אני סגורה בבועה. אנשים חולפים על פני. סתם אנשים. חסרי פנים
וחסרי זהות. כולי בתוכם. בתוך ים האנשים הענק הזה. נעה איתו
ועם גליו לאן שיסחף אותנו הזרם. למראית עין, כולנו אחד. למראית
עין, כולנו זהים. למראית עין, כולנו אנושיים.
הבועה שלי סוגרת אותי מפניהם. אני יכולה לשמוע ולראות אותם. כל
אחד ואחת מהם. הם אינם מודעים לקיומי. כל זעקה שתבקע מגרוני
תיבלע ותהדהד בין דפנות הבועה הפרטית שלי, תצלצל בתוך ראשי.
אין טעם לצעוק, אין טעם לנסות להושיט יד. הם אנשים חופשיים.
איש מהם אינו נופל על פניו אחרי כל נסיון התקרבות. הם זוגות,
קבוצות, מדינות, עולם. עולם שלם וגדול. עולם כזה שבו לעולם לא
יהיה לי חלק. אינני שייכת ומעולם לא הייתי שייכת אליו.
אין אדם בעולם שחולק איתי את המסע. אין איש שמכיר את הבועה
מבפנים. על כל הפינות הנסתרות והמכאיבות שבה. אין דרך לחדור
לבועה הזו. אין דרך לצאת. חומת הפחד והבדידות לא תתפורר אפילו
ממכת כדור ההריסות הגדול ביותר - העקשנות.
האנשים מחוץ לבועה חיים את חייהם בשלוה. הם אינם מודעים לקיומה
ובוודאי לא לישות שבתוכה. לתקופות קצרות ראיתי אנשים רבים
בבועות משלהם. כל אחד ואחד מהם ניפץ את הבועה שלו והצטרף לים
האנשים הגדול. ואני... הבועה שלי חזקה משלהם. דבר לא ישבור
אותה. חלקם, חלק מזערי, ניסה לשבור אותה - את הבועה. ניסו,
נוצר סדק קטן דרכו הרגשתי אותם. הרגשתי איתם. והלכו. הלכו עם
הים והסחף. איש לא נשאר.
הדמעות מחלחלות דרכה, דרך הבועה. משאירות שביל רטוב בלתי מורגש
בתוך הים האימתני. לא יחבקוני כאן. ילדה בוכה בתוך בועה. איש
לא ירחם עליה. לא כאן. האור מעולם לא ביקר בה. הוא נראה דרכה
בעמימות. מעולם לא הייתי שמחה באמת. אך שקעתי מעדנות אל תהומות
האימה העמוקים ביותר. ריחפתי מעט עם כל חיוך אקראי שנזרק
לכיווני ושוב שקעתי אל החושך. אין אפילו מנהרה שיש לה אור
בקצה. הכל עטוף שחורות וחוסר ודאות מלבד אחת: אין מוצא. הדרך
היחידה היא למטה.
אני רואה את החיים צועדים בסך ונשמתי קטנה. בסוף אוותר גוף ללא
טיפה של חום. בלי רגשות ובלי דאגה. אין מקום לדאגה. כולכם תחיו
באושר ועושר. המוות נועד לטפשים ולבודדים. איש לא יזדקק להם
בעולם הזה. אין להם משמעות ולא תכלית ראויה.
הטקס תם. הצביעות איננה. החושך שולט בכל. הכלום עוטף בחוזקה.
עד חנק. ולא נותר דבר.