New Stage - Go To Main Page


כשהבוקר החם הסתער עלינו, לא היינו מוכנים.
אני ויניב ישבנו במרפסת בחזיה ותחתונים, כשכל הסוודרים נשארו
בחדר.
השמש הגדולה האירה מלמעלה וסינוורה אותי כך שבקושי ראיתי את
שני הילדים ששחו בבריכה במרכז המלון.
הלכתי לחדר כדי לתת לעיניים מעט מנוחה, וכשחזרתי יניב כבר לא
היה שם.
שבוע לפני:
"אז את נוסעת?", "אני לא יודעת", "נו, אז מה יהיה? מתי
תחליטי?", "אני אגיד לך מקסימום מחר בערב".
"סליחה, את יכולה להביא לי קפוצ'ינו", עצרתי את המלצרית שעברה
ליד השולחן שלי ושל יניב.
"הנה, זה בשבילך", הוא הוציא מהתיק שלו קופסאת תכשיטים קטנה,
"קחי!", הוא אמר וחייך חיוך עדין.
"מה זה?" אמרתי בפליאה ופתחתי במהרה את הקופסא השחורה, היה שם
שעון עדין וכסוף, ויניב ידע שתמיד אהבתי למדוד כל דבר, זמן,
משקל, טמפרטורה, כל דבר אפשרי, כזה טיפוס הייתי.
את השעון האחרון שלי איבדתי במעלית, כנראה שהוא נפל לחור שבין
המעלית והמזדרון.
"מה שלומך, חמודה?", דני היה אומר לי כשהוא היה נכנס למעלית
שתי קומות מתחתי כל בוקר ומדביק לי נשיקה רטובה על השפתיים.
היינו נוסעים ביחד לעבודה כי זה היה באותו רחוב, הוא עורך-דין
ואני פסיכולוגית כמה בלוקים ממנו.
פעם בחודש הוא היה מפתיע אותי עם זר פרחים, אותו זר פרחים במשך
שלוש שנים, ואותה נשיקה רטובה במשך שנתיים מכיוון שבשנה
הראשונה של הקשר שלנו הוא גר בשכונה אחרת  ולאחר שנה הוא עבר
לבניין שלי. אותו ריח של אפטר שייב כל אותו הזמן ואותו חיוך אם
אמיתי ואם מזוייף כשהוא היה אומר "אני אוהב אותך" ומחבק אותי
חזק חזק.
דני ואני היינו בקשר עמוק כבר שלוש שנים, פגשתי אותו בסופרמרקט
כששנינו תפסנו את אותה החסה.
ויניב, זה היה הרומן שלי במשך חצי שנה, והוא היה מדהים.
אבל נחמד, נחמד שיש שני גברים, כל אחד והיתרונות שלו אם במיטה
אם בשיחות ואם ברכות או בגבריות, מתנות מכל צד, כל אישה הייתה
חולמת להיכלא למצב שכזה, אבל זה היה חייב להיגמר.
יניב לחץ עליי כבר חודשיים לגלות לדני את האמת ולהפרד ממנו
והאמת היא שלא יכלתי, כי למרות שזה משעמם לסבול את אותה נשיקה
רטובה במשך שנתיים, כבר התרגלתי אליו והרגלים קשה לשנות.
"אז מתי תספרי לו?", הוא שאל אותי והמלצרית שהביאה את השתייה
קטעה את דבריו, "בבקשה", היא אמרה, "תרצו עוד משהו", "לא,
תודה", ענה יניב.
פתחתי שקית סוכר דל קלוריות ושפכתי בעדינות שקית ובדיוק עוד
חצי שקית, כבר התרגלתי למדוד איך בשקית נשארת רק חצי מהכמות,
הייתה לי זוית מסויימת בה הייתי צריכה להטות את השקית וברגע
שסוכר היה מפסיק להישפך אלא אם מטים הלאה את השקית, בשקית
נשארה חצי מהכמות בלבד, זאת הייתה תיאוריה מסויימת שפיתחתי.
"אם אני אוכל לנסוע אני אספר לו כשנחזור מהנסיעה, בסדר?",
"כן, כן, אבל הפעם באמת! אני לא אחכה לך לנצח", הוא אמר ולגם
מכוס הקפה שלו.
ההחלטה לנסוע הייתה פתאומית.
היא הגיעה מיד אחרי חלום מוזר ביותר שהיה לי, שכבתי על המיטה
וקראתי מאמר חדש שיצא לא מזמן על ראיית העולם של אישה על
היחסים בין גבר לאישה ובאמצע נרדמתי.
בחלום ישבתי על כסא גדול ולבן ובקצוות היו מספרים חרוטים בקטן
מ-1 עד לאינסוף, רק שאחרי מספר מסוים אי אפשר היה להמשיך לספור
מכיוון שענן קטן שהתעופף לו ליד הכיסא הסתיר אותם, אך משום מה
זה עדיין נראה ברור מאליו שכתובים שם אינסוף מספרים.
מסביבי היו הרבה דמויות לבושים בורוד וחלקם בצהוב בהיר מאוד
שהלכו ודיברו לאט לאט ולעומתם עמדו מולי שני דמויות עם מסכות
שחורות על פניהם כך שלא יכלתי לזהותם, הם היו לבושים בשחור והם
התווכחו באגרסיביות, דבר שנראה מאוד מוזר לסובבים אותם, "די!",
צעקתי בחלום, שני הדמויות הסתובבו אלי ושתקו, כאילו מצפים שאני
כמו המלך שלמה אחליט מי צודק ומי לא ולפתע הענן שהיה ליד כיסאי
התחיל להתבהר וראיתי שליד המספר האינסופי עמדו מאזניים ענקיות
וזהובות, לכל צד במאזניים היה קשור כיסא, "בואו שבו", אמרתי
לשני הדמויות שעמדו ונעצו בי מבטים, כל אחד מהם התיישב בצד אחר
ולפתע המאזניים החלו לרעוד, האדמה הקרה שעליה המאזניים היו
מונחים החלה להפוך לגלי-ים והמאזניים שטו באיטיות כשכיסא אחד
עולה, אחד יורד וההפך, הגלים התחזקו ונראה כאילו שהמאזניים
עומדים להתהפך ולפתע הגלים הפכו לאדמה והמאזניים נעצרו, כשאחד
משני האנשים צעק בקול "ניצחתי", ואז התעוררתי.
"זהו, אני צריכה מנוחה", אמרתי לעצמי אחרי החלום, אני כבר
משתגעת, חשבתי כשהתקשרתי ליניב להגיד לו שנוסעים.
ארזנו תיק מלא סוודרים ונסענו לצפון מצפים למזג אוויר קריר,
אבל השמש החליטה לחמם באותו יום ואני ויניב ישבנו במרפסת
בתחתונים וחזיה, נכנסתי לחדר כדי לתת לעיניים טיפה מנוחה
וכשחזרתי למרפסת יניב כבר לא היה שם, במקומו עמד כיסא ריק ופתק
קטן על השולחן ובו כתוב "ירדתי ללובי".קראתי את הפתק והזזתי את
הכיסא לפינה שבה יש בדיוק את כמות השמש והצל הנכונה.
לקחתי כוס מים פושרים והנחתי אותה על השולחן ליידי, מסתכלת על
השמיים, חולמת לעוף, לראות את כל העולם מלמעלה, את היופי,
הטבע, האנשים, הטעויות שלהם, הדרכים שלהם, לחוש את האהבה שלהם.

בשמיים, למעלה כשמתים , בטח קיים עולם כמו שלנו, רק שקט יותר,
מיוחד יותר. בקניון יש חנויות למעילים וכנפיים ולמי שהעיגול
הזהוב שלו מעל הראש נשבר יכול להחליף אותו, אבל רק אם יש לו
ביטוח.
בשוק קונים מלפפונים, עגבניות ובעודי מחפשת אבטיח טרי, למוכר
לידי ניגש נער צעיר ושואל, "כמה עולה 5 ק"ג אהבה?"
"טר...", "טר..", נשמע צלצול הטלפון לפני שהספקתי לשמוע את
תשובת המוכר, "שלום, זאת גברת איציק?"
"כן", עניתי, "יניב דגן מבקש ממך לרדת ללובי", "תודה", עניתי
ומיד פניתי לתיקים למצוא משהו ללבוש.
המעלית, שלה חיכיתי 5 דקות, נסעה באיטיות, היא עמדה 10 שניות
בדיוק בכל קומה בה היא עצרה. כשסוף סוף הגעתי ללובי, ראיתי את
יניב יושב, לוגם מכוס הקפה שלו מדבר או אולי מתווכח עם דני,
רגע דני, מה הוא עושה פה? איך הוא הגיע לפה? מה אני עושה
עכשיו? כבר התכוונתי לברוח חזרה לחדר או מחוץ למלון, אך יניב
הבחין בי וקרא, "מירית, בואי, אני רוצה להכיר לך מישהו",
ניגשתי לשולחן שלהם והבטתי בהם.
"נו", אמר דני במבט מאוכזב, "מה יש לך להגיד?", ואני עמדתי ללא
מילים, "לא, לא, את הרי לא מתכוונת לוותר על הנאום שבו את
אומרת כמה שאת מצטערת, ושאת אוהבת אותי ושטעית, שהלוואי ויכלת
לקחת את זה בחזרה, נו, אני מחכה, תתחילי", הוא אמר בציניות
וחייך חיוך מזוייף ופגוע, "אני מצטערת", אמרתי בשקט.
וכך נמשכה הדממה במשך שלוש וחצי דקות. "מה יהיה?" שאל יניב
והביט בי בציפייה לתשובה ובעודי עומדת מול יניב ודני, מנסה
להבין איך הם כלאו אותי ככה לפינה, וחושבת במי לבחור, בדני
הבחור שאני איתו כבר שלוש שנים כך שאנחנו כבר כמעט נשואים,
לפחות לפי אופן היחסים ביננו ויניב.
דני זאת אהבה, אבל אולי טיפה יותר הרגל מאהבה, ויניב לעומתו.
"אני מצטערת", הבטתי לכיוון הריצפה, "אני אוהבת את יניב יותר",
אמרתי לדני בשוק מעצמי על האומץ להגיד זאת, "יותר?", הוא גיחך
בציניות, "אהבה לא מודדים", הוא אמר והביט בעיניי.
"מודדים הכל" עניתי וחזרתי לחדר ,אך במדרגות, כי במעלית העלייה
תמשך 1/2 6 דקות לפחות ובמדרגות 1/4 6 .
"תלוי איזה סוג?" ענה המוכר וחייך.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/4/02 17:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספיר באנדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה