא אמנם צבועה בכחול. ואמנם קיבלתי התרעות על דיירים חומים
קטנים מגיחים מדי פעם מפינות מסוימות. גם השכנים יוצאים
לסיבובי לילה בשעות מוזרות. או שומעים מוזיקה לפנות בוקר. או
עושים אותה בעצמם..
אבל נו, לפחות הדירה במרכז ת"א, קרוב לסצינה, שחס וחלילה לא
אפסיד כלום (מכלום).
                       

באותו שבוע קיבלתי בהפתעה טלפון מתעניין. אחד. מבחור בגילי.
קראו לו משהו שנגמר בעמבר. האמת נשמע לי אחלה בן אדם. מי יודע
אולי ייצא לי מזה שידוך והורי שכבר רוצים חתונה (בעיקר בשבילי
אבל גם כל אחד בשביל עצמו, כמו חצי מהמדינה הזאת בערך..) ירדו
לי מהווריד. הייתה פגישה. באחד מבתי הקפה ה: מ-גניבים האלה
שאתה משלם בשביל להראות, יותר מאשר בשביל מה שאתה מקבל, אומר
שהיה טעים, למרות שהשארת חצי, ולא בגלל ש"מהיום דיאטה".
דיברנו. נשמע דווקא מעניין הבחור אפילו מעניין מאוד. גם ניראה
לא רע בכלל. אפילו טוב.  החלטנו שייכנס לתקופת ניסיון כבר מחר.
ושכר הדירה ישולם מחרתיים. (ע"פ העיקרון: נכנסת-שילמת!).

                                       

כך עברו להם שבועיים. אני ועמבר שכבר שכחנו מתי הייתה אמורה
להסתיים תקופת הניסיון, בנינו לנו מערכת שותפות (גם יחסים)
אידאלית הבנויה על כבוד ופתיחות. כשהוא היה בדיכאון הייתי
דואגת להקשיב ולתת עיצה. כשאני הייתי על סף דמעות, הוא מצא את
הדרכים למחות אותן.. כשהוא ביקש את הספייס שלו הייתי מפנה את
הדירה לכמה שעות. לא הפריע לי במיוחד.
את הדירה הכחולה המעופשת צבענו בצהוב בננה. שנינו חשבנו שזה
דווקא מרגיע כזה. תלינו כמה תמונות שמצאנו בשוק ונראו נורא
מתוחכמות כאלה. שמנו כמה עציצים שלא צורכים יותר מדי מים
וקנינו טלויזיה 15 אינצ' שנהיה מחוברים לעולם (כלומר-לערוץ
10..).

                                     

כך עברה לה חצי שנה. אני ועמבר היינו כמו זוג. זוג עם ספייס.
שלו כמובן. מעולם לא שאלתי אם אני האחת, למרות שגם ידעתי שאני
עשויה להיות רק עוד אחת. חשבתי, אך לא דיברתי, גם כשכבר ניהיה
לי קצת איכפת. לא רציתי שיחשוב שאני "עמוקה" מדי. או "מלחיצה"
כזאת. כשהיינו ביחד בערבים בעיקר, היינו יוצרים אינטימיות
מיוחדת כזאת. הרגשתי שהוא רק שלי. לא ידעתי אם אני רק שלו.

                                     

יום אחד, בשבוע רגיל שכזה, קיבלתי טלפון מפתיע. אחד. מבחור
בגילי. קראו לו משהו שנגמר בברודנר. האמת נשמע לי בן אדם
מקסים. סיפר שראה במקרה את המודעה שלי, שאל אם זה עדיין
רלוונטי. אמרתי שלא, אבל הוא היה כל כך נחמד, שאמרתי שאני
רלוונטית. הסתקרנתי. נקבעה פגישה. בית קפה כפרי. או ככה קוראים
למסעדה באמצע שיינקין שמגישים בה לחם חום כזה- כמו שקונים
בסופר. נו העיקר השם. והעיקר המקום. ברודנר ביקש לראות את
הדירה. לא שחשבתי על להעיף את עמבר שלי שאמנם לא שילם כבר שכר
דירה חודשיים (זה הכל בגלל ה"מצב" ולכן כמובן התחשבתי.), אבל
אם כבר הייתה פגישה אז למה לא. ואם כבר נמשכתי אליו (היה לו
משהו בעיניים. מן ניצוץ כזה. אולי זה היה בגלל העדשות שהוא שם
אבל זה עדיין הדליק אותי.),חשבתי, אז אני אזרום עם זה (כשאני
לא בטוחה מה בדיוק הכוונה ל"זה"). בכניסה לדירה- עמבר השתרע על
הספה הצהובה בננה (החלטנו לעשות סט: קיר ורהיטים באותו צבע,
טעות אנושית בעיצוב. אבל גם חלק מהקטע. איזה קטע? שלי ושל
עמבר.). קרצתי לו ואמרתי את מילת הקסם שהוא נהג עד כה להשתמש
בה: "ספייס". ברודנר הלך לבדוק את השירותים בדירה. עמבר עמד,
בחן אותי בעיניים רבע מופתעות ו-שלושת-רבעי זועמות, והתפנה.
אני בתמימותי הרבה, לא הבנתי מה עשיתי, אך חשבתי שנדסקס את זה
"אחרי".
                                       

כשברודנר עזב אחרי כמה שעות (לא יודעת כמה), עמבר לא שב. עברו
כמה ימים עד שזה קרה וכבר כיניתי את חזרתו "נס". עוד שנייה
הכרזתי עליו בגדר נעדר. הוא לקח את הפקלעות, הושיט לי מעטפה
כחולה, לחץ את ידי ברשמיות שאף פעם לא הייתה, עזב. התיישבתי על
ספת הבננה, פתחתי את המעטפה.
הוא כתב על אהבה, על אמון, על ערכים מסוג זה. מופשטים כאלה, אף
פעם לא עמוקים מדי. כשהוא סיים לתאר את כל שהרגיש כלפי, הודה
לי שלא הלחצתי אותו כשביקש ספייס ללמוד לבחינות סמסטר. הוא היה
צריך את השקט הזה, הלבד הזה, בשביל להתרכז.     כעסתי על עצמי
כל כך. אהבתי אותו דווקא. ברור שהבנתי את זה יותר טוב "עכשיו".
ככה זה תמיד. חשבתי שהייתה לנו מערכת אידיאלית. כזאת שבנויה על
כבוד ופתיחות. כניראה שהמערכת הייתה סגורה בעיניו, ופתוחה
בעיני. או שאולי הספייס שהסתכם אצלו בכבוד, הסתיים אצלי
בברודנר.