הוא אמר, "זה יעבור לה, בגיל ההתבגרות כנראה." 'זה' משמע הבעיה
שהייתה לי. כשנולדתי גילו שלא בכיתי. היה לי מוזר, כי את שהותי
בארטעת החינוך (או בתירגום, בית ספר) העברתי בכתיבה ומשחק
ודיבור כשאר הילדים, ואף פעם לא הרגשתי את זה. לא לא, זה שלא
הרגשתי כלום רגשית, אלא שלא חשתי כלום. זה היה מוזר, כל אותן
שנים באמצ'אקה (העיר בה חייתי) עברו לי בלי לחוש דבר מבחינה
פיסית, כמו איש נכה אשר נפל ואיננו יכול לקום, רק שעשיתי הכל
כשם שהשאר עשו. עד גיל ה... התבגרות, בערך בואו נגיד כשהייתי
בת 14, המשכתי לא לחוש דבר. לכתוב היה בשבילי כמו שהרגשתי
כשהתיישבתי על כסא או כשתליתי תמונות וכל פעולה אחרת. חוש טעם
גם היה מנוון אצלי, אבל הראייה שלי הייתה טובה במיוחד וכן חוש
הריח שלי. כדי לדעת מה הולך אתי הייתי משתמשת בראייתי בעיקר.
באותו יום חזרתי מהארטעה (כפי שנאמר, איפה שלמדתי) עם חברתי
קטרי-אנה שניסתה באותו רגע לחשוב איך היא תראה כבלונדינית.
שנאתי בלונדיניות והתנגדתי בכל תוקף. התיישבנו על גדר אבן
גדולה ומקושטת בצד הדרך. בכלל, אמצ'אקה הייתה העיר היפה ביותר
בעולם אין לי ספק. הדשא הכחלחל תמיד היה בגובה הנכון והיו מלא
פרחים, ועצי הפירות המסוכרים היו הטובים ביותר. הבתים הקטנים
היו מקושטים בציורים וגבולות העיר היו מוגנים ביותר, כדי שלא
ייכנס לעיר יצר רע או איזו רוח אלימה.
"מנטי, מה את אומרת, בלונדיני יתאים לי?" שאלה קטרי-אנה. "את
יפה ככה, הכי יפה, שתדעי." היא חייכה אליי. החברה הכי טובה
שלי, והיחידה שהבינה אותי כשלא יכולתי להגיד איך אנשים מחבקים,
ואנשים לא הבינו איך זה שאני מחבקת כל כך מוזר וחזק.
התיישב לידנו חבר לארטעה בשם טיצ'ו. הוא העביר יד בשיערה
הכחול-כהה של קטרי-אנה. "כזה שיער חלק, נכון מנטי?" הוא שאל
ומיד חזר בו והתנצל.
הוא קם והעביר את ידו גם בשיערי, שהיה ארוך בהרבה משל
קטרי-אנה. הוא אמר שלשיער שלי יש מרגש של "מים וורודים ששטים
בתוך כדור בדולח." הילד הזה תמיד היה פיוטי. אספתי קבוצה
משיערי הוורדרד ופשוט האמנתי לו.
כחמישה ימים אחרי כן, בשעה שחזרתי מהארטעה אוחזת בחוזקה את
ספריי, אותם הייתה לי נטייה להפיל, ראיתי את טיצ'ו הולך מחוץ
לארטעה ופונה אליי.
"מנטי, על איזה בילוי היית ממליצה לערב שישי לזוג?" הרגשתי
לפתע כאילו אני נחנקת. הבטתי בעיניים של טיצ'ו, בהן יכולתי
להטביע את מבטי וכלל לא לשים לב. לבסוף פלטתי משהו על חוף הים
הקרוב לביתי. "תודה מנטי, את מתוקה אמיתית." הוא נשק ללחיי.
לרגע היה נדמה לי שחשתי את זה, אך זה היה דימיוני.
"עכשיו אני יכול ללכת להזמין את טיארה, מהארטעה, הבלונדינית
הגבוהה ההיא. היא חמודה נורא" הוא הודה לי פעם נוספת והלך משם.

חשתי דמעה נופלת על לחיי.
וזה הפעם הראשונה והאחרונה שאי פעם חשתי דבר.
אולי אהבה באמת מפילה כל מחסום.


מוקדש לאנשים שלא יכולים להרגיש, ולאנשים שלא מאמינים באהבה
כמוני