זה היה לילה חם, ליל אמצע הקיץ, זה תמיד היה ליל אמצע הקיץ
כאשר בוצע הטקס. ואנור, יציב על ארבע רגליו, התקרב לקרחת היער
המקודשת, עורו ופרוותו החומים נצצו לאור הירח. הוא היה לבד,
מובן שהוא היה לבד, זה החוק, זה המיועד להיות מלך הקנטאורים
חייב להיות לבד במשך שלושה ימים עד הכתרתו. הוא רעד מעט, לא
מקור כי האוויר היה חמים אלא מפחד ומהבנה את גודל האחריות
העומדת ליפול עליו. מרס, כוכב המלחמה, מעולם לא זהר כה חזק
כבחודש האחרון, מלחמה גדולה עומדת להתרחש בין בני האדם ועל שאר
הגזעים מוטלת החובה לשרוד. בעוד זמן מה, כאשר יגיע ואנור אל
קרחת היער ועל ראשו תונח טבעת הקונול, המתכת הנדירה שבני האדם
מוכנים להרוג ולמות בשבילה, אז, מול כל הקנטאורים שבאו מרחוק
ומקרוב כדי לצפות בטקס ההכתרה ובהחלטה, מול כולם הוא יצטרך
להחליט בשם כל גזעו אם להצטרף למלחמה לצדם של הטובים או לפרוש
מן העולם ולהסתתר ביערות ולקוות שאם הרוע ינצח הוא יפסח עליהם.
ברגליים כבדות הוא הגיע לקצה קרחת היער, זנבו המסורק יפה
והאסוף בסרט הצליף מצד לצד בעצבנות. אתמול, בלילה השני
לבידודו, הוא הסתכל שעות בשמיים מנסה לקבל תשובה או רמז למה
שעליו לעשות, אבל הוא לא הבין כלום. לו, רמך אציל בין
הקנטאורים והעומד להיות מלך לא אמרו הככובים יותר ממה שהם
אומרים לבן אנוש פשוט. הוא התחיל לשמוע את קולות בני עמו. הוא
זקף את ראשו, החיש צעדיו וציווה רגיעה על זנבו, בצעד גאה עבר
ביניהם, אסור שידעו כי הוא, שהם בחרו בו להיות מלך וציפו שייתן
להם את התשובה אובד עצות בדיוק כמוהם. הוא הגיע אל קרחת היער
ועלה על הבמה המקושטת בפרחים וקיסוס. שם זקן הקנטאורים שם על
ראשו את טבעת הקונול ומסר בידו את שרביט הקנטאורים, מלאכת
מחשבת של כסף וזהב הכרוכים זה בזה וקשורים לשערות, שערה אחת
מזנבו של כל מלך. הוא הביט למעלה לשמים מנסה בפעם האחרונה
למצוא תשובה וראה את ולנייר, כוכב המלכים, זוהר מעליו. לפתע,
בעוז שלא ידע שקיים בו הוא הרים את השרביט באוויר ושאג: "אנחנו
נילחם". הצעירים ושוחרי המלחמה פרצו בתשואות ואילו המתנגדים לא
מלאם ליבם לדבר בראותם את ולנייר זוהר מעל ראשו של ואנור ואת
אורו מרומם אותו מעלייהם ומכריז עליו כמלך החוקי.