גשם, רוח, ברקים ורעמים, חורף טיפוסי ב"עיר", כך היא מכונה
בהרבה מאוד אהבה בפי תושביה, על החלון זולגות טיפות גשם
גדולות, מה שמזכיר לי את טיפות דמעותיי הזולגות להן על לחיי
בדרכן אל סודרי, שם הן נספגות ונעלמות להן, כאילו לא היו ורק
עיניי הנפוחות ולחיי הרטובות, המשתקפות מהזגוגית, מעידות על
עצם היותן.

יש משהו כל כך טהור בגשם היורד, מן תחושה כאילו הוא מנקה את
הכל, כאילו יש בכוחו לנקות את כל הזוהמה שמצטברת לה ברחובות
המטונפים ובפנים בתוך מעמקי הנפשות הכי עמוקות, סודיות ואפלות
שישנן. גם נפשי עמוקה, סודית ואפלה, או אלוהים כמה שהיא אפלה,
ואין גשם בעולם שיוכל להתחיל ולנקות את הטינופת שהצטברה לה
עמוק עמוק, בתוך הנפש.

אני ניגשת לשולחן הסלון ומציתה סיגריה, אלוהים, עברו בסך הכל
שלושה חודשים מאז הגעתי לעיר, שלושה חודשים מאז עזבתי, מאז
ברחתי, מאז נטשתי את כל הטוב והמוכר, ומבלי להביט לאחור פשוט
נעלמתי, מבלי לומר שלום, ומבלי להשאיר עקבות. כבתוך ענן שחור,
אפל וסמיך שנשא אותי רחוק רחוק לעבר יעד לא ידוע, בשביל להתחיל
את הכל שוב פעם, מחדש.

הגשם לא רוצה להפסיק זה היום השביעי ברציפות, כאילו בכח הוא
רוצה לנקות לי את הנפש, אני מתחילה להרגיש את קירות הבית
סוגרים עליי, החדר הולך ומתכווץ לו, אני מכבה את הסיגריה
וחוזרת לחלון, מבעד לטיפות הגשם, אני רואה, את העיר, נקייה
שטופה ורחוצה, האנשים המעטים ברחובות נעים במהירות שיא, אפילו
לעיר עצמה אני חושבת וחצי חיוך מתגנב לו אל שפתיי, הם מכוסים
מכף רגל ועד ראש, בקושי זוג עיניים מבצבץ לו החוצה, איזו דרך
טובה להעלמות אני חושבת והחיוך נוטש, אני מביטה בזוג זקנים
המתהלך לו יד ביד, באיטיות מה לעומת הממהרים שעוקפים אותם, אך
להם זה לא מפריע, הם שקועים בעולמם שלהם, הזקן תומך בזקנה והיא
תומכת בו, ממש אי קטן באוקיינוס של טרוף.

הטלפון שוב מצלצל, אני לא עונה, אני יודעת מי בצד השני, אני
מרגישה את הקול המוכר חודר לי לנשמה ומערפל לי את החושים, אך
את השיחה הזאת ניהלתי כבר אלפים של אלפים של פעמים במוחי,
ניהלתי אותה באלף ואחד סיטואציות שונות, באלף ואחד מצבים
שונים, תמיד היא התחילה אותו הדבר ובעיקר היא הסתיימה אותו
הדבר, כמה שלא הפכתי בראשי וניסיתי לשנותה, זה לא עזר, ולבסוף
הבנתי, לי כבר אין את היכולת לשנות את הסוף.

המכונית השחורה עוצרת מול הבית, הוא יוצא ממנה, הצלצול הפסיק,
ככה לפחות נדמה לי, אני מסתובבת רגע אחד לאחור ומתבוננת
בטלפון, כאילו ממנו תגיע התשובה, מוזר, אני איך שהוא יודעת
שהצלצול הפסיק אך אני עדין שומעת רעשים בראשי, אני מנסה להתאפס
לרגע אחד, ולכוון את מחשבותיי לכיוון הרעשים, וברגע אחד וקטן
של שפיות אני קולטת שהוא הולם על הדלת.

אני ניגשת במהירות ובדממה מוחלטת לכיוון הדלת, מציצה בעינית
ורואה אותו עם זר פרחים ענקי וצבעוני בידו האחת, ואגרוף ידו
השניה נשלח במרץ לכיוון הדלת, פניו נראות עייפות, מיוגעות
ובמיוחד מתוסכלות, הוא שולף במהירות פלאפון מכיס המעיל, מחייג,
מדבר קצרות ובעיקר מקשיב, לבסוף הוא מניח את זר הפרחים על
הרצפה, שולח לי נשיקה לכיוון העינית ועוזב במהירות את המקום,
אני ניגשת במהירות לחלון, ורואה אותו נכנס למכונית השחורה,
המוכרת עד כאב, המכונית נעלמת, אני ניגשת לדלת, פותחת אותה
ולוקחת את הזר.

הזר גדול מאוד, עשיר מאוד, ושוב הכאב המוכר מאוד. הוא מלא
וורדים אדומים, סגולים, כתומים, ואפילו וורד אחד שחור באמצע,
הוורד האהוב עלי ביותר, לידו אני מבחינה בכרטיס הביקור שלו,
ובצדו האחורי המילים "אני יודע".

אני ממלאת כד גדול במים, אשר בתחילה הם לבנים ואטומים, ולאט
לאט הם מתבהרים יותר ויותר עד אשר הם הופכים שקופים, אני
מכניסה לתוכם מספר קוביות קרח, ומסדרת את זר הפרחים כאשר הוורד
השחור באמצע, אני מרגישה איך המחשבות עולות לי לראש, ולאט לאט
משתלטות עלי לחלוטין, אני הלוא יודעת שהוא יודע, זו הסיבה שאני
לא מדברת איתו, ולא עונה לו לטלפונים, אני גם יודעת שבדרך זו
אני בסך הכל מאחרת את הסוף הבלתי נמנע, אבל מה לעשות אני
מרגישה שזה חזק ממני.

אני מתיישבת על הכורסא ומציתה סיגריה, "אני יודע"!!!! חוזרות
אלי המילים, כאילו אתה מחדש לי משהו, באמת, ספר לי משהו שאני
לא יודעת! חדש לי, אני הלוא ידעתי הרבה לפני שאתה ידעת, הרבה
לפני שאתה בכלל חלמת לדעת, כשעוד חשבת שהחיים שלנו וורודים
ומושלמים, כשעוד היית בטוח שזה לנצח, "אני יודע!!!!!!! הצחקת
אותי, באמת הגיע הזמן, בחיי איפה היית כל השבועות האלה? על
איזו פלנטה חיית?

אני מרגישה את הדמעות זולגות להן במורד לחיי, הן שוב מזכירות
לי את הגשם הבלתי פוסק, אני מכבה את הסיגריה וניגשת אל החלון,
הגשם פסק, הרחוב שוב נראה אנושי משהו, אנשים קצת פחות מכוסים,
קצת פחות "נעלמים", צמרמורת קלה עוברת בגופי, המחשבות מתרוצצות
להן בראשי, הפעם אני עושה להן סוף, חבל להשקיע אנרגיות במה
שאני לא יכולה לשנות.

אני נכנסת לחדר השינה, על המיטה הגדולה נמצאת המזוודה שלי, היא
כבר שלושת רבעי מלאה, אני מסיימת את האריזה ונועלת אותה. המכתב
כבר נמצא על השידה, לא כתוב בו יותר מדי (בטח לא יותר, מהפעמים
הקודמות) אני לובשת את המעיל, הכובע, הצעיף, מחייגת לתחנת
המוניות, לובשת את הכפפות, לוקחת את המזוודה ביד, כרטיס הטיסה
נמצא בכיס המעיל יחד עם הפספורט, אני יוצאת מהדירה, לא מביטה
לאחור (בשביל מה), אני הלוא יודעת שממחר אני אתחיל חיים חדשים
במקום חדש, עד אשר האדם הבא יידע.