אבא לא הסכים לקנות לי בובת וודו של סטאלין. אמא דווקא כן
רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?"
אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה זיג ואת כבר קופצת
להייל." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה
כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות
וודו של סטאלין גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים,
כי הם מתרגלים שכל מה שהם רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה
של סטאלין הוא קנה לי יהודון מכוער עם חור שטוח באגן, ועכשיו
אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס אוחתוק, אפילו שאני שונא.
כוס עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה
מקיא אז אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס ליהודון
בתחת ואז כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשביהודי יהיו כל כך הרבה
מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובת וודו של
סטאלין על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

היהודון דווקא נחמד, הזיין שלו מתקשה כשנוגעים בו והוא מחיך
כשדוחפים לו את השקל בתחת וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה
שהכי יפה זה שהוא מחייך גם שלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו
הרצל, על שם איש אחר שפעם גר באקווריום שלנו ושאבא שלי לא
הצליח לשבור לו הפנים. הרצל הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי,
הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו
בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יתחשמל מהגדר. "הרצל, תזהר! אתה
עשוי מפלסטלינה, מרגרינה, פלטינה, וגליוטינה" אני אומר לו
כשאני קולט אותו מכין תוכניות בריחה מפורטות שכוללות את
התזמונים של הפטרולים ושרטוטים של כפר הדרדסים, שמש צהובה,
ופרחים אדומים. והוא מחייך אלי ומחכה לי בסבלנות שאביא לו ביד.
אני מת עליו כשהוא מחיך רק בשבילו אני שותה את הכוס אחתוק עם
הקרום בכל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בתחת ולראות איך
החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך הרצל" אני אומר לו
אחרי זה, "אני אוהב אותך יותר מאת שני המטומטמים שכותבים את
הסיפור הזה והשטויות הארס פואטיות שלהם, ואני גם אוהב אותך
תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם
אתה מתחשמל מהגדר!"

אתמול אבא בא, הרים את הרצל מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך
ובפראות. "תזהר, אבא" אמרתי לו, "אתה עושה להרצל כאב בטן." אבל
אבא המשיך "הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר אדון היטלר
הצעיר?! שמחר תקבל בובת וודו של סטאלין על סקייטבורד." "יופי,
אבא" אמרתי, "בובת וודו של סטאלין על סקייטבורד, יופי. רק
תפסיק לנער את הרצל, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את הרצל
למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה שביד אחת הוא גורר את
אמא וביד השניה הוא מחזיק בקבוק סודה עשוי עופרת יצוקה ואטום
בשעווה מלא בגז ציקלון בי. "את רואה שצדקתי" הוא אמר לאמא, "כך
הוא ידע להעריך דברים, נכון אדולף?" "בטח שאני יודע" אמרתי,
"בטח, אבל למה בקבוק סודה עשוי עופרת יצוקה ואטום בשעווה מלא
בגז ציקלון בי?" "זה בשבילך" אמר אבא ושם לי את הבקבוק סודה
עשוי עופרת יצוקה ואטום בשעווה מלא בגז ציקלון בי ביד. " רק
תזהר." "בטח שאני אזהר" אמרתי, ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות
לאבא נמאס והוא אמר "נו, תחנוק כבר את החזיר." "מה?" שאלתי,
"את הרצל?". "כן, כן את הרצל" אמר אבא. "נו, תחנוק אותו. מגיע
לך את הבובת וודו של סטאלין, עבדת מספיק קשה בשבילה." הרצל
חייך אלי חיוך עצוב של יהודון מפלסטלינה, מרגרינה, פלטינה,
וגליוטינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סטאלין, שאני אחנוק
עם הציקלון בי חבר? " לא רוצה סימפסון...אה...סטאלין." החזרתי
לאבא את הבקבוק סודה: "מספיק לי הרצל." "אתה לא מבין" אמר אבא,
"זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אחנוק אותו בשבילך." אבא
כבר הרים את הציקלון בי, ואני הסתכלתי על העיניים החנוקות של
אמא ועל החיוך העייף של הרצל וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה
כלום הוא מת. "אבא" תפסתי לו ברגל "מה אדולף?" אמר אבא, כשהיד
עם הגז עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל, בבקשה" התחננתי. "תן לי
עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי הכוס אוחתוק. ואז לתא הגזים, מחר
אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הגז על השולחן, "את
רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות" אמרתי, "מחר."
היו לי כבר אגלי זיעה בשפם.
אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את הרצל חזק חזק ופצחנו בריקודי
עם. הרצל לא אמר לי כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג",
לחשתי לו באוזן, "אני אושיע אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לזיין את הכבשה של השכנה וילך לישון.
ואז קמתי בשקט בשקט והתגנבתי ביחד עם הרצל מהמרפסת. הלכנו המון
זמן ביחד בחושך עד שהגענו לתחנת הרכבת "יהודים מתים על רכבות"
אמרתי להרצל כשהעלתי אותו על הרכבת, "במיוחד על רכבות משא בלי
חלונות. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל הרצל לא אמר
כלום, וכשנגעתי לו בזין בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע
שלא יראה אותי יותר לעולם.



מוקדש לאתגר קרת

נכתב ע"י איילת השחר ושני טופר