אבא תלה את עצמו בגלל הבושה.
הוא לא אמר לי ככה, אבל אני ידעתי.

אבא שלי היה קבלן בניין, גבס. "גבס כמו בשיעור מלאכה שעושים
ממנו פסלים?" "לא בדיוק, חמוד... דומה". גבס שבונים ממנו
בנינים. אבא שלי היה בונה את הבפנים של הבתים. כשהייתם רואים
את זה לפני, זה היה חדר, ריבוע ולבן וריק. שאבא שלי היה גומר
עם זה, זה היה טירה.

אבא שלי היה הכי טוב מכולם. כל מיני אנשים חשובים ומכובדים
וסלברטיים היו באים אליו, שיעשה להם את הבפנים של הבית. בערב
כשהוא היה חוזר הוא היה מספר לי על הבתים שלהם, זה שיש לו
בריכה בסלון, וזה שיש לו מגרש טניס בגינה. פעם שמעתי אותו אומר
לאמא "נותנים אגוזים לאנשים שאין להם שיניים" אני חושב שהוא
התכוון לכיבוד שהיו נותנים להם בבתים ההם.
אבא שלי היה האבא הכי שמח שהכרתי. הוא היה לוקח אותנו לטיולים
כל יום שבת, ורוקד עם אמא בסלון בצלילים של מוזיקה ישנה,
ובערב, אחרי שהוא היה חוזר מהעבודה, ומתקלח ומתגלח, הוא היה
עומד במטבח עם מכנסים קצרים ומכין לנו חביתות וסלט שחתוך דק.

אבל אז משהו התחיל לקרות לאט לאט. אני לא יודע מה בדיוק קרה,
אבל אחר כך אמרו לי שזה היה בגלל המצב הביטחוני שנהיה בלגאן.
אבא התחיל לבלות יותר ויותר זמן בבית. בהתחלה חשבתי שזה נורא
כיף, ושעכשיו אבא ואני נבלה ביחד ונלך לקניון וללונה-פארקים
וכאלה. אבל אבא היה במצב רוח די כועס ואמא אמרה שאני יעזוב
אותו בשקט. גם בכלל כבר לא הלכנו כל כך לקניונים, וגם לא הלכנו
יותר לבריכה ולא למגלשות של המים, כי אמא אמרה שזה בזבזני
וקנתה לי בריכה מפלאסטיק לחצר, וגם עשתה לי מגלשה שאני יוכל
להתגלש לבפנים.

יום אחד הודיעו בכיתה שמחר הולכים להצגה. הילדים לא כל כך שמחו
כי ההצגות של הבית-ספר הן בדרך כלל מאוד מאוד חינוכיות, אבל
שמחנו בכל זאת כי לא לומדים.
בבוקר של למחרת באנו לבית-ספר עם תיקים קטנים ובמבות. התחלנו
להתכונן ללכת לאולם של ההצגה, אבל אז באה המנהלת וצעקה עלי
שאני לא הולך לשום הצגה כי האימא והאבא שלי לא שילמו לבית-ספר.
לא היה ממש אכפת לי לא ללכת להצגה, אבל התביישתי שכל הילדים
הסתכלו עלי. וגם אחר כך המנהלת הכניסה אותי לכיתה של א', למרות
שאני מזמן כבר ב - ב' וכל הילדים הקטנים הסתכלו עלי וצחקו עלי
שאני טיפש.
בבית כשסיפרתי לאמא היא ישר הרגיעה אותי ואמרה לי שלא נורא,
ושזה בסדר, וחייכה אלי, אבל אחר כך היא נכנסה לחדר של אבא
ושמעתי אותם מדברים בקולות רציניים, ואת אמא קצת בוכה.

לילה אחד כשאני כבר ישנתי, התחילו פתאום דפיקות חזקות בדלת.
אבא שאל מי זה ואמרו לו שהם מהוצלפועל, ושהם באו לעקל. אבא
התחיל לבכות. אני נורא נבהלתי, כי אף פעם לא ראיתי את אבא
בוכה, וניסיתי לשאול את אמא מה זה לעקל כי חשבתי שזה בטח מאוד
כואב אם אבא בוכה בגלל זה, אבל היא אמרה לי שאני אהיה בשקט
עכשיו ובסוף האנשים רק לקחו לנו את הטלוויזיה
והרדיו-טייפ-שתי-קסטות שקיבלתי ליומולדת והשואב אבק והטוסטר
ועוד כמה דברים והלכו. לא הבנתי לאן הם לוקחים את הדברים
וחשבתי שאולי הם מאיזה שירות תיקונים, אבל זה לא הסביר למה אבא
בכה.

בלילות הייתי שומע אותם מדברים בשקט בשקט כשהם כבר חשבו שאני
ישן. אבא היה אומר לאמא שהוא לא עומד יותר בבושה הזו, שלילד
אין בגדים נורמאלים ושהוא לא מקבל מספיק לאכול, שבמכולת לא
מוכנים לרשום לו אלא רק מזומן, שהוא חייב כסף לחברים שלו ולא
יכול להחזיר, שלקחו לו את האוטו והוא לא יכול אפילו לנסות
לעבוד. אמא הייתה אומרת לו שיירגע, ושהיה יכול להיות יותר
גרוע. בדרך כלל הוא היה שומע את זה בשקט והולך לישון, אבל
לפעמים הוא היה כועס ומתחיל לצעוק "מה יותר גרוע? כמה יותר
גרוע כבר יכול להיות?" ואז אמא הייתה אומרת לו להיות בשקט כי
הוא יעיר את הילד, והוא היה נהיה בשקט.

אבא התחיל לצאת פחות ופחות מהבית. הוא היה יושב כל היום על
הספה, מול איפה שהייתה הטלוויזיה לפני שלקחו אותה, ומסתכל.
לפעמים הייתי מנסה גם להסתכל לשם, אבל לא ראיתי כלום. בכל פעם
שהייתי מתקרב אליו, הוא היה תופס אותי ומושיב אותי על הברכיים
שלו, אפילו שכבר הייתי גדול, ומחבק אותי חזק חזק ויושב איתי
ככה המון זמן.

יום אחד כשחזרתי מבית-ספר, היו בבית גם סבתא וגם אחותה של אמא.
אמא עמדה במטבח והכינה קפה שחור. שמתי את התיק שלי בחדר וחזרתי
לסלון וראיתי שאבא לא שם. חשבתי שאולי הוא מצא בית לעבוד בו
ושהיום בערב שוב נאכל חביתה וסלט חתוך דק, אבל אמא יצאה מהמטבח
עם סיגריה והקפה, ואמרה לי לשבת על הספה וישבה לידי, ואמרה לי
שאבא מת.

בהלוויה אבא היה עטוף בבד לבן. וכשכולם עמדו ובכו והרבי דיבר,
אני התגנבתי לי אל אבא, אל האוזן שלו מתחת לבד הלבן, ואמרתי לו
שזה בסדר, אני לא צריך הצגות בבית-ספר או לונה פארקים, או
בגדים נורמאלים או את הרדיו-טייפ-שתי-קסטות, אז שהוא יכול
להפסיק להתבייש, ולחזור הביתה.