פרק 1
מפגש ראשון

   הייתי בדרכי לקתדרלה כשהשליח בא והצהיר.
"ממשל העיר פורטלוסין קורא לבלין גרונציק להתייצב
בבית-המשמר".
הודעה מפתיעה לאדם שלא היה במשמר העיר מאז שאביו לקח אותו
לסיבוב בילדותו, חשבתי. הנהנתי בראשי ועניתי.
"תודה לך".
השליח קד קידה מכובדת ופנה לדרכו.
ההודעה נשמעה מכובדת, למען האמת מספיק מכובדת בשביל לדחות את
התפילה היומית. הלכתי למשמר.
   בית המשמר הוא בית גבוה, כשתי קומות. מלפנים בקומה הראשונה
הייתה דלת עץ גדולה וכבדה, מהדלתות שנער מתבגר היה מתקשה
להזיז.
דפקתי חלושות על הדלת ובאותה נשימה פתחתי אותה לאיטה.
"שלום". אמרתי.
"אני בלין גרונציק".
"חיקינו לך". אמר איש גבוה וחסון בשעה שהוא מנקה את ארכבוסו.
הוא הניח את הארכבוס במקומו ופנה אליי.
"מנהל הנשקייה אדל גבלין".
"בלין גרונציק". לחצתי את ידו בחוזקה, מן עניין של גברים, אני
משער.
"האם תואיל בטובך לעלות לקומה השנייה לחדרו של טיריון" אמר
באדיבות יתרה.
אם שמעי את המילה "טיריון" עברה בי צמרמורת של גאווה. למרות
היותי איש דת מסור לא יכולתי שלא להתגאות בכך שראש המשמר של
עירי, האדם המיומן ביותר בעיר בנשק חם וקר מעוניין בפגישתי.
   עליתי במדרגות החורקות משתדל שלא להרעיש, למרות שידעתי
שנוכחותי רצויה.
הגעתי לקומה השנייה שבה היו שני דלתות.
חושיי לא הטעו אותי, בדלת שמימיני נמצא טיריון ולהפתעתי הרבה
גם חברי הטוב והישן קולמן ריינהארט.
ברגעים הראשונים תשומת לבי לא הוטתה אל קולמן למרות שלא ראיתיו
זמן רב.
החדר היה גדול ומכובד, באמצעו היה שולחן אליפטי וחמישה כיסאות
שבאחד מהם ישב טיריון, כיסאו היה בדיוק כמו כיסאותינו, דבר
שערער את דעתי.
טיריון וקולמן כמעט ניתנים לתיאור משותף. גדולי ממדים ומלאי
ברזלים: שריון, חרבות ופגיונות. אך למרות זאת לטיריון הייתה
נוכחות שלא היית יכול להתעלם ממנה. טיריון קם, פנה אלי וקד
קידה.
"טיריון ראש משמר העיר פורטלוסין". אמר.
"בלין גרונציק". הגבתי במבוכה לשמע מעמדו המכובד של טיריון.
מיד לאחר מכן פניתי אל קולמן.
"מזמן לא ראיתיך, נוכחותך בקתדרלה כמעט ונשכחה". אמרתי
בהתנשאות.
"נוכחות אשר נשכחת הלא היא מבורכת אילו האדם אשר נוכחותו נשכחה
אינו שכח". ענה קולמן במבט מלחמתי.
הנהנתי בראשי וחייכתי למרות שלא אני ולא הוא הבנו מה הוא אמר.
   האוויר עמד, לא היו חלונות בחדר, אצל קולמן וטיריון החלו
לבצבץ נצנוצי זיעה. לא יודע למה אבל אנשים גדולים נוטים להזיע
במהרה. חשתי באי נוחות שבאוויר כשאדם שלכאורה נראה חלש ולא
מועיל נכנס לחדר. הוא היה לבוש גלימה שחורה ולראשו כובע מוזר,
אך הלא אנו חיים בפורטלוסין, עיר האופנה של דמינטלאו.
"ז'אן אפוקליפס". הציג את עצמו.
קולמן ואני הצגנו את עצמנו יחדיו בחוסר נימוס.
"בלי..קולמן..גרונ..הארט". דבר שגרם לז'אן להנהן בראשו ולהפנות
מבטו ממנו במבוכה.
טיריון קם על רגליו בכבדות ניגש אל ז'אן והציג את עצמו.
שוב התיישבנו כולנו בחוסר מעש.
"מה מביא אותך לכאן". שאלתי את קולמן, מתוך רצון לגלות עוד
פיסות מידע על הימצאותנו כאן.
"אותו הדבר המביא אותך לכאן בלין". ענה.
   השתיקה נשברה, שוב, כאשר אימי נכנסה לחדר. כמובן שאת שמה
גיליתי כמה דקות מאוחר יותר. לבושה בגדים לא תואמים את תקופתנו
ואת עירנו, קלילה וחיננית ועם זאת מאימת ומלאת עוצמה. אישה
גבוהה וחסונה, חרב למותניה ותיק שמן ומרופט לגבה, תיק שבעתיד
יתגלה מאוד מועיל.
"אימי אומוס". הציגה את עצמה.
לא כנהוג לקבל בחורה, טיריון הציג את עצמו בפניה באותה צורה
כשם שפנה אלינו, אך יכולתי לראות, או לחוש בחיוך שעלה על
פניו.
קמתי ונשקתי לידה כנהוג, יכולתי לחוש באי נוחותה הלא היא לוחמת
מנוסה ומסוקסת ולא גברת מהודרת.
"בלין גונציק, התילוי אלי לתפילה לאחר המפגש". אימי חייכה
והתיישבה במקומה ליד טיריון.
  "עכשיו שכולנו כאן, באיחור של חמש דקות, אפשר להתחיל". אמר
טיריון בכובד ראש.
הוא דיבר בסמכות רבה אך עם זאת בחירת המילים שלו הייתה קצת
חלודה.
"הנכם, ארבעתכם, נבחרתם למשימה מטעם ממשל פורטלוסין".
"בתחומי התעניינותכם הנכם הטובים ביותר, בתקווה שלא טעינו
בבחירתנו".
הרגשתי גאווה והתעלות כלפי כל הסובבים אותי. טיריון המשיך.
"מהיום בהסכמתכם כמובן, תהיו אתם ליחידה מיוחדת במשמר העיר,
תפקידכם הוא לטפל בבעיות שאנשינו אינם מסוגלים או רוצים
בטיפולן".
"לכן אתם תשמשו כשכירי חרב של המשמר, אך זכרו, אינכם מעל
החוק".
"אתם תקבלו משכורת חודשית של שבעים פיסות זהב, משכורת מכובדת
ביותר אם תשאלו אותי". טיריון לא היה מעורער מהמשכורת שבאמת
הייתה מכובדת, הלא אדם ממוצע מרוויח כחמישה-עשר פ"ז לחודש.
"האם מסכימים אתם לשליחות"?.
"אני מסכים". ענה קולמן ללא היסוס.
"אני מוכן". אמר ז'אן לאחר התלבטות קצרה.
"גם אני". אמרתי למרות שעדיין לא היה לי שמץ של מושג במה
מדובר.
אימי הייתה האחרונה להצטרף.
"אני בפנים". אמרה, בביטחון מלא, כאילו ידעה בדיוק למה היא
נכנסת. או שמא יודעת היא.
"אם כך, וטוב שכך". אמר טיריון.
"נפנה למשימתכם הראשונה".
"ילד נעדר מבית היתומים, לפי סיפורי הילדים זו אינה היעדרות
רגילה".
"הנכם רשאים להתחיל כבר היום".
"משוחררים". הכריז טיריון, ויצא מהחדר.
   כולנו יצאנו בלי להגיד מילה וכל אחד הלך לדרכו.
בחוץ היה יום יפה, שמיים כחולים עם מעט עננים ושמש גדולה
בדרום. זהו היה יום של התחלה חדשה...







פרק 2
המבצר

  למחרת בבוקר הלכנו לבית-היתומים. בדרך לא דיברנו, אני משער
שפחדנו, לא יודע ממה, אבל לפחות זה מה שאני הרגשתי. הגענו לבית
גבוה וגדול, קירות הבית היו סדוקים ובצבצו בהם עשבים. אם לא
הייתי חייב הייתי פוסח בכניסתי אל בית היתומים. נכנסנו בדלת
כשקולמן ראשון, אישה גבוהה ורזה בעלת שער שחור ושופע, מראה שלא
מתאים לאדם המנהל בית יתומים הציגה את עצמה.
"מנהלת בית היתומים". אמרה, גם קולה היה צלול ויפה.
"יחידה מטעם משמר העיר". אמר קולמן בסמכות וגאווה.
"הובא לידיעתנו כי נעדר ילד, אנו מעונינים לדבר עם הילדים".
המשיך קולמן.
"רק אל תפחידו אותם". אמרה אחת מעובדות המקום.
הנהנו בראשנו להסכמה ועלינו במדרגות העץ החורקות לקומה השנייה
שם נמצאים חדרי הילדים.
   בקומה השנייה היו כעשר דלתות.
"באיזה חדר התגורר הילד הנעדר?". שאל ז'אן.
"חדר 3". ענתה אחת העובדות בתוקפנות.
טוק... טוק... טוק. נכנסנו לחדר מרובע, החדר היה עמוס מיטות,
כעשרים.
"מי הכיר את..., מה היה שמו?" שאלה אימי במבוכה את העובדת
התוקפנית.
"תומי". ענתה.
"מי הכיר את תומי?". צעקה אימי.
דומה כי הילדים לא שמו לב שנכנסנו, מפאת הפתעתם לשמע צעקתה של
אימי.
ילדה קטנה, אדומת שיער הרימה את ידה וניגשה אלינו.
"אני חברה של תומי". היה בקולה אומץ שאינו תואם ילדה בת עשר
חסרת הורים.
"מה קרה אתמול בלילה?". שאלה אותה אימי ברכות.    
"ישנו, התעוררתי בערך בשתיים-עשרה בגלל קולות מגעילים שבאו
מכיוון המבצר. זה נשמע כמו... כמו חפירה."
"מה עשיתם?". שאלה אימי.
"בהתחלה ניסינו להתעלם, אבל זה המשיך וכל הילדים כבר התעוררו.
קצת אחרי זה שמענו מישהו מדבר בשפה מוזרה שלא הבנו. החלטנו
לעשות הגרלה ומי שיצא ילך לבדוק מה זה."
"... תומי... יצא". קולה השתנה, הוא היה מפוחד ומקוטע.
"הוא... הוא לא חזר". המשיכה.
"חמש דקות אחרי שתומי הלך הקולות התחזקו ואז הפסיקו". היא פרצה
בבכי, אם כי לא היסטרי, והתיישבה על המיטה הקרובה. העובדת
התוקפנית ניגשה לנחמה. כנראה היא סתם לא אוהבת אותנו.
הסתובבתי קצת בחדר ושמתי לב לחור קטן בקיר שפונה אל המבצר.
יכולתי לראות את הצד המזרחי שלו וחלק מבית הקברות. מעניין עם
הילדים הסתכלו בחור לראות מה קורה בחוץ?. חשבתי לעצמי.
   הודינו למנהל ויצאנו החוצה. לא הבנתי כמה הצחנה והריקבון
היו חזקים בפנים עד שיצאתי החוצה לנשום אוויר נקי. החלטנו ללכת
לבדוק במבצר. ככל שידוע לי המבצר היה קיים בעיר מאז ומעולם.
היו לא מעט סיפורים מפחידים על המבצר, אך משום מה זה לא ערער
את דעתי כרגע. המבצר היה ממוקם באמצע העיר, הוא היה הנקודה
במרכז המעגל הקטן ביותר. הוא היה גבוה ומאיים. שער המבצר היה
נעול.  אימי הלכה הצידה ובשנייה טיפסה על החומה ועברה לצד
השני. היא עשתה זאת כל-כך מהר ובקלות שכולנו היינו צריכים
להתפעל מזה רגע.
"בואו, אני אעזור לכם". ובאותו רגע שאמרה זאת הופיעה על החומה
למעלה עם יד מושטת כלפינו. ניגשתי אל החומה ושלחתי את ידי אל
אימי. ברגע שהרגשתי את אחיזתה החסונה כבר הייתי על החומה למעלה
מתחיל את דרכי לצד השני. תוך דקות מעטות כולנו היינו על הדשא
של המבצר, הדשא היה גבוה ורטוב מהגשם של אתמול. התקדמנו לאט
במעבר שבין קיר המבצר לחומה, המעבר היה בערך ברוחב של שני מטר.
אימי קיפצה ורצה בין קיר המבצר לחומה, הייתה לי תחושה שמאוחר
יותר אבין למה היא עושה זאת, ולכן לא שאלתי לעת עתה. בסוף הקיר
של המבצר נפתחה לפנינו חצר די גדולה, חצר זו הייתה בית הקברות
של המבצר. רוב הקברים היו שבורים ובקושי אפשר היה לראות את שמם
של הקבורים מרוב ירוקת ופטריות אבנים. הסתובבתי בחצר ותפס את
עיני דבר בל יעבור, אימי ניסתה להרים את אחד הקברים.
"אל תעשי את זה". אמרתי לה בנימה של איום.
היא הניחה את הקבר שכנראה בכה-וכה היה כבד מידי והסתובבה
לדרכה.
   החלטנו להיכנס למבצר, אימי טיפסה בקלילות על קיר המבצר
ונכנסה בחלון של הקומה השנייה. לאחר כמה רגעים שלשלה לנו חבל
וכולנו טיפסנו למעלה. טענתי כי המבצר קיים מאז ומעולם הוכחה,
הייתה שם שכבת אבק בעובי של שני סנטימטר.
החדר היה יחסית קטן וחשוך. אימי ניגשה לדלת היחידה בחדר ופתחה
אותה.
נכנסנו, כנראה, למסדרון הקומה השנייה. בקצה בצד שמאל היו
מדרגות, בלי להגיד שום דבר ירדנו במדרגות. בהתחלת המדרגות
הייתה תמונת קיר של אדם מבוגר בעל שפם. כולנו הרגשנו בכך
שהתמונה כאילו חיה ומסתכלת אלינו. ז'אן אחז במטו ונתן מכה
לתמונה אך הזכוכית לא נשברה. החלטנו שזה כנראה אשליה מגוחכת,
למרות שהייתה לי תחושה רעה המשכתי הלאה. ירדנו במדרגות ולאחר
סיבוב אחד הגענו לחדר קטן ומרובע ובו שלוש דלתות. ניגשתי לדלת
הימנית ופתחתי אותה. ראיתי מולי חדר צר ולא כל-כך ארוך שבקצהו
דלת עגולה קטנה. רצפת החדר הצר הייתה נמוכה מרצפת החדר הראשי.
החדר נראה תמים לכאורה כשלפתע כאילו באו משום מקום החדר התמלא
חולדות, גדולות יחסית. מים ישנים ומעופשים החלו לזרום מהדלת
בקצה החדר וביחד אתם גם החולדות. ז'אן הסיט אותי הצדה מלמל
משהו ועשה תנועות עם ידיו, כדור אש מילא את כל החדר מהרצפה עד
התקרה, כדור האש יצא מידיו של ז'אן, לכמה רגעים ז'אן נראה
עוצמתי מאוד. הוא טרק את הדלת וצעק לנו "רוצו למעלה". בלי
לחשוב יותר מידי רצנו במדרגות כשקולמן מוביל.
המדרגה השבע-עשרה קרסה מתחת לז'אן וללא זריזותה של אימי אשר
תפסה אותו בגלימתו ומשכה אותו כלפי מעלה מצבנו היה יכול להיות
הרבה יותר גרוע.
רצנו במדרגות, הגענו למעלה כשפתאום רסיסי זכוכית מעורבבים עם
חולדות עפו לז'אן ישר לפרצוף, התמונה עם האיש המבוגר התנפצה
ונזלו ממנה חולדות כמו מים. רצנו לדלת החדר שממנו באנו ויצאנו
מהחלון בעזרת החבל. אימי ירדה אחרונה ולפניכן הטירה את החבל
ולקחה אותו. רצנו במעבר וטיפסנו על החומה. ז'אן שוב שרף את
החולדות אשר מילאו את החצר והמעבר אך מספרן היה גדול מידי והן
פשוט המשיכו לנזול מחלונות המבצר. ירדנו לרחוב, אני החלטתי
לרוץ למשמר לקרוא לטיריון עם עזרה. לפני שהתחלתי לרוץ יכולתי
לראות שפתאום קולמן, אימי וז'אן כאילו מתעלמים מהחולדות
מתעלמים מהם כלא היו. לאחר מכן הם סיפרו שזו הייתה אשליה והם
פשוט הבינו את זה ולא פחדו. לאחר כרבע שעה הגעתי לרחוב המבצר
עם חמישה לוחמים מהמשמר. הייתי נבוך לגלות כי החולדות היחידות
שנשארו הן אלו שנשרפו מהאש של ז'אן. השומרים לא אמרו כלום אך
בטח לגלגו לי בלבם.
"הכל כאן בסדר?". שאל אחד השומרים את ז'אן, אימי וקולמן בלי
יותר מידי עניין.
"בסדר גמור". ענו שלושתם פה אחד.
"מה קרה כאן?". שאלתי אותם לאחר שהשומרים התנדפו.
"זאת הייתה סתם אשליה". ענה ז'אן בזלזול עצמי, שלא גילה זאת
קודם לכן.                
   הלכנו למשמר לטיריון על מנת לדווח לו מה היה. טיריון היה
ללא שריונו ויכולתי לראות את כרסו הקטנה, פתאום שמתי לב
לבצבוצי שיער לבן לראשו, כאילו צמחו בליל אתמול. סיפרנו לו הכל
ולאחר שהקשיב בחומרה. השיב.
"מהיום תדווחו לי על כל מה שאתם עושים, ואני אוסר עליכם להיכנס
למבצר". הוא ממש כעס, יכולתי לראות זאת למרות שדיבר לאט ורגוע.
עברנו הרבה ליום אחד. הלכתי לקתדרלה לתפילה אחרונה והלכתי
לישון.
   למחרת בבוקר קמתי בשבע, על מנת להספיק להתפלל ולהגיע
לפונדק "העין השחורה" בשמונה, כמו שקבענו אתמול. בעשרה לשמונה
התחלתי את דרכי מהקתדרלה לפונדק. השמיים היו אפורים מעננים אך
מידי פעם היה בצבוץ מחמם של שמש. הגעתי לפונדק כמתוכנן,
בשמונה. אימי וז'אן כבר היו שם, הם ישבו בשולחן בפינה, אימי
נפנפה לי לשלום, החזרתי נפנוף וניגשתי לשבת לידם. מסעדת הפונדק
הייתה גדולה יחסית, מימין לדלת הראשית היו מדרגות שעולות
לחדרים.
"מה חדש?". שאלתי את אימי וז'אן.
"שום דבר". ענתה אימי. ז'אן הנהן לחיוב.
הזמנתי מנה הגונה של סלט, אכלתי נורא מהר, זה קורה לי כשאני
ממש רעב.
לאחר כמה דקות קולמן הגיע והציע ללכת לטיריון.
   פגשנו את טיריון ביציאה מבית המשמר, הוא נראה לחוץ וממהר.

"מה קרה?". שאל קולמן.
"טוב שאתם כאן". בואו איתי מהר.
טיריון הוביל אותנו, הוא התחיל להסביר.
"אישה נרצחה, אנחנו הולכים לבדוק את זה".
הגענו מתנשפים לבית במעגל השביעי מהמרכז. הדלת הייתה פתוחה
ובפנים היו כמה משומרי העיר.
"שלום טיריון". אמר אחד מהם. כולם הצדיעו לו.
"משוחררים". השיב טיריון תוך כדי סידור נשימתו. השלושה פנו
לדרכם.
בסלון הבית בן שתי הקומות נמצא ילדה של האישה. טיריון ניגש
אליו.
"שלום, אני טיריון". אמר טיריון ברכות.
"היי". הילד היה מפוחד מאוד.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה אתמול?". המשיך טיריון באותו טון.
"הייתי בחדר שלי ו... פתאום שמעתי את הדלת למטה נפתחת. שמעתי
צעדים... וחלק מהם נשמעו כאילו... הרגליים נגררות על הרצפה.
הצעדים עלו במדרגות והלכו לכיוון החדר של אימא שלי... שמעתי את
הדלת נפתחת... ו... אימא שלי צרחה... ולא שמעתי יותר כלום."
הילד פרץ בבכי וטיריון חיבק אותו בחום.
   עלינו למעלה בעקבות טיריון. אימי הרימה משהו, ולאחר כמה
שניות ראיתי שזו אצבע, זרת. החלטנו שהאצבע שייכת לילד. שיערנו
שלילד שנעדר מבית היתומים. ברגע זה שררה דממה בבית, כאילו
התאבלנו על הילד ועל האימא. אבל בעצם זאת הייתה דממה של פחד.
לא מצאנו שום דבר נוסף בבית.
   החלטנו לחזור למבצר למרות איסורו של טיריון. שוב נכנסנו
מאותו חלון, הכל היה אותו הדבר, חוץ מהחולדות. נכנסנו לכל
החדרים בבית. כולם נראו פחות או יותר, אותו הדבר, יש גדולים
יותר ויש קטנים יותר. אבל כולם מגעילים ומאובקים.
לאחר כחצי שעה ויתרנו. בשאר היום הסתובבנו בעיר בחוסר מעש.  











פרק 3
הקבר

   באותו לילה החלטנו לצפות על המבצר. היה לילה יפה בלי עננים
בכלל, ראו את כל הכוכבים. התמקמנו שם בסביבות שתיים-עשרה. אימי
התחבאה בפנים, צמוד לחומה של בית הקברות.
"אל תדאגו לא יראו אותי". היא דיברה בביטחון וזלזול.
"טוב, אם את אומרת, אנחנו סומכים עלייך". עניתי לה, למרות שהיו
לי קצת חששות.
אנחנו חיכינו בצד החיצוני של החומה. היינו שם המון זמן, כבר
השלמתי עם זה שהלילה, לא יקרה כלום. לאורך כל הלילה אימי לא
דיברה בכלל.
   בארבע בלילה ראינו אותה עולה על החומה. היא סימנה לנו
לבוא. היא הזיזה את שפתיה אבל לא שמעתי כלום. עלינו על החומה.
היא הצביעה לכיוון הקבר שניסתה להרים בפעם שעברה שהיינו כאן.
הקבר היה פתוח. ממש כעסתי לרגע, אך, מגובה החומה יכולתי לראות,
למרות החושך, שבור הקבר יותר דומה לחדר. לא יכולתי לראות את
קירות החדר, למרות הזווית החדה שהייתי בה.
   אימי סימנה לנו לבוא אחריה. היא הלכה לאט לכיוון הקבר,
הכניסה את ראשה פנימה, הסתכלה לכל הכיוונים וסימנה לנו לבוא
אחריה. היא קיפצה פנימה ואנחנו אחריה. היינו בחדר די קטן עם
ארבע יציאות. קירות החדר היו לחים ומלאים בוץ ותחב. קולמן זהה
עקבות בפנייה מזרחה, לשם הלכנו. הלכנו במסדרון צר בירידה קלה.
ככל שהעמקנו לחשכה, כך גובה המים עלה. אימי הלכה כעשר מטר
לפנינו, לא בדיוק הלכה, אלא טיפסה. היא הלכה על התקרה נעזרת
בזיזים של אבני הקיר. פתאום נשמעה יבבה קלה, בפינה בין התקרה
לקיר הימני היה יצור קטן ושעיר. המים כבר הגיעו לי לברכיים.
הוא היה מפוחד, כמעט ויכולתי לחוש את רעידות גופו, למרות שלא
נגעתי בו. אימי עזרה לו לרדת. היצור הגיע לי בערך למותניים.
הוא היה שעיר מאוד ועירום.
"ראית פה משהו?". שאלה אותו אימי בתוקפנות.
"אל... אל... תפגעו בי. יבב היצור.
"כן..., עברו פה כמה יצורים. הם נראו... מתים". הפחד נשפך
ממנו.
"לאן הם הלכו?". המשיכה אימי בנימה מתגברת.
"א... א... אני לא יודע". היה משהו מוזר בקול שלו.
"אני יכולה לגרום לך לדעת". קולה של אימי השתנה למן גיחוך
חולני.
"אל תפגעי בי". הוא התחיל ליבב.
"אני לא אפגע בך, אם תגיד לי לאן הם הלכו". אותו גיחוך חולני,
מתגבר.
"אני אראה לכם".
   היצור העלוב הוביל אותנו בהמשך המנהרה מזרחה, עד שהגענו
לחדר כמו החדר שהיינו בו בהתחלה, אך בלי עוד יציאות.
"הנה, כאן". הוא הצביע לאבן בתקרה.
קולמן התייצב מתחת לאבן, ודחף אותה בחוזקה. יצאנו לסמטת
"ברונך" במעגל השלישי ממרכז העיר. קולמן הניח את האבן בחזרה
במקומה. לאחר שהניח את האבן החל לגשש על הרצפה, לפתע עניו
נפתחו.
"הנה, אלו חייבות להיות העקבות שלהם". הוא דיבר בהתלהבות.
הלכנו בעקבות קולמן, שנראה מיומן מאוד במעשיו. הלכנו כמאה
מטרים, בתוך אותו מעגל. בדרך, היצור איבד קצת מהפחד שלו.
"קוראים לי מודי". לפי קולו הוא חייך.
"שלום מודי". אמר לו ז'אן בחביבות יתרה.
קולמן הצביע על העקבות נכנסות לתוך בית רעוע, חסר גג. קירות
הבית כמעט התפוררו. אימי טיפסה על קיר הבית, עד לאיפה שהיה
אמור להיות הגג, וחיכתה.
"מודי". פנה אליו ז'אן.
"לך לבית המשמר, תקרא לטיריון ולעוד שומרים". המשיך ז'אן.
"אני לא יודע איפה זה". שוב הייבוב המעצבן.
"זה במעגל הרביעי, אתה תמצא את זה". אמר לו ז'אן בביטחון.
מודי יצא לדרך, בריצה.
סיכמנו, שקולמן ייכנס ויצעק אם יקרה משהו.
קולמן בעט בדלת הכניסה בעוצמה, ושעט פנימה. אימי, שצפתה במתרחש
למטה, נכנסה דרך הגג.
אני וז'אן חיכינו בחוץ בסמוך לדלת. לא שמענו כלום. ז'אן הציץ
פנימה.
"הם נלחמים". הוא כמעט קרע לי את עור התוף.
שנינו רצנו לתוך הבית, אך יצור מגעיל הופיע מולנו וחבט בי עם
הכת של חרבו. הוא פגע לי קשה בצוואר. נפלתי על הרצפה, האדמה
הייתה לחה. הרגשתי שאני מאבד את הכרתי...
   "בלין... קום". קולו של קולמן התערבב עם לעיסותיי.
הם נתנו לי אחד מהתותים שלי. מייד הרגשתי הקלה חולפת בכל גופי.
הפצע בצוואר כמעט ונסתם. היינו עדיין מול אותו בית, ואני שוכב
על האדמה הלחה.
"מה קרה?". שאלתי אותם.
"הראנו להם מזה". זעקה אימי בשמחה.
קולמן סיפר לי מה היה.
"היו שם ארבעה זומבים. אימי זרקה על אחד מהם אבק שרפה".
"זה היה מצחיק, היית צריך לראות את זה, הראש שלו נשאר תלוי על
חתיכת עור והוא המשיך ללכת". המשיכה אימי את דיברי קולמן.
ז'אן התחיל להסביר בגאווה.
"אני הלכתי מאחורי אחד מהם בלי שהוא ירגיש, ו... ".
"איך באמת עשית את זה". שאלה אותו אימי בפליאה.
"אה... , אלו כוחות הקסם". הוא נפנף באצבעותיו וידיו בצורה קצת
אווילית.
"בכל אופן, שיספתי לו את הגרון. הוא דיבר כדרך אגב.
"אני הרגתי את שני האחרים". אמר קולמן בזלזול.
"אני רואה, שאתם בכלל לא צריכים אותי". צחקקתי.
"היי". מודי חזר בידיים ריקות.
"לא מצאתי את זה". שוב פעם הרגשתי שהוא מחייך, למרות שזה לא
היה מתאים.
"בוא תישן אצלי". הציע לו ז'אן.
"א... טוב". ענה היצור.
יותר מאוחר חשבתי, שאולי אני באמת חסר תועלת לעומתם. ז'אן עם
הקסמים רבי העוצמה שלו, אימי עם זריזותה ויכולת התקיפה שלה
וקולמן הגדול, מכוסה שריון, שרק לוחם מנוסה ביותר יוכל לחדור
דרכו.
   השמש בצבצה במרחקים. עדיין לא היו עננים בשמיים, ראינו את
הזריחה בצורה מושלמת. דידינו לבית המשמר. טיריון כבר היה שם
בחדרו, עסוק עם ערמות של מכתבים.
"אווה... , שלום לכם. מה אתם עושים כאן בשעה כה מוקדמת?".
מה הוא כל כך שמח, חשבתי לעצמי.
סיפרנו לו על מה שהיה, חוץ מזה שנכנסנו עוד פעם למבצר.
   הלכתי לביתי. נשכבתי במיטה ומייד נרדמתי...
 


 



       





פרק 4
החימרה

   כמו בכל בוקר נורמלי, הלכתי לקתדרלה. בסביבות תשע בבוקר,
התחלתי את דרכי לפונדק העין השחורה, שם ציפיתי לפגוש מישהו
מחבריי.
"היי, אימי". פגשתי אותה בכניסה לפונדק.
"שלום בלין". אמרה.
"מה שלומך היום?". המשיכה.
"שלומי מצוין, תודה".
ישבנו בפונדק כשעה קלה. בעיקר דיברנו על מעלילנו בזמן האחרון.
"טוב, אז מה עושים?". השחילה ברגע של שתיקה.
"קולמן בטח עסוק במשמר, רוצה ללכת לז'אן?".
"נבדוק מי זה היצור הזה". נתתי לה עוד סיבה ללכת.
"טוב". ענתה.
   "טוק...טוק...טוק". דפקתי על דלת ביתו של ז'אן.
"מי שם?". לאחר כמה רגעים.
"בלין ואימי". ענתה לו.
הדלת נפתחה בכבדות.
לז'אן היה בית יפה ומסודר, חוץ מכמה דפים וספרים מפוזרים על
השולחן בסלון. הכניסה לבית הייתה מאוד מרווחת. קירות הבית היו
עשויים מאבן צור כהה.
"שלום, אתם חייבים לראות מה מודי מצא". ציין בהתלהבות.
"תראו".
הוא הגיש לנו פתק מקומט.
"תקראו". האיץ בנו.
בפתק היה רשום בכתב לא ברור.
"מחר בשעה תשע מתחת למקום ההומה אנשים".
"מודי אמר, שהוא ראה שני אנשים מדברים מחוץ לחלון ביתי.
כשעזבו, אחד מהם הפיל את הפתק הזה על הרצפה". הסביר ז'אן.
"טוב, מה עושים?". שאלתי אותם, קצת בלחץ.
"אני הולכת לקרוא לקולמן". אמרה אימי ורצה החוצה.
לאחר כמה דקות, הדלת נפתחה בפרעות.
"אני וקולמן חשבנו, שמקום הומה אנשים, זה בטח המזח". הכריזה
אימי, שהתפרצה עם קולמן לביתו של ז'אן.
"טוב מהר, בואו נלך לבדוק". אמר קולמן.
   יצאנו בריצה מטורפת לכיוון המזח. המזח היה עשוי רצפת עץ.
השוק היה במקביל לחוף והמזח במאונך לו, לעומק הים. כשהגענו הכל
נראה כרגיל. אנשים קונים בשוק, סירות מסתובבות ליד המזח. ירדנו
לחוף הים, מתחת למזח. בקיר הבטון, התומך במזח, שנמצא כעשרים
מטר בעומק הים, היה חור גדול מאוד. מכיוון שלא ידענו לשחות,
חוץ מקולמן, שכרנו סירה. קולמן גם בא אתנו, אימי הגיעה לשם
בטיפוס על תחתיתו של המזח. החור היה, בעצם פתח, עם דלת ברזל
גדולה.
   גובה המנהרה, בפנים היה די נמוך, נאלצתי ללכת כפוף. המנהרה
הייתה די עגולה וקירותיה היו מסותתים בידי אדם. התקדמנו בחושך,
כשקולמן ואימי מובילים, אימי מזדחלת לה על התקרה. בדרך לא
ידועה לי, הם יכלו לראות מצוין. הגענו להתפצלות, נוטה ימינה.
הלכנו בדרך, שפונה ימינה, זה היה מבוי סתום. המשכנו בדרך
הראשית, אשר התעקלה שמאלה, עד לכדי פרסה. בדרך היו עוד
התפצלויות ימינה, אשר התגלו כמבויים סתומים.
   הדרך הראשית כמעט וסיימה את הפרסה. הגענו לעוד התפצלות
ימינה. הרחתי ריח חריף, ריח לא מוכר. אימי עברה להזדחל על
התקרה כעשרה מטר מאחורינו.
קולמן הוביל. כשהגענו שוב למבוי סתום, שמעתי רעש של גירודים
ומשקי כנפיים מאחורינו, הסתובבנו. מולנו עמד יצור ענק, שחסם את
כל המנהרה. הוא נופף בכנפיו, וציפורניו גירדו את קירות המנהרה.
הוא בקושי הצליח לזוז. לפני, שהבנתי מה קורה, אש כיסתה את
עיני. הייתי משותק, מפחד. כולי הייתי כווי, גלימתי כמעט ונשרפה
לגמרי. ז'אן נפל עליי, וגלימתו כיבתה את האש בבגדי.  לא הייתי
מסוגל לעזור לעצמי או לחברי, רק צפיתי במתרחש. ז'אן היה משותק
כמוני. קולמן רץ אל המפלצת, התגלש על הרצפה מתנופת הריצה ותקע
את חרבו בבטנה של המפלצת. המפלצת שאגה והרעימה את קירות
המנהרה. אימי, שהייתה מאחורי המפלצת, הצמידה לה מטען של אבק
שריפה בין הכנפיים. המטען התפוצץ, שוב שאגה, כל המנהרה התמלאה
אבק ואבנים קטנטנות. הספיקה עוד מכה אחת, מחרבו של קולמן.
המפלצת הוכנעה.
   אני, ז'אן וקולמן נפצענו קשה מהאש. כולנו אכלנו מנת תותים
הגונה, מיד הרגשנו בהקלה, בפצעים נרפאים. התקרבנו אל המפלצת.
ז'אן הסביר.
"זוהי חימרה. שלושה ראשים, של תיש, דרקון ואריה. גוף של אריה,
זנב של תיש וכנפיים של דרקון". הוא דיבר בגאווה.
המפלצת הייתה עצומה, גם שעמדתי לידה וידעתי שהיא מתה עדיין
הרגשתי את עוצמתה.
ז'אן אחז בפגיונו, החזיק ביד השנייה בראש הדרקון ועקר את
שיניו.
"אני אכין מזה מחרוזת יפה". חייך חיוך מטומטם.
האחרים גם כן עקרו חלקים אחרים מגופת המפלצת, שיניים, קרניים.
   התחלנו את דרכנו החוצה. כשהגענו למקום שבו הייתה אמורה
להיות היציאה, גילינו כי היא חסומה. ז'אן ואני הרגשנו קסם
מהדלת. אימי עשתה חור קטן בקיר, כמטר מהדלת. תקעה שם כמות
נכבדת של אבק שריפה.
"תתרחקו, אני מדליקה את זה". הכריזה.
רצנו לתוך ההסתעפות הראשונה ימינה. אימי הגיעה כמה שניות
אחרינו.
נשמע פיצוץ חזק, היה בקיר חור גדול דיו למעבר של אדם. יצאנו
החוצה, שטנו עם הסירה בחזרה לחוף.
   עלינו לשוק. בסמוך למזח עמד אדם, שטיפל ברשת הדייג שלו.
"ראית מישהו עולה או יורד למטה". הצביעה אימי לכיוון הדלת,
שמתחת למזח, ובאותו זמן הראתה לאיש את צו המשמר.
"כמה תשלמו לי?"
"אתה לא יודע מזה, אדיוט". תקפה אותו אימי, ובאותו זמן הדביקה
לו את צו המשמר לפנים.
כן... כן, היה כאן מישהו". ענה, מפוחד במקצת.
"איך הוא נראה". שאלה אימי בתקיפות.
"הוא היה גבוה, ובלונדיני". תאר האיש.
"תודה לך, הוסיף קולמן".
פנינו לדרכנו.
   אימי חיפשה אותי ואותה, כדי שהבלונדיני לא יזהה אותנו.
התייצבנו לאורך השוק, במטרה לראות אותו. קולמן וז'אן, הסתובבו
בעיר. לאחר כמה שעות, בלי תוצאות, קולמן וז'אן חזרו.
"אנחנו מבינים, שגם אתם לא ראיתם אותו". אמר קולמן באנחה.
הנהנו בראשינו. נראה, כי ההמשך היה ידוע לכולנו. המשכנו
להסתובב באותו לילה.
   בסביבות שעה שתיים, שמעתי צעקות מכיוון קצה המזח. התקרבתי
לשם, ראיתי אור חזק בקצה המזח, נראה כמו מדורה. צעקתי לאחרים
שיבואו איתי, הם הגיעו די מהר, גם הם שמעו את הצעקות. רצנו
לקצה המזח. הייתה שם ספינה עולה באש. זו הייתה ספינת מסע, די
גדולה, שעצרה כאן לחניית לילה. מייד תפסנו כולנו דליים, בכוונה
לעזור לכבות את האש. לא כולנו, אימי בצורה די מוזרה, עמדה בצד
והסתכלה על המתרחש. לאחר שהשתלטנו על האש, בעזרת צוות הספינה,
התחלנו לתשאל אנשים בקשר למה שקרה. הגרסה של כולם הייתה אותו
הדבר.
"שמענו פיצוץ, והחלה שריפה, שהתפשטה ממש מהר". או משהו באותו
נוסח.
היה אדם אחד שחידש. איש נמוך וקירח, לבוש בבגדים מרופטים,
כנראה אחד מצוות הספינה.
"היו שני אנשים, די מוזרים, שהצטרפו להפלגה". החל להסביר.
"אחד היה שחור, גבוה וחסון. הוא הסתובב כל הזמן עם ארגז ביד,
כאילו הוא חלק ממנו". נראה שהוא די מתמצא במה שהוא אומר, ולהוט
לספר.
"השני גם היה גבוה, הוא היה עם בגדים שחורים רוב הזמן, וברדס,
לא ראיתי את פניו".
"הם כל הזמן הסתובבו ביחד". נימת הדיבור שלו השתנתה. נראה היה
שהוא מנסה לספר לנו סיפור ולא מה שקרה.
"היום בלילה, הם נשארו על הספינה. הם טענו שאין להם איפה ללון,
וביקשו להישאר עוד לילה בספינה. לא התנגדנו".
"עכשיו הקטע המעניין". טען האיש, שכנראה שם לב כי אנחנו קצת
משועממים.
"שתי דקות לפני השריפה, ירדתי לירכתי הספינה, לקחת לי לגימה".
הוא עשה הפסקה של דרמה.
"נו, מה קרה". האיצה בו אימי. חיוך עלה על פניו.
"ואז ראיתי, יצור קטן, מכוסה ברדס, ואת האיש השחור עם הארגז.
הם פוצצו את דופן הסירה, וקפצו החוצה. בידו של היצור הקטן היה
הארגז".
"לאחר שכיבינו את השריפה, חיפשתי את האיש עם הברדס לשאול אותו
על זה. הוא כבר נעלם".
"תודה לך, עזרת לנו מאוד". הודה לו ז'אן בכבוד.
   הסתובבנו עוד קצת באותו לילה והלכנו לישון. הייתה לי
הרגשה, שמשהו גדול הולך לקרות, שאנחנו מתקדמים בחקירה, ועוד
מעט נגיע לפתרון. הייתה לי הרגשה ששום דבר לא יעצור אותנו.
נשכבתי לישון, היה לי קצת קשה להירדם, חשבתי על אירועי היום
ואיך נמצא את הבלונדיני, ואת אלו עם הארגז, ואיך הם קשורים,
ומה יש בארגז. בסופו של דבר בשעה שלוש וחצי בלילה, נרדמתי.
       


   
     
                     


המשך יבוא.