הרחובות אפורים וריקים,
כמו רוב התאים במוח שלי,
עכשיו.
הולכת ללא מטרה
אני כבר אמצא אותך,
אני מקווה.
יש ריח באוויר, ריח של ציפייה
ריח של התחדשות נפלאה
הטבע פושט את בגדיו הישנים,
זורק לכביסה ולובש חדשים.
ורק אני תקועה איתך.
זה כבר מסריח, אבל לפחות הסירחון מוכר,
בטוח, אהוב
איפה אתה?
מושיטה יד
ואין אף אחד שילחץ לי אותה.
הטיפה שעל לחיי
משתוקקת להימחות בעזרתך.
ואולי כל זה היה דמיון? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.