היא מוצאת עצמה מסתובבת בחוסר מעש, מנסה להבין מה היא
מחפשת...
דקה לפני כן אמרה לאמה שתכנס להתקלח, למה איננה נכנסת? מה היא
מסתובבת ככה סתם? את זה גם היא לא מבינה...


הלילה היה ארוך, היא נכנסה למיטה כבר ב-20:00, זה היה מוקדם
לכל הדעות, אבל גם כך או כך לא היה לה מה לעשות...
היא חיכתה שהם יגיעו הבייתה... אולי ימצאו את הכדורים?!?!
איך יגיבו?
הרי הם בטוחים שהיא טיפסה, שעלתה למעלה, שהתקדמה... אבל היא
לא! היא נשארה למטה, ואפילו ירדה עוד כמה שלבים... רצונה
הפינימי הוא התהום, הוא תחתית התהום...
אומרים ששם למטה יש גיהנום, היא לא יודעת אם להאמין או לא...
היא רוצה לבדוק...


היא ממשיכה להסתובב...
עכשיו היא מבינה שהיא מחכה לטלפון...
'מי צריך להתקשר אליך?' היא חושבת לעצמה. 'הרי את לבד...'

ב-21:35 היא קמה מהמיטה, בדקה שאף אחד לא בבית... הלכה למטבח,
לקחה משם את קופסאות הכדורים הריקות... היא החליטה שאין הם
צריכים לראות אותן ישר כשמגיעים... אולי עדיף שיראו רק
בבוקר...


אמה באה אליה "לא רצית להכנס להתקלח?"
"אני מחכה..."
"למי? למשיח? כדאי לך להכנס עכשיו, תרגישי טוב יותר, ואז אני
אכין לך משהו לאכול..." ניסתה אימה לשכנעה.
"אני אחכה עוד קצת... תודה."
"אני לא מבינה למה את מחכה? אבל תעשי מה שבא לך... רק אל תהי
עצבנית אח"כ..."


בסביבות 2:30 אבא שלה נכנס לחדר... היא התעוררה כבר מהצעדים
שלו במסדרון, אך עשתה עצמה כאילו עדיין ישנה.
כשרק פקחה את עיניה חשבה שכבר בוקר, אבל כשהעבירה עיניה אל
החלון ראתה שחשוך בחוץ.
הוא נכנס לחדר, התקרב אל פניה... "את ישנה?"
היא זזה במיטתה, כאילו הוא מפריעה לה לישון...
"לקחת משהו? כדורים?" הוא ממשיך לשאול...
"מה? כבר בוקר?" שואלת תוך כדי שיפשוף העיניים...
"שאלתי אם לקחת משהו...?!?!"
"אממממ... מה? כדורים? לא? מה השעה עכשיו? כבר בוקר?"
"לא, תחזרי לישון, סליחה על ההפרעה... לילה טוב"

היא לא הבינה את פשר העיניין, ניסתה להקשיב לצעד הבא של
אביה... היא שמעה את הלחצנים בפלאפון שלו... לחיצה אחר לחיצה,
ואז דממה למספר שניות...
"בדקתי מה איתה, היא בסדר... ישנה... לילה טוב"
היא לא בטוחה שאלו המילים שבאמת אמר, הרי עדיין לא הייתה ערה
באופן מוחלט...

היא נכנסת לחדר, עדיין מחכה... לקחה את המגבת שתלויה על הוו
המחובר לארון, ושמה אותה על מתלה במקלחת...
לא נכנסה למקלחת... רק התכוננה אליה... עדיין מחכה לטלפון...


כל הלילה התהפכה במיטה... ניסתה לישון, אך המחשבות צצו
בראשה... 'עם מי אבא דיבר?' 'אולי זה "הוא"? מה? הוא דואג לי?'
'אולי אבא שם לב לכדורים שעל השולחן בחדר?' ועוד הירהורים
רבים, שלא נתנו לה לישון בצורה רציפה...

בבוקר אביה באמת ראה את קופסאות הכדורים הריקות... זה היה
כשהעיר אותה... הסתובב בחדר וזרק, ספק לאויר ספק אליה, מילים
האמורות להעיר אותה ולזרז אותה לבית הספר...
"כבר 7:30, את תאחרי שוב..." ועוד כל מיני משפטים דומים...
שמידי פעם חזרו על עצמם, רק בשינוי של דקות...
"מה הקופסאות האלו?" אמר בקול מבוהל כאשר קלט את קופסאות
הכדורים הריקות אשר על השולחן בחדרה....
היא המשיכה בשתיקתה... לא ידעה מה להגיד... היא חיכתה שישים
לב, אבל עכשיו, כשראה, לא ידעה מה לעשות...
"אני שאלתי משהו... את לקחת את הכדורים האלו?"
"תזרוק את זה, זה ריק ממילא..." שמעה את קולה מדבר ברקע... על
אף שלא חשבה לומר מילים אלו.... כנראה יצאו לבדן... על דעת
עצמן.... טוב שיצאו הרהרה אח"כ, היה עדיף לומר שטויות מאשר
להמשיך לשתוק...
"אני רואה שהן ריקות... איפה הכדורים? את בלעת את כולם?"
"כן... 22"  ענתה בקול ספק רועד ספק החלטי...
"מה רצית לעשות בכך? את הרי יודעת שזה לא הורג..." אמרת שאת
מתקדמת... נתנו לך לפעול לבד... לא העקנו... לא שאלנו יותר
מידי... רק תגידי לי למה? למה?"


היא נכנסת להתקלח... עדיין מחכה בליבה לאותו טלפון... אולי
השטן? אולי מלאך המוות?
לאותו טלפון, היא עדיין מחכה...