כשאתה מנסה להבין את ההווה אתה צריך לחזור אחורה לעבר. אני
מניח שהילדות היא החלק היפה ביותר בחיים שלך אחרי שאתה עובר
אותה. מבט נוסטלגי הוא המבט הטוב ביותר כאשר אתה חי בהווה קשה.
כשאתה קטן אז הכל הרבה יותר פשוט. החברים הטובים הם תמיד הכי
טובים, לצחוק זה קל, בנות זה מגעיל ובגלל שהם לא משחקות
בצעצועים שלך אז אין לך שום משיכה אליהם. אלה היו הימים, כשהכל
היה הרבה יותר פשוט. המצב הביטחוני היה שיחה מעורפלת בין
ההורים בעוד אתה מנסה לגרום לאבא להפסיק לצפות ב"מבט" ולבוא
לשחק איתך. כן , אלה היו הימים. בית ספר היה עוד סתם מקום
להיפגש עם החבר'ה ומבחנים ועבודות היו סתם עוד דאגה משנית אם
בכלל. כן, אלה היו הימים. אני זוכר כשהיינו יוצאים לשחק סטנגה
או תופסת או סתם להשתגע, אז זה כל מה שהיית צריך בשביל להגיד
שהיום היה יום טוב. כששאלו אותך איזה בת את הכי אוהב בעולם
החשוב הייתה אמא או סבתא, או שניהם. כשהיית קטן רצית להיות
גדול, דבר ברור כאשר כולם מסביבך אומרים כשתגדל תבין (והרבה
דברים באמת נהיים מובנים כאשר אתה כבר גדול). הפעם היחידה שאתה
חושב מה יש למטה זה כאשר אתה הולך לשירותים ומנסה כמה שיותר
לכוון למרכז האסלה (למרות שלא תמיד יוצא). בימים שלצאת לבלות
זה אומר ללכת עם אמא ואבא למסעדה ולהשתכר זה כאשר אבא נותן לך
לגימה מהיין שלו, אלה הימים שבהם הכל היה יותר פשוט. בימים
שבהם הרע היה רק בטלוויזיה ובחיים הטוב תמיד ניצח, אותם ימים
שבהם בובות מדברות נראו כדבר הגיוני ומשעשע. הימים שבהם "פרפר
נחמד" היה משעשע ו"בלי סודות" חידש לך משהו. הימים שבהם יום
מחלה זה יום כיף בלי ללכת לבית בית ספר ושאחר כך לקבל שיחה
טלפון בהולה מחבר מבולבל שאומר לך: "למה לא באת היום? המורה
אמרה להביא לך את השיעורים". הימים, כן הימים שבהם היו הרבה
ערבים טובים וערפאת היה שם מצחיק שהמבוגרים מדברים עליו. שצה"ל
היה רק צבא הגנה לישראל ויום העצמאות היה זיקוקים יפים בשמי
הערב. באותם ימים הכל נראה יותר פשוט אבל בשלב מסויים פשוט
נפתחות העיניים ואני נולדים מחדש למציאות קשה יותר ומנוכרת
יותר אבל לטוב או לרע , יותר אמיתית.