[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורלייל שימרד
/
סתם יום חול

יום חמישי.  ארבע בבוקר.

תמר התעוררה בשניה שהשעון המעורר התחיל לצלצל. בחוץ עוד היה
חושך, והקור הזה, של תחילת יום קיץ, היה מציק ולא נעים. אחרי
שהתלבשה, נעמדה מעל הבחור שלה, שישן לידה כבר שנה, שמדבר בפה
מלא אוכל, ושאף פעם אין לו זוג גרביים נקיות. עכשיו הוא ישן,
שליו ושקט כמעט כמו תינוק. כמעט, כי זיפי הבוקר מנעו ממנו
להיראות מלאכי כפי שהיה רוצה להיראות, ואילולי הם, אולי היה
יכול להתעורר בצורה קצת יותר נעימה.
- עוז. קום.
- מה? מה קרה? פיגוע?
- קום קום, אנחנו צריכים ללכת לסופר.

לזה הוא לא ציפה. הוא פקח  לשניה את עינו רק כדי לוודא שזה לא
חלום, אבל זו היתה שניה לא במקום, ומייד  נזרקו לכיוונו סוג
מכנסיים וחולצה.
- תתלבש, אני הולכת להשתין.
- חכי חכי חכי!!
- מה? ואל תצעק עלי.
- תגידי לי, את השתגעת, על מה את מדברת? איזה סופר באמצע הלילה
עכשיו?
- עכשיו לא אמצע הלילה, עכשיו ארבע בבוקר
- ארבע?
- ועד שנהיה מוכנים ונצא  כבר יהיה חמש. בדרך כלל בשעה הזו כבר
יש להם מוצרי חלב טריים, ונהיה שם לפני כולם. לא ימשמשו לנו את
העגבניות, לא יתקעו בנו במעברים, ולא יהיה לנו תור. וחוץ מזה,
אמרה ונשמה עמוקות- אתה לא חושב שזו חוויה?

ועוז כבר ידע. כשהיא אומרת חוויה, העיניים שלה נדלקות, הגוף
שלה מתמלא אדרנלין, והיא כמעט מתחילה לקפוץ. היא מתרגשת מכל
דבר. החיים נראים לה כמו לונה פארק ענק. לפעמים זה מעייף,
לפעמים זה סוחף, לפעמים פשוט אי אפשר להתנגד. הוא גילגל את
עינייו ונשק לה. שיהיה חוויה. אמר.





בסופר עצמו הסתובבו שלושה אנשים, ולעוז לא היה ספק שהם לא
רואים את השוטטות בין הלחמים וקופסאות השימורים כמסעירה
במיוחד. תמר, לעומת זאת צפתה בהם בסקרנות, ומיהרה להדביק את
עוז במחלקת הירקות.
- למה אתה חושב שהם פה?
- לא יודע. אולי החברות הפסיכיות שלהם שלחו אותם לפה.
- אם הן שלחו אותם לבד, אז הן לא פסיכיות, סתם מכשפות.
- וואו, איזה מזל שחברה שלי היא פסיכית טובת לב.
- אני חושבת שזה עם הירוק- בודד ומשועמם.
- למה?
- כי תראה איך הוא מסתובב שעה בין המדפים, כל מוצר הוא בודק
שבע פעמים, אין לו מושג אם ללכת לירקות או לכלי בית. פשוט אין
לו לאן לחזור, אז הוא מעביר את הזמן בסופר.
- אני חושב שהוא פשוט קמצן.
- למה?
- כי תראי איך הוא משווה מחירים!!! בודק את ההפרשים עד עשירית
האגורה!!!
- אולי אין לו כסף?
- אולי.
היא חייכה אליו, והלכה לבחור לחם. הוא החזיר לה חיוך, והמשיך
לברור תפוחי אדמה .
- את רוצה ענבים? קרא אליה לפני שנעלמה בסיבוב
היא הסתובבה אליו מופתעת משהו, חשבה קצת וענתה
- יש ענבים?
- יש.
- אז תביא. אולי תביא גם תפוחים?
- ירוק או אדום?
- אדום! נשמעה קריאה. לא שלה ולא שלו. אלא של בחורה קטנה
בטרנינג ירוק שכירסמה קורנפלקס מתוך שקית ניילון בדיוק במעבר
בינהם.
- הם הכי טעימים, לא? הירוקים חמצמצים כאלו. הורסים את כל
העיקרון של התפוח.
- לא ידעתי שלתפוח יש עיקרון
- אם לא היה לו עיקרון, הוא לא היה תפוח.
הם הביטו בה, ממשיכה לכרסם קורנפלקס מתוך שקית ניילון תוך כדי
דחיפה איטית של העגלה במעבר.
- טוב, אז ביי! תמר קראה אחריה בנימוס
- עוד נתראה. היא השיבה
"כמה צפוי" מלמל עוז לעצמו. ואסף חמישה תפוחים אדומים לתוך
שקית ניילון.





ארבעים דקות של שיטוטים בין מדפי הסופר הניבו שתי עגלות מלאות
בירקות ופירות, ממתקים (בשבילו) שתי שישיות קולה (בשביל
האורחים) גרביים (בשבילה) וכל מיני תבלינים, שימורים, שמפואים
וסבונים,   פילטר בריטה, 350 גרם נקניק תה מעושן, כפיות (כי
תמיד חסר) ועוד. ארבעים דקות של קניה מרוכזת לחודש הקרוב הניבו
מפגש לא צפוי עם בחורה בטרנינג ירוק, התקלות מקרית אחת עם
הסבתא מהקומה הראשונה, וויכוח בלתי נמנע בנוגע לכמות האקנומיקה
שכבר יש בבית. אחרי ארבעים דקות, הם הגיעו למדף של הגבינות.
עוז עצר ונשען על העגלה. אם זה היה אפשרי, הוא היה מדליק
סיגריה. כי הוא כבר יודע. תמר נעמדה בנחישות מול מבחר מעדני
החלב, ושלחה אליו מבט צדדי מחייך.
- דניאלה?
- המממ.
- דני?
- אה...
- מילקי!
- מילקי זה טוב.
ועשרה מילקים הועמסו על העגלה.
שני צעדים שמאלה. ושוב.
- יוגורט?
- ללאאאא
- קוטג?
- צצצצ...
- קוטג' גבינתי?
- קוטג' גבינתי זה מצויין
- נפוליאון?
- סימפוניה.
- זיתים?
- שום שמיר.
ושלושה שום שמיר נארזו בין כל השאר.
- יהיה לך מסריח מהפה.
- אז נקנה גם מסטיקים.
- לא לא. שיהיה שום שמיר. אמרה וכרכה את זרועותיה סביב מותניו.
אני אוהבת אותך עם ריח שום שמיר.
- אני אוהב אותך עם ריח של חציל מטוגן
- מה רע בחציל מטוגן?
- שום דבר. זה רק קצת מסריח.
- מזל שרק קצת.
- מה עוד חסר לנו?
- גלידה.
- ואחר כך?
- לקופות!
- ל-ק-ו-פ-ו-ת!
- היה כל כך נורא?
- זה היה נורא ואיום. סבלתי מכל רגע.
-יופי, יופי, אמרה וטפחה לו בחוזקה על התחת - זו היתה הכוונה.





- אני שונאת את המעבר הזה. תמיד קר פה.
- קפוא אפילו.
- אפילו קפוא?
- תפו"א קפוא
- לא, לא צריך
- לא צריך מה?
-תפוא קפוא
-מה?
היא נעצרה.
-מה?
- איזו מצחיקה את. הוא אמר לה. והיא עדיין לא מבינה. איזו יפה
את. הוא חשב לעצמו. ואת אפילו לא יודעת את זה. את אפילו לא
יודעת כמה את יפה כשאף שלך אדום מהקור. כשהפטמות שלך מתקשות
והעור שלך מתברווז. הייתי עושה איתך קניות בסופר כל החיים.
הייתי עושה איתך ילדים . מתי תביני את זה כבר.
- פספסתי בדיחה?
- עזבי. הצחקתי את עצמי.
היא נשקה לו נשיקה קטנה וחתרנית. הוא חיבק אותה חיבוק מועך
- אל תפריעו לעצמכם  אמרה ההיא בטרנינג הירוק, שעברה לידם.
עדיין עם הקורנפלקס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתי בפעם
האחרונה אמרתי
לך שאת יפה?







המראה שעל הקיר
מפתיעה את האמא
החורגת של
שלגיה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/02 20:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורלייל שימרד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה