יום חמישי הוא היום הכי חרא בשבוע. לומדים בבית הספר עד ארבע
אחר הצהריים ואז אני הולך לחברים עד שמונה בערב, הכל כדי
להימנע מללכת הביתה, ככה אני. אמא שלי עובדת ב'סטימצקי', היא
העובדת היחידה בגלל שישראל, הבוס שלה, מתקמצן על עובדים
נוספים.

על אבא שלי אני לא רוצה לדבר כרגע. יום חמישי הספיציפי הזה היה
רגיל עד שעה שנייה בבית הספר. שיעור לשון; שיעור מעצבן, אולי
בגלל המורה. בכל מקרה כולם השתעממו מללמוד על "תיאור תכלית"
כאשר אופיר נכנס לכיתה. המורה שאלה אותו מה קרה שהוא איחר
ואופיר סיפר לה. הוא סיפר בדיוק מה קרה ולא תירץ ולא זיבל בשכל
ולא שיקר, וזה היה אופיר; הילד שלא שיקר בחיים שלו. רוב חבריו
שנאו אותו משום ש"הלשין" עליהם לפחות פעם אחת אבל אני תמיד
כיבדתי אותו.

כשאופיר נשלח להרשם במזכירות תום, שישב לידי, הרים פחית קולה
מהרצפה ולגם ממנה. "אתה מביא לי אותה אחר כך." לחשתי.
"בוודאי." הוא אמר, והניח את הפחית חזרה על הרצפה. בהפסקה
הוצאתי מהלוקר את שקית הפחיות שלי והתחלתי את הפטרול. זה היה
הקטע שלי באותם ימים: לאסוף פחיות קולה וספרינג שיש עליהן
פיקדון של 25 אגורות לפחית ולפדות אותן בסופר. מה לעשות, זה
כיף לרמות את המדינה.

עד סוף הבוקר הצלחתי לאסוף ארבעים ושמונה פחיות והלכתי עם תום
ואופיר לסופרמרקט. "אוי רגע" קראתי. "הם מקבלים רק עשרים פחיות
בפעם אחת. אחד מכם יצטרך להיכנס לפניי ויגיד שהעשרים הללו הן
שלו" ניערתי בשקית שהחזקתי ביד ימין. תום פנה אל אופיר ואמר
"נו כנס!" ואופיר כמובן לא הסכים כי הוא חשב שזה יהיה לא ישר.
"נו קדימה" הפצרתי בו. "זה יהיה מן טקס חניכה בשבילך! תשקר שקר
קטן, תרגיש יותר טוב אחרי זה!". "וכולם יאהבו אותך שוב!" הוסיף
תום. אופיר היסס אבל בלי מילים לקח את השקית ונכנס לסופר. לאחר
כמה דקות הוא יצא חזרה החוצה והביא לי חמישה שקלים. "יופי!"
אמרתי. "כל הכבוד באמת! עכשיו חכו פה שניכם רגע כשאני אקח עוד
חמישייה". נתתי לתום את השקית עם שמונה הפחיות הנוספות ונכנסתי
עם השנייה. פניתי אל הקופאית בקופה הראשית ודרשתי את חמש השקל
שלי. "מצטערת ילד, לא יילך לך!" היא אמרה. "חבר שלך הביא לך
כבר חמש שקל, לא תקבל יותר היום. תחזור אתה מחר". ואני הייתי
הרוס. אופיר בגד בי. הוא כן שיקר, אבל לי!

התפרצתי החוצה, דחפתי אותו כנגד מכונית טיוטה אפורה והלמתי בו
שוב ושוב ושוב עם פחית פפסי עקומה. תום ניסה להפריד בינינו ללא
הצלחה. לבסוף הוא הלך להביא את שומר הבטחון של הסופר, שהכה בי
בעורף עם גלאי המתכות שלו. נפלתי על המדרכה. הרגשתי דם יורד
מאצבעותי; הפחית שרטה אותי. מילותי האחרונות היו כלפיי אופיר.
קראתי לו פדופיל מסריח ואז... התעלפתי.

התעוררתי בחצר האחורית של משפחת שלום (המשפחה של אופיר). אופיר
ישב לידי והסתכל עליי. "שמע, אני מצטער" הוא התחיל. "לא
התכוונתי לגזול ממך חמישה שקלים. אני פשוט לא יכולתי לשקר."
"אבל כן שיקרת," עניתי. "שיקרת לי!" "לא נכון," הוא אמר. "לא
דיברתי שקר, פשוט לקחתי שקית והבאתי כסף. לקופאית ולך לא
שיקרתי" "ממילא עזוב!" אמרתי באנחה. "אני הגזמתי בתגובתי, כמו
תמיד". שמתי לב לתחבושות על ראשו של אופיר. הצבעתי עליהן
ואמרתי: "ואני מצטער על זה. אתה כועס?" "האמת שכן!" ענה אופיר.
"זה כאב עם הפחית ואחר כך גם היו צריכים לתת לי זריקת
אנטי-טטנוס, ייקח קצת זמן עד שאני אסלח לך." "אבל הבאת אותי
הנה," אמרתי. "אתה בטוח שתהיה בסדר?" "כן! בטח!" אמר אופיר,
תוך כדי שפשוף צווארו. "בטוח?" שאלתי עם עיניים רחבות. אופיר
הביט למעלה, נשם עמוק ואמר בשקט: "לא.... אני שיקרתי". חייכתי
קלות.