כחום היום הולכים שניים  על שביל תחוח ולבן ובקצהו מתנשאים
בתיה השחורים של עיר.  מדבר סביב. סנדלי עור טופפים, חובטים
מעת לעת באבן מזדמנת.  מאחור מתנהל העוזר, ובראש נושא בשורה:
השמד תושמד העיר החטאה, אחר כך שתיים. דינן נחתך הרחק משם
"זעקתם כי רבה, חטאתם כי כבדה" קבע האל ובראשו חלפו  משכבי זכר
בחדרים, פריצות וזימה באולמות, גנים שטופי עריות, קבצנים כמשים
ברחובות ועבודה  למולך המוכסף  ולא לו:  מיטת סדום ומיתת
עמורה.  ארך אפיים חנון ורחום, המתין עוד מעט קט בכדי להשתכנע
ושיגר את השניים, בטרם ינחית את קמואל ושני עשר אלף מלאכי
החבלה שלו על קיני החטאים.
חמה נוטה ללון במערב, שעת ערב היא שהרי אין הקדוש ברוך הוא דן
את אומות העולם אלא בלילה כשהן ישנין ובטלין מן המצוות ואינו
דן את ישראל אלא ביום כשהן עוסקין במצוות, שנאמר והוא ישפוט
תבל בצדק. תבל ומלואה אולי, אך גויים לא והלילה יחתך דינם
סופית. איש מוצק הוא נושא הבשורה, שיערו כהה, פניו רציניות.
משרת את האל באמונה ולעולם נושא את דבר השכינה  ברבים. אך הערב
הוא שקט, מכונס בעצמו. צעדו נחרץ אך ליבו מהסס. אוהב הוא את
אלוה, שסיפק מזור ומקלט עת נצפד בנו שלו בצמא מול עיניו תחת
שיח בקיץ יבש אחד,  כשכלו המים מן החמת. אך הלילה או מחר יספו
- או לא?-  צדיק עם רשע, נער עם סב, יתום עם אלמנה. אהוב את
הצדיק, שנא את הרשע, אמר האיש בבית התפילה. את הרשעים יכסו מים
רבים ויטבעו. ומה דינם של הצדיקים שהרשעים אוחזים בידיהם
וגוררים אותם עימם מטה, לא אמר.
שער העיר מתנשא לפניהם. שחור וגבוה. השליח דחק מחשבות הכפירה
למחוז אחר, אולי ישכחו. דלת עץ כבדה, מאובקת, סבה על צירה, קרן
אור של ירח מסתננת מבעד לדלת ונופלת על ראשו של השומר , מבט
תוהה מתחלף במאור פנים "עבדכם אנוכי, סורו נא אל ביתי". השליח
השתהה, היאכל מידי האיש וימיתהו "רב חסד אתה, נלון ברחוב".
עוזרו עייף, רעב ומלוכלך תולה בו מבט. "רב חסד אתה" מגיד שוב
השליח לאיש מן השער ומניד בראשו. עם תום משמרת, פוסעים שלושה
ברחוב שקט בו שוזפות עיניים סקרניות את השומר ושני אורחיו,
מבעד לוילאות מוסטים. אך השליח לא ראה ושקע בשרעפים . "היש
תקומה לעיר" חשב. כשיצאו לדרך הפטיר אל נקמות כי די במניין
צדיקים להציל עיר ומלואה. האם ימצאו? האם יחפשו? בדרך עוברים
בפינה רחוב אחת בה התגודדו מספר קבצנים סביב סיר דלוח. "על פי
המסורה כאן, מעשה עירנו, המחזיק לעני בפת לחם ישרף באש"
מחייך-מתנצל השומר ומסב מבטו הרחק מן הרעבים.
סוף הדרך. נכנסים לבית השומר. חדר צנוע, וקיטון זעיר, מופרד
בוילון מאחוריו מצחקקות שתי בנותיו של השומר בעוד אימן מכרכמת
פניה.  השליח חולץ סנדליו, מתפרקד על הכריות שלצד הקיר. "האם
נוח לך המשכב, שמא אאריכנו מעט?" שואל השומר, אך לא נענה. רוח
נעימה, קפה מהביל ופת מצה על השולחן.  בבית שלוה, אך סערה
בראשו של השליח. משחזר מה אמר אל נקמות, האם באמת גם חנון
ורחום. חוזר אחורה לליל מדברי נושן, נשימותיו הכבדות של בנו
הצמוק שנמוגו אל תוך יללת שועלי המדבר ונדמו. אל חלום שחלם
בלילה ההוא: האל-האב פורס ידיו, אוסף את השליח אל תוך זקנו
הלבן ונוטע שלוה על גשר ברית-עד שנכרתה ביניהם "בוא בני ופגוש
תפגוש בנך בבוא העת".
לפתע רעש בחוץ וזגוגית מתנפצת. אשת השומר נכנסת בסערה. "מלח
שאלתי מן השכנה, לתבל נזידכם" ממשיכה בנשימה חטופה "וסיפרתי על
שני עלמי החן"...עוד לא סיימה דבריה, וקולות עולים מן ההמון
:"רוצים, רוצים, ליידען ! רוצים, רוצים, ליידען...הב לנו את
האורחים ונדעם". אבן מכה בקיר הבית, טרם מתחלפת זעקת ההמון
ל"רווווצים ליידען!, רוווצים ליידען!" ועשרות מקלות חובטים
ברגע אחד בעשרות כדים לאישוש הדרישה. הקולות קרבים לפתח הבית.
השליח ועוזרו נדחקים לפינת החדר, מתנועעים בעצבנות, פניהם
צפונה, אל העיר הקדושה, ותפילה חרישית מכסה עתה על כל ספק "אל
תירע רע, כי בגיא צלמוות אוליכך" ממלמל השליח. העוזר כורע על
ברכיו , ראשו נוגע ברצפה "אלוה אייכה?" ומנסה לגונן על עצמו גם
מפני סגידה לצלם "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" הוא שב ומשנן
בדבקות. אשת השומר מסתופפת אצל בעלה, בין ידיו המחבקות. השומר
מהדק ידיו סביב רעייתו ומייד מסירן מעדנות. אט ניגש אל מאחורי
הוילון, פניו שלוות. באבחה אחת הוא אוחז בידיהם הדקות של הבנות
הזועקות באימה "אאבבבא, לאאאא", ונגררות אחריו אל הדלת. עתה
מגביר השליח עוצמת תיקונו, עוד היגד של תפילה ופניו מעוננות
לרגע אחרון אחד בטרם נסוכה גם עליהן ארשת של שלוה "אלוה, עיר
חטאים היא. כצעקתה. אין תקומה לבני העיר". השומר בדלת, בידו
האחת אוחז בכפיסי הידיים, בשניה פותח את הדלת ומתחנן על אורחיו
"שתי בנות לי ואיש לא ידען, קחו לכן ותהינה לפילגשכן בגבעה".
הבנות זועקות, אשת השומר רועדת, העוזר טומן ראשו בין ידיו על
הרצפה בדממה מפוחדת. השליח עומד, פניו חתומות ושלוות. השומר
בפתח הדלת אוטם אזניו לצעקה "אאבבבאא", עד שידיים שעירות
לוקחות בחטף את הבנות. בצעד נחרץ פוסע השליח אל הדלת ופוער
אותה לרווחה, עומד תחת המשקוף ומישיר מבט אל הגוש האנושי
המצטופף סביב השתיים. רגע של דממה ואז הבהק אדיר מתגלגל מקצווי
ארץ ומכה בקהל מקטון ועד גדול. ההמון הנבעת נלאה מן הבנות,
מפלבל ונסוג. ברחבה הקטנה על האדמה, נותרות שתי התאומות.
בוכיות וקרועות בגד.  

וכמו השחר עלה צועדים על שביל מתפתל ושחום מעל העיר, השומר,
רעייתו והבנות. הכל, כמצוות השליח. הבנות דוממות, מהרהרות
בצדיקותו של האב שקנתה להן מפלט מן האסון המתקרב. עד שהשמש תצא
את הארץ יהיו השלושה במקום מבטחים. בבית הקטן בקצה הרחוב,
השליח ועוזרו רוחצים רגליהם, ומיטהרים. דממה שורה על המקום.
לשליח ועוזרו די במנוד ראש, וקול אינו נשמע. העוזר אולי אינו
יודע, חושב השליח, ומחייך אל העלם הצעיר, שנרגע עתה. השניים
פונים בדממה לתפילת הבוקר, כורעים על הברכיים ושומטים גופם,
ידיים פרוסות לפנים "וטהר ליבנו, ופתח דלתך ברחמים. אל המשיב
תפילות צדיקים, אני עבדך המבקש להתחזק ומייחל לעזרתך".  

   
כשכדור האש והגופרית עליו רכבו מלאכי החבלה ירד ממעל, עוד חלפה
בראשו של השליח מחשבה אחרונה על החלום ממנו בא ואליו ישוב, כי
כל הדברים הורתם בחלום וסופם בחלום. השליח נמוג לתוך החום הלבן
בתפילה אחרונה  "אבינו שבשמיים, ברוך אתה, האל הוא כביר" ונאסף
אל אלוהיו הפורס ידיו לרווחה ובנהרה של רוך גונח  "בני אתה
מוחמד אטא בני".

ואז עלה קיטור הארץ כקיטור כבשן ונראה בכל תבל ומלואה.