שאלה זו הטרידה אותי פעמים רבות כשנמשכתי לעט או לוורד, כמו עש
שנמשך למדורה. כל מי שכותב סיפורים, שירים או כל דבר אחר מכיר
את ההרגשה הזאת. אתה יושב לך, עסוק במשהו או סתם משתעמם ולפתע
מתעורר אצלך בפנים משהו. אתה לא יודע בהתחלה מה זה אבל אתה
מתחיל לחקור בכיוון, מנסה לגלות מה העניין. אני קורא לזה: הרעב
לכתיבה. לדעתי צריך להכריז על זה כהתמכרות לכל דבר, להקים
קבוצות תמיכה, יועצים מיוחדים וכו'. להבדיל מהתמכרויות אחרות,
ההתמכרות הזאת היא גנטית. בן אדם לא נעשה סופר או משורר, הוא
נולד סופר או משורר. לא תמיד הוא מודע לזה ולפעמים צריך טריגר
מסוים, איזשהו זרז שיפעיל איזה מתג אצלנו במוח וברגע שהמתג הזה
מופעל אין דרך חזרה. אתה פשוט חייב לספק את הרעב הבלתי נשלט
הזה, הרצון להוציא החוצה את מה שאתה מרגיש.
שאלה מעניינת: האם אלה שכותבים כתיבה יצירתית לסוגיה מנהלים
יומנים יותר מכאלה שלא כותבים יצירתית? לדעתי בהחלט כן. אני
יודע שאני כותב יומן, והדבר המעניין הוא שהתחלתי להתמיד בכתיבה
שלו הרבה יותר מאז שהטריגר קרה אצלי (מה קרה בדיוק זה כבר
סיפור אחר...).
כל פעם שאתה כותב את מה שעל ליבך אתה מספק את הרעב לכתיבה, אבל
אתה יודע שזה רק זמני. אתה קורא את הסיפור שוב ושוב (במיוחד אם
הוא טוב) ושואב ממנו כל הנאה אפשרית ובינתיים אתה שבע אבל זה
רק עניין של זמן עד ששוב תהיה רעב ושוב תהיה חייב להוציא את
זה. כשהרעב תופס אותך הוא לא נותן לך לנוח. "תכתוב אותי, תכתוב
אותי" הוא מציק בצד האחורי של הראש ולך אין ברירה אלא לשמוע
בקולו.
אז למה בעצם זה קורה? למה אנחנו מרגישים את הצורך להעלות
מחשבות פרטיות או רגשות על הכתב? לתת צורה גשמית לרעיונות
המרחפים בתוכנו? אני לא מתיימר לענות על השאלה במלואה אבל אני
יכול להציג את התיאוריה החלקית שלי:
קודם כל, אני רוצה תיעוד להרגשה שלי. אני רוצה להסתכל בעוד
ימים, שבועות, חודשים ושנים מעכשיו על מה שכתבתי ולהרגיש שוב
את אותה ההרגשה שהייתה לי כשכתבתי את זה. הסיפורים הם בעצם מין
רשמקול של רגשות. עוד לא הומצא משהו שיכול להקליט רגש או מחשבה
בצורה כלשהי, קל וחומר כל כך טובה כדרכו של סיפור טוב או שיר
יפה.
דבר שני, הכתיבה עוזרת להבין את הרגש. המון פעמים קרה לי
שניסיתי להבין מה אני מרגיש בקשר לעניין מסוים ולא יכולתי לנסח
את זה במילים. אבל הרעב היה שם. ישבתי וכתבתי שיר. וראו זה
פלא- קראתי את השיר שיצא רק עכשיו מהתנור ואני רואה שבלי ששמתי
לב אפילו כתבתי בדיוק מה שהרגשתי. אני לא יודע איך זה קורה אבל
עובדתית זה עובד. הכל נעשה ברור כשמש.
אז הנה, זאת התיאוריה בקצרה, לפחות עיקריה. יש עוד סיבות אבל
אף אחת מהן לא חשובה כמו שתי הסיבות האלה. יכול להיות שאני
טועה והסיבות הן אישיות ומשתנות מאדם לאדם, אבל לי נראה שיש
מכנה משותף בין כל היוצרים למיניהם. אחרי הכל, אנחנו עם
סגולה...