הבכי התחיל בערך בשלוש לפנות בוקר. העץ של הבקתה שלי סופג
קולות ורחמים. אני חי בקצה מרוחק של בדל עיר ליד היער הגדול.
אף אחד לא ידע שאני חולה, גם אני לא. עד הלילות האחרונים.
הייתי צריך לדמם כל הלילה כדי לאבד מספיק פחד לטיול הקצר
שיצאתי אליו. העקבות הגדולות שחיכו בסוף החצר.
הנה סיפור קטן, אבא שלי בנה את הבקתה הזאת כדי למות בה. הוא
גסס מהתמכרות גרועה לאופיום, אופיום חזק וטוב. הוא השקיע שלושה
חודשים של זיעה לתוך ארון הקבורה שאני קורא לו בית והם באו
ולקחו אותו לפני הסוף. עצוב לראות אדם חלש נקרע מביתו. אני
הייתי אתו כל הזמן הזה, הייתי מכין את הארוחות שלו והוא לפעמים
היה מספר לי איך הוא בורח לו ליער בלי לקום מהמיטה. מזרון הקש
הזה נוטף מחלה וגעגועים, שלו מאז, שלי אחרי שמת וזחלתי מתחת
לאבן שקראתי לה חדר ותפסתי את מקומו.כששוכבים על המיטה שלו
מספיק, מתחילים להרגיש כמו מלך. יש לה הרגשה של קדוש מעונה.
הוא לא עזב אותה כל אותם שבועות סופניים.
אבל גם כשעוד היה יכול ללכת, תמיד היה חשוב לו להישאר במיטה
כשהוא מספר לי איך הם לא מצליחים למצוא אותו. הוא היה כבר רחוק
מדי בשבילהם, בראש שלו, משקיף על שיירת המכוניות השחורות מפסגת
הר. הוא היה מצליח לגרד טיפת כח בשביל לתפוס אותי בזרוע,
האצבעות הזקנות שלו חופרות בנעורים שלי, חזק מספיק בשביל לראות
שאני עומד לבכות, ולסחוט ממני הבטחה שכשהיום יבוא אני אוביל
אותו לחופש. הוא מעולם לא הניח לי לבכות, תמיד עזב אותי לפני
הזמן, גם כשהוא היה צריך להעניש אותי, הוא לימד אותי כאב עמוק
ולא נתן לשום דמעה לצאת. אני חושב שאולי הוא פחד מהחרטה. כי
הוא היה אדם רגיש, אבא שלי. ולראות ילד בוכה ממעשה ידייך, טוב
זו לא ההרגשה הכי טובה בעולם.

פתאום יום אחד, כשבאו דפיקות בדלת, אחרי ששמועות התגנבו להן
בבקרים אפורים, בחצרות ריקות, שאבא צריך למות, ופראי החלוקים
הלבנים, אלה שרוצים שכולם ימותו איתם, בבית הגדול שאבא אמר
שהוא מלא מחלות ומוות בצנצנות. איפה שאמר שרצו לקחת אותו לשם,
לקשור אותו ולתת לכל השרצים הקטנים שמתרוצצים שם למצוץ ממנו את
החיים. כן, אבא שלי יודע, יש צורות של חיים שחיות על המתים.
היו להם תיקים שחורים שהתאימו לחלוקים הלבנים שלהם, כשהם באו
מהדלת. ואני ואבא יודעים על שחור, הוא שם כדי להסתיר דברים. את
הקולות שבאים בלילה, ואנשים, יש אנשים שאבא ראה פעם מעבר לנהר,
שהם עצמם שחורים כמו פחם והם מסתירים כל מיני דברים מתחת לפנים
היפות שלהם.
וכשהידיים הנקיות של החוטפים המטונפים האלה הכו בדלת שלנו, אבא
לחש לי שאעזור לו לקום. ואני הייתי ילד קטן שגדל בפינות, עם
זרועות חזקות, אבל הרגליים שלי, הן לא יודעות איפה לדרוך. ואבא
תמיד אמר שאני מגושם. אבל בסוף הוא ידע שהוא יכול לסמוך עלי.
הוא אמר לי "בן, תקח אותי מכאן, אתה יודע לאן, כמו שתמיד אמרתי
לך" ואלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לי אי פעם, וגם כשהם
תפסו אותו הם היו צריכים לגרור אותו משם עם שפתיים
חתומות,השיער שלו זרוע בוץ והעיניים שלו המשיכו להגיד לי שאקח
אותו ואקח אותו גם אם הוא כבר לא אתי. זו לא הייתה אשמתי, אני
נשבע.
הלילות גשומים בעמק ומי ידע שהם יבואו בבוקר. כשאני ואבא יצאנו
החוצה הבוץ בירך לשלום את סוליות הנעליים שלנו והשמש רק סיימה
מסע מפרך אחד במעלה הרכס, אבל עוד לא כולה העפילה לצד שלנו.
הייתי צועק ככה, כשעזרתי לאבא ללכת, הייתי צועק לה לשמש שתהיה
חזקה כמו שאני צריך להיות, שאבא לא ישקע, שאני לא אשקע תחתיו.
והארץ הגדולה שיש לנו בחצר האחורית תהיה מקום מסתור, הבטחה,
שאנשים זרים לא יוכלו לדרוך בה. היא תירק אותם החוצה. אבל
הצירים של הדלת האחורית היו חורקים מאחורינו והצעדים, אף פעם
לא שמעתי צעדים כל כך כבדים. אבא לא היה הולך מזה שנים, ואני
תמיד נעזרתי בידיים בתוך הבית. הנעליים הכבדות שהכאיבו לרצפת
העץ שלנו וכיסו אותה בחריקה התמידית של הגניבה.
הם היו הולכים ומתקרבים ואנחנו לא הצלחנו לברוח, אבא נשען עלי,
הכתפיים נשארו נאמנות לו, אבל הרגליים שלי, הרגליים העקומות
שלי, הן היו צריכות להתפלש בבוץ כדי ללמוד. ואבא שקע כמו פסל
זהב. אני הייתי עד הברכיים במלכודת הבוץ שלי, אבל האכזבה על
פניו לכלכה אותי יותר כשהם לקחו אותו ממני. הרימו אותו כמו
נוצה, האנשים הגדולים הלבנים. הוא היה כל כך קטן ומקומט
לעומתם, אבל בתוכו היו דברים שהם אף פעם לא יוכלו להכיל. הם
עקרו אותו מהאדמה ואני כבר לא יכולתי לקום. אבל הוא כבר ידע
שהם לא יוכלו לעצור אותו. המוות שלו יישאר כאן, איתי. הוא ידע
את זה בעיניים שלו עד לרגע בו הוא מת באותו מרתף אבן ששם הם
שמו אותו. הוא אמר לי, בכל מילה שיכולתי לשמוע דרך השפתיים
הקפואות שלו. יכולתי לשמוע את המילים השקופות שלו בורחות כמו
רוח להרים.

אבל עד עכשיו פחדתי. אבא אמר שהפחד הוא בדם של האנשים, שהם לא
יכולים להיפטר ממנו. אחרי שהם נסעו כולם, ידעתי מה אני צריך
לעשות. הרבה דברים מצאתי בפינות שלי, לאבא הייתה מראה ישנה.
הוא לקח אותה מהבית הקודם שלו, יחד אתי. הוא סיפר לי שאמא
הייתה מסתכלת בו כל הזמן. אחרי שמצאתי אותו הייתי מציץ בו
לפעמים, לראות אם אצליח לראות את הבבואה שלה. אולי היא נשארה
שם מכל הפעמים ששקפה אותה. הייתי מביט רק מהצד, כדי לא למחוק
את הפנים שלה. גם אם לא ראיתי אותם אף פעם - הייתי בטוח שהם
עדיין שם. אני מצטער אמא, על מה שלקחתי ממך. נקמת הדם שלי לא
הייתה מתוכננת. אבל הזכוכית הקרה של שפתייך פצעה אותי היטב.
אני מצטער אם הכתמתי אותך, אבל הייתי צריך משהו להחזיק אתו את
הכאב.

עברו רק לילות לדעתי, כי השמש לא ראתה אותי ואני לא אותה. עד
שאמא הייתה האדם היחיד שראה אותי בוכה. אני מצטער אם הסתכלתי
ישר בפנייך. אבל המיטה שלי ספוגה בפחד ואני רועד וטהור. אבל
אני לא מפחד יותר וזה מה שחשוב. ויש שני עקבות רגליים באדמה
הקשה בחוץ שקוראים לי ללכת אותם. אני רק אוליך את אבא ואז אוכל
לנוח.
זחלתי עד לשם, שלושים פסיעות לשני הבורות הגדולים. בארות
התחייה שלי. ואני קטן שם, קטן מדי, הרגליים הבוגדניות שלי
אומדות לי שוב ושוב את כשלוני. אני שבוי בשני בורות עינויים,
אבל אני יכול לראות את כל העקבות הבאות שצעד אבא, אני יכול
לשמוע את הצחוק המשתעל שלו מתרחק. ואני רוצה שיחכה לי. אתה לא
היית צריך לדמם! עכשיו חכה לי. נשארתי לבד מספיק זמן ואני יודע
שהייתי צריך לקחת אותך קודם. החושך אורב לי מסביב לעיניים, אז
עצור
אני הייתי בביצה ואבא היה רוחו השקולה, הקשישה, הולכת על פני
הבוץ. פנים עתיקות היו לו, פני מכשף, והוא ידע להוביל אותי אל
האדמה היבשה. אני לא ידעתי מה יש על ההר, למה הוא כל כך רצה
להגיע לשם. אני פחדתי. אף פעם לא הייתי כל כך רחוק מהבית.
ועכשיו הפחד שלי הוא השביל המדמם שמוביל בחזרה למיטה.

פחות ופחות. ואני אוחז את האבנים הקשות בידיים החזקות שלי
ונותן לרגליים הארורות האלה להשרט ולהשבר. אני יודע לאן, יש
צעדים גדולים וארוכים ממני וכולם מספרים לי את הדרך. אולי אבא
באמת הצליח להגיע לכאן, אולי הוא חזר והוא מחכה לי במעלה ההר.
אני לעולם לא אשאיר עקבות כמוהו, אני מספיק טוב רק בשביל נתיב
קטן ורך בחול הקר. ואפילו הידיים הגדולות והחזקות שלי לא יוכלו
להגיע לאן שהוא צריך שאקח אותו.
הזמן שעבר היה רק הבוץ והדם שכבר התייבשו על הידיים שלי. הרוח
נשקה לפניי והשקט אמר שהגעתי. גומחה בסלע הצהוב של הצוק. הייתה
שלולית קטנה ממני וצלב עץ דומם נטוע בחושך. הכאב שלי נגמר,
ואני רואה את ההשתקפות העקומה שלי בדם. אבא יודע מה לעשות
עכשיו, עם העקבות הגדולות והלא מתפשרות שלו. הוא אומר לי לחפור
ולישון.