זרקור אחרון מאיר את פניה, המערכה האחרונה עומדת להסתיים.
היא יושבת בפינת הבמה, מדקלמת את אותו המונולוג אשר הספיקה
לדקלם פעמים רבות כל כך...
שקט.
דמעה זולגת מעינה, מתגלגלת במורד לחיה ומתנפצת בחוזקה על בימת
העץ.
הם יושבים כמהופנטים אל מול הפלא אותו היא מספקת להם, אל מול
אחיזת העינים הבימתית אותה היא מעבירה בדייקנות ומיומנות רבה
כל כך.
היא שולחת מבט אחרון אל מאות הצופים הנרגשים, ובעודם מוחים
דמעה ועוד דמעה, הוילון הוסת והאור כבה.

מחיאות הכפיים התפשטו ברחבי האולם וביציעים.
דלתות היציאה נפתחו,והסדרנים פינו את הקהל.
ברגע אחד הכל נגמר.
היא יושבת קפואה בפינת הבמה, מחכה שישובו.
היא לא רוצה להיפרד, היא רוצה להמשיך ולחלוק עצמה עמם, לתת להם
פתח כניסה לחייה.

בכל ערב היא יושבת שעות ומתארגנת לכבוד המאורע; מתאפרת,
מסתרקת, עושה חזרות אינסופיות ומשננת את הטקסט מחדש לבל תשכח
איזושהי שורה.
בכל ערב היא מאפשרת להם להיכנס לחייה ולחדור אל פרטיותה.
היא פותחת בפני זרים את ליבה וחולקת עמם את סיפור חייה.
הם בוכים, צוחקים ומתרגשים עמה, מקלים עליה את הנטל.
ובדיוק כאשר היא חשה אותם מזדהים עימה וחולקים את הכאב, הוילון
מוסתוהמסך יורד.
תמיד באותה נקודה.
היא נשארת שבורה על הבמה בעודם עוזבים את האולם ונוטשים אותה.
כעת היא לבד.
לא משנה עד כמה הביקורות יהללו, ולא משנה כמה כרטיסים ימכרו
בערב, היא תישאר לבד.

הלילה יירד, והם יחזרו לבתיהם.
איש-איש ישוב לבעיותיו ועד מהרה היא תישכח.
רק זיכרון עמום יישאר ממנה.
אולי הזיכרון ממנה יעלה חיוך על פני הנזכרים, ואולי סיפורה
המצמרר יועבר מפה לאוזן, אבל היא לא יותר מזיכרון זמני.

יום וליל היא נותנת עצמה באופן מלא לבימאים שיעשו בה כרצונם,
מפקידה את עתידה בידי המבקרים שיעשו בה שפטים, וחולקת במה עם
רעיה השחקנים.
הכל אך ורק בשבילם!

הכל אך ורק למען רגע אחד של תהילה חולפת.