עם כמה אדם אחד מסוגל להתמודד?! לפעמים נדמה לי שמישהו זורק
לעברי, בכוונה תחילה, בעיות ודאגות חדשות, רק כדי לראות מתי
אשבר. לכל אדם יש את ההנאה שלו בחיים. הצחוק הוא לעולם על
חשבונו של האחר- זה הוכח ונכתב. אז אותו אחד, שיוצר לי כאב חדש
ועוד ומחרר לי עוד חור בלב, נהנה מלראותי סובלת. מלראותי חסרת
יכולת לעזור או לתרום. נהנה מלראותי משותקת ונפחדת. חסרת
אונים. חסרת כל...
לו רק ניתן הייה לי, הייתי מקפיאה את הזמן רק כדי להתהלך בין
יקירי/חברי/משפחתי/אויבי ולראותם מהצד, קפואים, מביטים בנקודה
אחת, עומדים בתנועה מסוימת בלי יכולת לשנותה. הייתי רוצה
להתהלך ביניהם ושיתאפשר לי לראות מה משקפות עיניהם, מה באמת
חבוי עמוק בנשמתם, איך מרגיש ליבם...
הייתי רוצה לעצור את הזמן. להקפיא את השעון, שיפסיק לתקתק
ולבשר שעברה עוד דקה, עוד שעה, עוד יום... להקפיא את השניות
כדי שיפסיקו להזכיר לי שהזמן עובר לו ואני לא עושה דבר. לא
עומדת בלוח הזמנים, לא מצילה לא את עצמי ולא את החפים מפשע
מגיהינום הכאב.
אם אני רק יצליח לעצור את השעון, פתאום לכולם יהיה זמן בשפע,
הדקות לא יהיו חשובות יותר, אף אחד לא ימהר לשום מקום, לא יהיה
לחץ ואנשים יהיו הרבה יותר אדיבים וסובלניים אחד כלפי השני. הם
לא יכעסו ולא יריבו, לא יתהלכו בהרגשת פספוס וייאוש. לא יהיו
רגשות אשם של "לו רק הייה ניתן להשיב את מחוגי הזמן לאחור
הייתי עושה הכל אחרת". הכל יהיה פתוח, ספונטני, לא מתוכנן- הכל
יהיה חופשי. לא יהיו גבולות. לא נחנק מחוסר אוויר או אהבה כי
יהיה אוויר בשפע ואהבה בשפע וזמן בשפע... לא יהיה חשבון ולא
יהיה מחיר. לא יהיה תשלום או גביית חובות מחרידה. הכל יהיה
שונה. ידי הזמן לא יכבלו, כאזיקים, את ידינו. זה יהיה עולם בו
תהיה יד תומכת ואוזן קשת ופינה אכפתית. זה יהיה עולם שהכניסה
לרגשות אשם והאשמות שווא תהיה אסורה. עולם שגם לדמעות, כאב
ופחד לא יהיה מקום בו.
האם זהו המוות? שחרור מהכל? ריחוף מעל למוסכמות? הרי אין זמן.
אין אתמול או מחר או אפילו היום. אתה מרחף במין חוסר וודאות
נפלאה ובטוחה. בחוסר וודאות שלווה. ואם לא תהייה לנו סיבה למהר
בגללה אז גם לא יהיה לנו על מה להילחם. לא יהיו יותר מלחמות או
רצח או אנטישמיות. לא יהיה מצב בו אח ילחם באחיו, מצב בו אחות
תתאבל על מות אחיה. בת לא תאבד את הוריה ואם לא תבכה על ילדה.
שני לבבות אוהבים לא יאלצו להיפרד לעולם. כי אם לכל אחד יהיה
זמן בשפע הוא יוכל להרשות לעצמו לעצור לרגע, לעמוד שנייה דום,
להריח את הפרחים מסביבו, להתבונן בעננים שבשמיים, לשים לב
לגוון העלים שעל עצים. לעצור ולחשוב על מעשיו. פתאום כל אחד
יחלוק אושר אמיתי ולא מזויף, כי אושר מזויף זה הוא הכרח- תירוץ
לפחדנות או הססנות, תחת הכותרת של "אין לי זמן להשיג את מה
שאני באמת רוצה" או "אני עסוק מדי" או "זה כרגע לא בראש סדר
העדיפויות שלי כי נכון לעכשיו יש לי דברים חשובים יותר לטפל
בהם". אדם יוכל לקחת פסק זמן- רגע אחד או שניים לעצמו- ולהרהר
על דעותיו, להיזכר בחלומות שנשכחו ולצאת ולהשיגם, כי אם לא
יהיה זמן לא יהיה דבר שימנע מאותו האדם להגשים את החלומות שלו,
לקיים את הבטחותיו, לנצל את החופש שלו. להאמין בתקווה ובנסים.

הרי הזמן יהיה אינסופי ויהיה ניתן לעשות בו כל מה שתמיד חפצת
בו.
כל הזמן שבעולם יעמוד לרשות האנשים.
אז בואו ונעצור לרגע את כל השעונים של העולם. ניתן לשמש לשקוע
ולגשם לטפטף על פנינו.
בואו נתפלל לעולם חדש וטוב יותר. בואו נעצור את הזמן, רק לדקה
או שתיים וננצל את ההפסקה הזאת כדי שכל אחד יעמוד וינבור בשקט
בלבו ויעשה חשבון נפש, קודם כל עם עצמו.
ואולי אחרי הדקה הזאת הכל ישתנה? אולי ניזכר בהיותנו בני אדם,
לא חיות.
ניזכר בכך שלבינו רחב ונצליח לסלוח לאויבינו ויקירנו. ואולי,
רק אולי, כל אחד מאיתנו יצליח לסלוח אפילו לעצמו...
בואו נעצור רק לדקה אחת תמימה ואז אולי...

                          השעה אחד וחמישים ותשע דקות
                             השעה אחת וחמישים ותשע דקות...