היום הלכתי לבקר בבית החרושת לבובות.

כשנכנסתי, זיו קרני השמש סינוור את עיני, והתקרה היתה גבוהה
כמו הבית של אלוהים. על הפסים האפורים של המפעל היו מסודרות
בקפידה בשורות אינסופיות בובות ורודות בשמלות מלמלה. לכולן היו
אותן עיניים שחורות אטומות, וכשמנהל המפעל לחץ להן על החזה הן
ידעו להגיד רק מילה אחת - כן.
ופתאום, בין כל הבובות הורודות, צצה לה בובה אחת עם עיניים
ירוקות, שכשלוחצים לה על החזה היא מוציאה מילה נורא מוזרה.
מילה שמנהל המפעל אף פעם לא שמע - לא.

הבוס הגדול קרא לכל הפועלים לישיבת חירום דחופה, והכריז בקולו
הסמכותי שהוא מעולם לא שמע על בובות עם עיניים ירוקות שאומרות
לא. הוא לא הבין איך במפעל מכובד כמו שלו צמחה לה בובה שלא
לובשת שמלת מלמלה. צוות העובדים הנהן בהסכמה, ואנחת רווחה
נשמעה מפיותיהם כשהבובה נזרקה אל מחוץ למפעל בטריקת דלת
אימתנית.

ואני?

אני הרגשתי צביטה קטנה בלב. אבל כשהסתכלתי במראה ראיתי שגם אני
לבושה בשמלת מלמלה.
ונוח לי בוורוד. קל להיות עוד בובה בשורה אינסופית של בובות
תחרה.

מחר אני שוב אלך לבקר בבית החרושת לבובות. רוב האנשים קוראים
לו צבא. רק החכמים יודעים שזה סתם החיים.