פעם פגשתי אהבה ישנה. פגשתי אותה באוטובוס. היה לידה מקום ריק
למרות שאנשים רבים עמדו במעבר ובחנו אותה מרחוק. כשהתיישבתי
לידה היא חייכה אלי חיוך עצוב- שמח וכששאלתי אותה אם היא רוצה
עוגיה מהשקית שלי היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה לכוס
קפה. התפלאתי- לא הרבה אנשים באוטובוס שואלים אותך אם אתה רוצה
לבוא איתם לכוס קפה. ירדנו בהרצליה והתיישבנו בבית קפה קטן.

תחילה ישבתי מבוישת מעט מול הפנים העדינות שמהן נשקף מבט שרצה
לומר הרבה ולא ידע איך. מלצרית עצבנית ניגשה אלינו. הזמנו ומיד
אחרי שהמלצרית הלכה היא התחילה לדבר כאילו דברים רבים מעיקים
עליה כבר מאות שנים "תשאלי" היא אמרה "אני יודעת שאת רוצה
לשאול. כולם רוצים לשאול וכולם מפחדים. אני מבינה את זה. באמת.
זאת מוסכמות חברתית כזאת- מי שישאל יראה כמו אידיוט". לא אמרתי
כלום ובתגובה לשתיקתי היא לחשה "כן". הרמתי את עיניי בפליאה
והיא חייכה אלי חיוך גדול ומרגיע, חושפת שתי שורות של שיניים
לבנות.

"את יודעת כמה קשה זה?" היא פתחה אלי זוג עיניים שואלות "להיות
האשה הכי יפה בעולם" דמעות החלו מטשטשות את הכחול העמוק של
עינייה. מיד חשבתי על השיר הזה, 'כשאת בוכה את לא יפה', היא
הייתה יפה גם כשבכתה.

"אלף נשים יכולות להבחר למיס יוניברס ומיליונים יכולות להיות
דוגמניות על אבל אף אחת מהן לא הייתה ולא תהיה יפה כמוני" היא
הסיתה את תלתלי הזהב לאחור בתנועה מושלמת, תנועה שהייתה מטריפה
כל גבר עלי האדמות.

"את יודעת ששנאה יוצרת שנאה?" הנהנתי לכן "ידעת שאהבה יוצרת
אהבה?" היא ידעה שלא ידעתי "נולדתי עם הרבה אהבה, נולדתי
מאושרת ומלאת אהבה. היופי זה רק בונוס- לפעמים. כשיש לך כ"כ
הרבה אהבה בתוכך אין לך שום בעיה לחלק אותה כי יש לך מספיק.
במשך שנים עזרתי לאנשים עם אהבה אפילו שרובם לא היו צריכים את
עזרתי אבל לא ידעו את זה" "מה קרה?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה.

"פעם, בתקופה של מלכים, אלים ואבירים שמצילים עלמות במצוקה,
גברים היו מתאהבים בי והאהבה שלהם הייתה מזינה אותי. היום,
גברים מסתכלים עלי ורואים אישה יפה" בתור בחורה ממוצעת ולא
יותר שאלתי אותה אם זה רע. עורה הצחור בהק באור הניאון החזק
"מה את חושבת? יש סיבה שהאהבה דועכת אט אט בעולם שלכם- אין מה
שיחזק אותה. היסודות מתפוררים" היא קמה בתנועה מלאת חן מהכסא
אמרה תודה על הקפה ועל השיחה וכשמבטי כולם מלווים אותה היא
יצאה מבית הקפה.

פעם פגשתי את היפה בנשים.