ישב שעות, חיוור, לא מאושר,
לא רצה להחמיץ את פניו,
אין זה מנומס, וודאי לא מומלץ.
אין זה מוסיף סקס-אפיל או תענוג בלתי רגיל.

לא אכפת היה לו שילקלקו אותו,
לא אכפת היה לו להיטמע בסביבה נוזלית חמימה, ולהתערבב
לא אכפת היה לו אפילו להישפך על חזה של שחקנית שופעת בסרט
מפורסם.

אך הוא חש כיצד זה קורה לו, בניגוד לרצונו,
הרי לעיתים הטבע חזק מן הרצון,
למרות שבמובן מסוים הרצון הוא הטבע.

הוא ידע שהוא נשכח מכל לב,
הוא ידע שליבו נחמץ,
הוא ידע שפניו הלבנות כסיד לא יסתירו זאת,
והוא ידע שסופו לזרום בביבי החברה האנושית, הנצלנית וחסרת
הרחמים.

כמה היה רוצה לזרום,
כמה היה רוצה להיבלע בפה חמים ושוחק,
כמה היה רוצה שיחממו אותו,
כמה היה רוצה שילגמו אותו מן המסד, ועד הטפחות.

אך הוא ידע שהוא נשכח מכל לב,
הוא ידע שזה יגיע עוד לפני שיספיק להתקשות,
ואולי הכי כואב:
הוא ידע שאף-אחד, אבל אף-אחד לא יבכה עליו.
כן, הוא ידע שבעולם המזויין הזה "לא בוכים על חלב שנשפך"