אני הבא בתור. אני בטוח ב 100 אחוז שאני אהיה הבא בתור. היתה
לכם הרגשה כזאת פעם? שאתם יודעים שהסוף מתקרב, שכל הסיפורים
והשמועות נהפכים למציאות ואתם רואים את הגורל שלכם עומד מול
העיניים ומאיים לבלוע אתכם, בלא שום יכולת לעשות משהו בנידון,
גם לא לצעוק לעזרה כי היחידים שישמעו הם אלה שנמצאים יחד איתך
באותו המצב.
כבר שבועיים שאני פה - בצינוק האיום הזה, הצינוק שתמיד סיפרו
עליו, הצינוק שגורלו של כל אחד מאיתנו להגיע אליו ורק יחידי
סגולה מצליחים להתחמק ממנו, ואם נכנסת אליו לעולם לא תצא ממנו,
לא חי בכל אופן.
אף פעם לא האמנתי לסיפורים שסיפרו על הצינוק, על העינויים
הנוראים והמראות הקשים, אבל עכשיו אני יודע, ואני יכול להעיד
שזוהי אכן האמת.

אני נזכר בהתחלה כשהיינו תמימים ומאושרים, הסתכלנו על העולם
בפליאה ובהשתוקקות לעוד, הכל היה כה ציבעוני ומפתיע, יקום שלם
נע לפנינו כמו להקת מחול שאף פעם לא מפסיקה לרקוד.
זכורות לי בעיקר שיחות הנפש שניהלתי עם חברי הטוב על העולם
שמסביב ומה המשמעויות של כל דבר שנגלה לעינינו, ואיך אנחנו
נשתלב בעולם הזה, מה יהיה תפקידנו, ואיך נוכל ליצור ולהשפיע על
העולם.
בתקופה קצרה זו הכל נראה כה יציב, מבוסס ונפלא, וגם כשבא
השינוי לא חששנו מפניו, הוא נראה לנו כמעין טיול ברחבי
המיסתורין שעוד לא גילינו.
לאחר שהתמקמנו במקומינו החדש התחלנו לשמוע את הסיפורים
הנוראים, הם באו מאחדים כמונו שהיו שם קודם. "ניצולים זמניים"
כך הם קראו לעצמם, עד שיבואו ויקחו אותם, ובעתיד הלא רחוק, כך
הם הבטיחו, יגיע גם תורינו.

הדבר הכי גרוע בצינוק הוא זה שאתה יכול לראות מה יהיה סופך. הם
לוקחים חמישה או שישה מאיתנו ושמים אותנו בחלקו העליון של
הצינוק, משם אנחנו רואים, גם אם אנחנו לא רוצים, את הגורל
שעובר על הקורבן שהם בחרו מתוכינו.
בהתחלה הם תולים את הקורבן על מוט מסתובב, וכך הוא יכול להשאר
לכמה שעות, לפעמים ליום או יומיים ורק אז הם נכנסים שוב לצינוק
ומתחילים את העינוי.
הם גם לא עושים את זה ישר, בהתחלה הם רק יושבים ומסתכלים
מסביב, אחר כך הם מפרישים ריח כה מצחין, שאפילו לנו בחלק
העליון של הצינוק קשה לנשום, אז מתחיל העינוי האמיתי, הם
תופסים את הקורבן ופשוט מקלפים אותו, שיכבה אחר שיכבה. את העור
המקולף הם זורקים לחומר המצחין, שם הוא מתמוסס ולבסוף נעלם.
אנחנו לא מתים ישר והם גם לא מקלפים את הכל בבת אחת, אלא קצת
בכל פעם. החזקים מאיתנו שורדים אולי שבוע וחצי, עד שהם הופכים
לשלדים ואז הם נזרקים גם כן.
עכשיו החבר שלי שם למטה, תלוי על המוט, מקולף עד חציו. אני
זוכר שלפני שהורידו אותו הוא הספיק לשאול אותי "למה? למה החיים
שלנו כה קשים?", לא הספקתי לענות לו, והוא כבר נתלה על המוט.
בזמן שנשאר לי חשבתי על השאלה הזאת, חשבתי הרבה ולא הגעתי לשום
פיתרון.
עכשיו כשמורידים אותי אני מגיע למסקנה שיש שאלות שאין עליהן
תשובות, ודברים פשוט קורים כי אלה הם החיים, ומה לעשות שחיינו
- חיי גלילי ניירות הטואלט, הם חיים קשים.