כשהייתי קטן, בן ארבע בערך, אבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה
לירושלים. היה שם נורא יפה והכל היה נורא ישן כזה, עם כבישים
שעשויים מלבנים, ובתים גדולים שעשויים מאבן, ולא מבטון כמו בתל
אביב. בסוף הטיול, הוא לקח אותי לכותל. עמדתי שם, מול קיר גדול
וישן, עם מלא עשבים גדלים מתוכו. הוא היה מלוכלך נורא ומגעיל
כזה, ולא כל כך הבנתי מה הסיפור הגדול. "מה זה, אבא?" שאלתי.
"זה הכותל המערבי" הוא הסביר, "אנשים מאמינים באים לכאן,
ומבקשים דברים מסוימים מאלוהים. הם רושמים את המשאלות והרצונות
שלהם על פתק, ודוחפים אותו בין הלבנים, רואה?" הסתכלנו שנינו
על יהודי גדול כזה עם כובע מצחיק ושיער ארוך על האוזניים שדחף
פתק לתוך הקיר. "אנחנו אנשים מאמינים, אבא?" שאלתי אותו. "אני
לא, אתה צריך לשאול את עצמך." הוא ענה, מסתכל בזלזול על
היהודים שהלכו וחזרו באזור. "אני אקבל כל דבר שאני אבקש?"
התחלתי ממש לאהוב את כל עניין האלוהים והאמונה הזה. "כך הם
מספרים" אבי ענה לי, כמעט בגיחוך. "אני רוצה לרשום, אני רוצה
לרשום!" קיפצצתי בהנאה. אבא שלי הוציא פתק ועט מכיס החולצה
שלו, ושאל אותי מה אני רוצה לרשום. "אפרוחים!!" צייצתי באושר.
אבא שלי שם את העט בידי, וביחד רשמנו בגדול "אני טל, ואני מבקש
הרבה מאוד אפרוחים. תודה, טל." נעמדתי מול הקיר, משמאלי עוד
יהודי שנע אחורה-קדימה בצורה מצחיקה נורא. "מה עכשיו?" שאלתי.
"תקפל את הפתק, ככה, ודחוף אותו לקיר." דחפתי אותו, הכי עמוק
שיכולתי, כי אם אלוהים באמת נמצא בקיר, אז הוא בטח מקבל המון
פתקים, ורציתי שהפתק שלי יגיע אליו ראשון, כי שום דבר לא חשוב
כמו האפרוחים שלי. "זהו. עכשיו מחכים." אמר אבא שלי. "כמה
זמן"? שאלתי באכזבה. "לא יודע, טליק," ענה אבא שלי, "אני עדיין
מחכה."
גם אני עדיין מחכה.