בימים אלה של מלחמה טרופה,
אני יוצאת לחפש אחר אותה אהבה.

אני פרח נבול שעומד להעלם מהטבע,
לאט לאט מתאדה ממני הצבע.
הרוח אותי טלטלה וגם הגשם לא ריחם,
כשהשמש קופחת, אני נוטה להתחמם.
פרפרים ודבורים מתאהבים בי מדי פעם,
אך נעלמים מיד עם בואו של הרעם.
אני נמצאת שם באופק, כשהשמש זורחת,
איפה שהשמיים נושקים לים, כשהשמש שוקעת.
כשאני בודדה אני מקשיבה לכוכבים,
שלרב הם ממני חומקים ובורחים.

רק דבר אחד נישאר איתי תמיד - הנהמה שלך.

אתה עולה ושר את שמי בלילה של ירח מלא, בחצות,
כשהכל חשוך בחוץ ואין כל כך מה לראות.
אני לא יודעת מי אתה, אתה לא יודע מי אני,
אתה מרגיש אותי בתוכך, אני מרגישה אותך בתוכי.
אתה זאב בודד מהזן הנכחד,
יש לך שיער שחור ומבט נוקב וחד.
הוציאו אותך מהשבט כי אתה לא נושך,
גור זאבים מנומס, שעל הדשא לא דורך.
מסביבי אין דשא, רק אני נותרתי כאן,
נשארת, מחכה לך, מקווה בראש מורכן.

הצל אותי! תלוש אותי עם שינייך,
לקק אותי בשפתייך, הגן עליי בציפורנייך...

נחיה יחד, נמות יחד, כי נועדנו להיות.