דוקטור קם הוא איש מוזר. לפעמים נדמה לך שהיה בפלמ"ח ולפעמים
לא היית מאמין שהשתתף כבר בששת הימים. ממוצע קומה. מכסיף
בצדדים ומקריח באמצע. עיניים חומות נוקבות אבל אף קטן ופה רך
וחיוך הכי מקסים שרופא חייך אי-פעם. למען האמת, אני לא יודע מה
אני הולך אליו. אידיוט שמפתח תיאוריות. בכל פעם הוא חוזר ושואל
אותי את אותה השאלה, אבל כאילו שזו הפעם הראשונה שעלתה בדעתו.
בן 48 וכבר סנילי. תגיד לי, הוא אומר, אולי אתה האיש המתאים
לענות על השאלה הזו, האם ואיך משפיע מצבה של המדינה על יכולתם
של אנשים להתמודד עם מחלות כרוניות ? ואני תמיד עונה לו שאני
לא בטוח שאני האיש המתאים. אחר כך הוא עובר לי על הגוף בזכוכית
מגדלת. בשנים שעוד השתזפו ספגתי המון קרינה. פעם בחודשיים הוא
מסלק לי מהמצח עור קשה עם חנקן נוזלי, פעם בחצי שנה נקודה חומה
קטנה עם לייזר. ותמיד, מאז שאני רואה אותך המצב הולך ומשתפר.
בסוף הוא נותן לי משחה לאצבעות. אני אף פעם לא מורח אותה ויש
לי כבר חמש שפופרות מלאות.
היום ביקרתי אצלו בבוקר. אחרי שהתחננתי למזכירה שלו שרצתה
לקבוע לי בחודש הבא. אנחנו נוסעים מחר לפורטוגל ופתאום התחיל
לי לגרד נורא בכל הגוף. ומחשבות שסופסוף יש סימן להתחלת הסוף.
הנה, מגיע לך, שבועיים לא חושבים על זה ואז זה בא בהפתעה. ולך
תיסע ככה. הוא שואל אותי מה היה כל כך דחוף ואני מסביר לו וגם
אומר תודה שהתקבלתי מחוץ לתור. אחר כך הוא רואה את התפרחת,
קובע שזה בא ממתיחות שלפני הנסיעה. אומר לי לא לדאוג שזה כבר
שווה את הביקור ובסוף רושם לי שוב את המשחה לאצבעות. לפני שאני
יוצא הוא מבקש ממני לשבת. תראה, יש לי תיאוריה, זה לא סתם שאני
שואל אותך על יכולתם של אנשים להתמודד עם מחלות כרוניות במצב
הזה של המדינה, התיאוריה שלי היא כזו, עם ההתקדמות של הרפואה
יש היום יותר תקווה, החולים יודעים שגם אם אין היום פתרון
רדיקאלי זה הכל עניין של זמן, עם כל התגליות החדשות, עם השתלה
של גנים ותאי-גזע עובריים יש סיכוי שתוך חמש שנים, או עשר, או
מקסימום עשרים, יפתרו להם את הבעייה, מה שהם צריכים לעשות
בינתיים זה להתמודד הכי טוב שאפשר כדי להגיע הכי טוב שאפשר
ליום שיפתרו להם את הבעייה. אז מהי התיאוריה שלך, חכה, עוד לא
גמרתי, המדינה, היום אין לה פתרון למצב שלה, גם לא נראה בעין
שיהיה מחר, אבל ברור לכל אחד שעוד חמש שנים, או עשר, או
מקסימום עשרים, יהיה פתרון, אי אפשר להרוס ולהרוג פה כל הזמן,
משני הצדדים אני מתכוון, וכמו החולים, גם המדינה צריכה בינתיים
להתמודד הכי טוב שאפשר כדי להגיע הכי טוב שאפשר ליום ההוא. אבל
מה התיאוריה, זו התיאוריה,
זו לא תיאוריה, אני אומר לו, זו המציאות.
ותודה שהסכמת לקבל אותי בלי תור, אבל עכשיו אני רץ לארוז כי
מחר אנחנו נוסעים לפורטוגל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.