"מולי" קרא קול שהטריד את אחת השינות הטובות ביותר שהיו לו
בשבוע האחרון. בעת הפרידה מחלומו האחרון שלח מולי יד אל עבר
השידה החומה שהוצבה ליד מיטתו ולקח במהירות את הטבעת שהושחלה
אחר כך על אצבעו.
                                     

השעון בחדר מס' 05 כבר צלצל. היא קמה, נגעה ברגל ימין ברצפה,
שטפה פה ופנים והתחילה בסריקה היומית. הידיים נקיות, הרגלים
גם, רק קרוב לפופיק יש שריטה חדשה. היא כבר למדה להתעלם ממנה,
למרות שמעולם לא הבינה מהיכן מגיעות כל אותם שריטות. היא לא
זכרה את עצמה עושה אותם והם מעולם לא כאבו לה. זה בטח משהו
במיטה, היא חשבה.

עוד בוקר חמים עבר עליה והיא כבר הצליחה להריח את החורף ברוח
העלים האחרונים. עיניים חומות, שיער חום גולש, צוואר נטול
שיזוף, כל אלה בהו במורה בזמן שהראש היה במקום אחר, לא ידוע
אפילו לה עצמה. אור היא נקראה, אך מעטים היו אלו שלא קראו לה
אורי. מין בת-בן שהולכת עם בגדים ארוכים, שיער אסוף ומשקפי
"דיסטנס" שספק אם לא הגיעו הישר ממפקד הטירונות. יש בה יופי
טבעי, אך בעיניה כל פלג גוף שלה הוא בחזקת סכנה לציבור, במיוחד
אותם חלקים שנשרטים בדרך קבע.

"אז תבואי הערב ל'סבייה'?" שאלה אותה גלי בקול מתחנן. גלי היתה
השותפה לחדר מס' 05, שממוקם במעון 'זריחה', אשר צמוד לבית
ספרם. 'זריחה' הוא מעון לחלק מהתלמידים שלומדים שם. גר שם מי
ששכנע את הוריו אחרי אין ספור מריבות, מי שהוריו עברו והוא
נשאר בארץ, מי שנשלח לשם אחרי שמשרד הרווחה דאג לכך ויש את
אורי, שהיתה שם שונה כי הוריה גרו במרחק 20 דקות נסיעת אוטובוס
ישיר והם היו בקשרים טובים. אורי גם לא הבינה למה היא גרה שם
אבל זה לא הפריעה לה.

"בסדר", השיבה לה אורי בחוסר יכולת סירוב, "אבל בלי שידוכים".
גילי כבר ניסתה לא פעם לשדך לה מישהו "חמוד, נחמד, יפה
ומצחיק", מה שנגמר ב"היי, ביי" מהיר ופילוס דרך לבדה חזרה אל
שאר החברות שרקדו. אורי היתה שונה מהם, פרט לזה שלא נצצה מכל
מייפה מלאכותי, לה מעולם לא היה חבר ובטח שלא משהו קרוב לזה.
מתחת לשלט גדול שעליו מגולף הכיתוב "SeiVa" הן נהגו לדבר,
בעיקר כמה
חמודמעצבן החבר שישאין להן.
                                     

"אני רוצה להראות לך קסם" לחש מולי הישר לאוזן של מישהי (שאת
שמה לא ידע) יום לפני הצעתה של גלי. בעת הלחישה הוריד בזהירות
את הטבעת. צורתה כטבעת רגילה אך דקה אשר מתחילה ונגמרת באבן חן
כחול כהה, אשר משם יוצאים שני קווים, האחד יורד וצורתו כגל
עבה, השני, אשר היווה חלק מהקסם, התחדד ככל שעלה, כך שאם ענדת
אותה ומתחת את האצבע אחורה היית צריך טיפול רפואי בעקבות חתך
עמוק.
אותה אחת נשענה על המיטה, שיערה מבולגן, עפרונה מרוח ועיניה
דלוקות בעקבות ההצעה. "עכשיו תעבירי את זה איפה שתרצי על הגוף
שלי ותחתכי. בלי דם." כך המשיך להנחותה בלחישה. "למה אין שום
סימן?" היא שאלה לאחר שלא הצליחה לחתוך את בטנו החשופה. הוא
שתק וחייך אליה חיוך שהסתתר מאחורי צל הלילה. כאב לו כשעשתה
זאת, אך זה מה שביקש. הוא לא ידע מי היא ולמה הוא ממשיך בכל
אותם לילות "לבלות" כשהוא לא נהנה כלל. לאחר שפיזר את שערה
בשנית, הלכה לבקשתו והוא נרדם, כשהטבעת על אותה שידה חומה
ששומרת לו על כל סודותיו.
                                   

"איך זה?", שאלה אורי בלי כוונה מיוחדת לשמוע תשובה מתלהבת,
בעוד היא הציבה על גופה את החולצה השחורה האהובה עליה. "ממש
יפה", אמרה גלי בעיניים פקוחות ופיקחיות לרווחה, "אבל לא
הפעם". היא זרקה את הספר מידיה והוציאה ממתחת למיטתה שקית חומה
שהכילה, כפי שהיה אפשר לראות על המיטה מיד, חולצה שחורה לא
צמודה שהיה נראה כי מחשופה גדול (במידה בה אורי הסתכלה על
מחשופים) אך הוא בר קשירה, מכנסי ג'ינס כחולות כהות וערכת
איפור חדשה. "ראי זאת כמתנת יום הולדת מוקדמת" חייכה גלי. "א'
- תודה, אבל רק עוד יומיים. ב' - אני מעדיפה לא להסתכל." היא
השיבה המומה. "אז תעצמי את העיניים, דיר, החלטנו שלכבוד כתה
י"א וגיל 16 שסוף סוף תכנסי אליו, הגיע הזמן להתפרע!".

אוויר אוקטובר שאליו יצאה אחרי הריקוד השני כאילו הכניס את
החורף. מול המראה המלוכלכת אורי ניסתה לזהות את עצמה. גופה
נראה אחר בבגדים האלה (על אף שהחולצה נתחבבה עליה מהר) והאיפור
השחור שהיה מסביב לעיניה אפילו נראה טוב, כך אמרה לעצמה.

מולי בחן את המקום, השם נשמע לו טוב, גם המסיבה, אבל הבנות
שישבו ליד השלט לא נראו לו, כולן תפוסות, הוא ידע להגיד. מישהי
עמומה הצטרפה עליהן והן נכנסו, הוא אחריהן. הן התחילו לרקוד
ואורי הרגישה שאין דבר נכון יותר באותו רגע. מישהו משך את
תשומת ליבה. שיער שחור, עיניים כחולת, מרפק שעון על דלפק.

הוא הצליח, הוא תפס אותה והתחיל ללכת לקראתה, לא מאבד קשר עין.
גם היא הלכה אליו. היא לא יכלה או רצתה להתנגד לזה. הם נפגשו
באמצע הדרך ורקדו. אורי מעולם לא רקדה ככה, או בכלל זזה ככה,
היא הרגישה שהיא מרחפת. מולי לא הפסיק את קשר העין, אבל בלי
נגיעות, 'עוד לא לגעת' חשב לעצמו על אף שדבר זה היה שונה
מהרגלו, 'לא בשלב הזה'. הרחבה נקרעה תחתם ומהר מאוד נאלצה
להיפרד מהם, הם כבר היו במקום אחר.
                                   

"שמואל, מולי" אמר כשניתק נשיקתו משפתיה. "אור" השיבה לו
בלחישה. המיטה כבר ציפתה לעומד להתרחש. מולי נעצר מול חלונו,
חיבק אותה מול הירח שנעלם ושם עצר. על אוזנו גילתה עגיל שמסביב
לו אדום, בדיוק במקום בו לה כואב חשבה.

כשקרב להמשיך ניתק עצמו ממנה. אור לא נבהלה. שתיקה עברה בחלל
החדר. "קחי, עשי בה כל שעולה על רוחך" מולי אמר כשהושיט לה את
טבעתו. "חלום או לא חלום, זו השאלה" אמרה ודקרה עצמה באצבעה עד
נצנוץ טיפה מדמה.  "לא חלום" השיב מולי כשנטל לידי את הטבעת
ודקר עצמו באותה האצבע, אך דם לא יצא. כאב לו והמקום נשאר פתוח
אך תו לא. שילבו הם אצבעות כשאמרה היא שמסתחרר ראשה. הוא נשק
לאצבעה, ניקה אותה, נשק לה למצחה וכך נרדמו הם, אצבע באצבע.


כעבור שעתיים הוא התעורר. כאבו גדל מאז אותה ברית קסומה שעשו
בניהם. אור עוד ישנה כאשר נטל את המעיל ויצא לטייל. חיפש הוא
את הטבעת אך היא נעלמה, אז חזר הוא. אור ירח טייל על צווארה
הבהיר של אור כשהבין מולי שחיוורונה אינו טבעי. נשק לה אך
שפתיה קרות היו. הסתכל אל המקום ממנו נצנצה אליו טבעתו,
קורקבנה המושלם, שם התגלתה לו שריטה טרייה.

מתוך חדר המעצר הביט אליו שוטר זוטר, אשר הקריא את כל זכויותיו
וכל אישומיו. "היא איבדה דם", כך אמר, "שריטות ופצעים נמצאו על
כל גופה מאותה טבעת שאחזת, כעת היא רכוש מערכת המשפט" . פתאום
שאל מולי בקול חרישי "אני אוכל להיפרד ממנה?". כשגבו מופנה אל
התא החל השוטר מזמזם שיר ערש ישן של ילדים:
"ליד סדום יש מעלה
אין פנים, אין אחור
אי שם מתוך האפלה,
צומחת טבעת, טבעת של אור.
את הטבעת לא תראה.
עליה לא יאמרו יזכור.
אתה הרבה מאוד תבכה.
היא לא תחזור."
                                   

"מולי, קום כבר" שוב קרא אותו קול שהטריד אותו. הוא מעולם לא
הצליח לסיים את החלום עד אותו בוקר. הוא שלח יד אל עבר השידה
החומה שהוצבה ליד מיטתו ולקח במהירות את הטבעת שהושחלה אחר כך
על אצבעו.