קוראים לי סיטה ואני בת 18.
כשהייתי בת 16, בכיתה י', עזבתי את בית הספר. למי יש כוח
לשטויות האלה? כאילו שאני אצטרך את זה בחיים. אחרי העזיבה,
סדר היום שלי נהיה הרבה יותר טוב למרות שעדיין חייתי עם
ההורים. כל יום ישנתי עד 12, אחר כך יצאתי לעשן סיגריה, מצאתי
משהו לאכול במקרר ושוב יצאתי לעשן סיגריה. העברתי את היום
בלהעביר ערוצים בטלויזיה. בערב, אני יצאתי עם החברה שלי ואנחנו
עישנו נרגילה וחשיש. החיים שלי היו מעולים!
הוריי קצת לחצו עליי למצוא עבודה או לפחות לעזור בבית, אבל
כאילו שאין לי מה לעשות בחיים. כשסוף סוף השגתי את החופש שלי
שאני אתעסק בשטויות!?
מהצבא השתחררתי. זה רק הפריע לחופש שלי. אמרתי שאני דתיה והם
שחררו אותי בלי בעיה.
תהיתי אז, מעניין כמה זמן ימשך החופש הזה?
ואז חשבתי שההורים שלי רוצים לגרש אותי מהבית.
הם דיברו על זה וחשבו שלא שמעתי. אז לא היתי בטוחה שהם התכוונו
לזה וקיוויתי שלא.
אחרי יומיים הוריי באמת ניגשו אליי. הם אמרו לי שנמאס להם
מהבטלנות שלי ושיש לי חודש ימים למצוא עבודה או שעדיף לי לחפש
מקום מגורים חדש. בהתחלה צעקתי עליהם שהם רוצים להרוס לי את
החיים אבל כשראיתי שלא אכפת להם אמרתי שאני אנסה למצוא עבודה.
הוריי חייכו אליי והלכו. ואני, המשכתי להעביר ערוצים
בטלויזיה.
אחרי חודש, עדיין לא היתה לי עבודה. קיוויתי שהוריי ישכחו מזה
אבל למחרת, כשיצאתי בערב עם חבריי, הוריי אספו את על החפצים
שלי ושמו אותם ליד דלת הכניסה. הם גם החליפו מנעול!
כשחזרתי הביתה ומצאתי את כל הדברים שלי בחוץ, הופתעתי. בהתחלה
צרחתי אבל בלי תגובה. אז לקחתי את הדברים שלי והתחלתי להסתובב
ברחובות.
אני לא יודעת לאן אני הולכת. אין לי מקום שבו ירצו אותי. ואני,
כל מה שאני רוצה, זה לחזור לחופש שהיה לי בשנתיים האחרונות.