בפעם המיליון ואחת טמיר העביר ערוץ. כל-כך הרבה ערוצים וכל-כך
מעט לראות. אבל לפחות הוא חזר להיות בין השפויים, חשב לעצמו.
לפחות עכשיו נגמרו ההבטחות לאמא, הפגישות עם הפסיכולוג, יועצת
בית הספר. נמאס לו מכל זה, נמאס לו! אתם מבינים?! נמאס לו.
הגיעו מים עד נפש והוא אינו יכול לסבול אותם יותר. אפילו לא את
אמו שלו.
האם באמת חזר להיות שפוי?
כולם החדירו לראשו שהמעשים שלו היו בגדר טעות. הוא עדיין לא
חשב כך, למרות שהודה בזה. ואחרי כל מה שעבר עליו בחצי שנה
האחרונה, מותר גם לו לקבוע משהו. מותר גם לו לקבוע שמה שעשה
הוא נורמלי ולגיטימי!
הוא קם מהספה. שוב החל לרדת גשם והטיפות הקרות נשמעו דופקות על
החלון. הוא כיבה את מכשיר הטלוויזיה חסר התועלת ויצא מהבית.
אמו אינה יודעת שהלך, אך הוא לא טרח ליידע אותה בעניין. גם
ממנה נשבר לו.
מפתחות מכונית אמו רשרשו בכיס מכנסיו. הוא לא ידע אם כדאי לו
לנסוע או ללכת ברגל. ההתלבטות שלו אם להיכנס למכונית או לא
הייתה מוזרה מאוד. הגשם החל להתגבר והרוח כמעט ערפה את ראשו,
אך בכל זאת שקל לא לנסוע. החלטתו גמלה בליבו והוא יצא מן
הבניין לכיוון הכביש הראשי, ברגל. מזג האוויר היה סוער למדי
ואף איש לא נראה ברחוב בשעה זו של הלילה.
טמיר צעד, לא מהר מדי ולא לאט מדי. תחת מעילו, שחטף מן הקולב
לפני שיצא מהבית, לא היה דבר. הוא אוהב להסתובב בבית בלי
חולצה, לא משנה מה מידת החום או הקור.
הוא המשיך בדרכו, מערבה, אל הים. ליבו היה קר בדיוק כמו ידיו.
הלך כמעט שעה, עד שהגיע אל החוף. הים סער וגעש. מראהו היה יותר
ממדהים. שום מילה באף שפה שבעולם לא מסוגלת לתאר את היופי
שטמיר ראה באותו הלילה. הוא התיישב על החול הרטוב והמקפיא,
שמשום מה חימם אותו. מחשבותיו נדדו.

"טמיר... אנחנו צריכים לדבר", אמרה אמו בטלפון באותו יום
שחור.
"כרגע חזרתי מבית ספר... זה מאוד חשוב?" הוא שאל והניח את תיקו
ליד רגליו.
"כן. אני בדרך הבייתה מעבודה", היא נשמעה קטועה לרגע אחד,
"תחכה לי ואל תלך לשום מקום. אני מגיעה בעוד 15 דקות בערך."
טמיר ניתק את השיחה. הוא ידע במה מדובר.
הוא הלך לחדרו. התכופף לעבר המגירה והוציא ממנה את אולרו.
"איתי מת.... אני לא מאמין.... איתי מת!!!" הוא זעק. דמעות לא
הגיעו אל עינייו. הוא לקח את האולר והחל לחתוך את עור אמת ידו.
דם זב ממנה.
"איייייייייתיייייייייי!!!" הוא נפל על הרצפה. רגליו לא יכלו
לשאת במעמסת גופו יותר.
אמו נכנסה הבייתה בבהלה, היא שמעה את זעקתו מחדר המדרגות.
"טמיר! טמיר! איפה אתה?!" היא רצה לכיוון חדרו ומצאה אותו שכוב
על הרצפה, דם ניגר מאמתו והאולר שמוט לידו. דמעות כיסו את
עינייו ושטפו את פניו.
"טמיר! אלוהים! טמיר! מה עשית לעצמך?! מה עשית... טמיר!!!" היא
מיד הביאה מגבת ועצרה את הדם שפרץ מהחתכים העמוקים. השכנה
נכנסה אל הבית, ומשראתה את הנעשה הזמינה אמבולנס. את טמיר
שחררו עוד באותו יום, לאחר שחבשו את ידו. ומאז חייו השתנו ללא
היכר.

טמיר איבד את אביו כשהיה בן 12. אביו מת מסרטן, גסס לאט-לאט.
יום אחרי יום המשפחה ראתה אותו נגמר להם מול העיניים. וכך,
לאחר 12 שנים שבהן אביו של טמיר היווה את האידאל שלו, ושבהן
האב והבן ניהלו מערכת יחסים כמעט מושלמת, נפטר האב. לא בהפתעה.
כולם ידעו שזה מה שהולך לקרות.
אמנם טמיר המשיך בחייו. המשיך בהם יפה אפילו, בדיוק כשם שאביו
ביקש ממנו לפני שעזב אותו. ציוניו בלימודים היו יפים, חברים
סבבו אותו והייתה לו חברה במשך כשנה וחצי. הוא עמד לסיים את
התיכון, ועם פרופיל קרבי, 97, ללכת לשרת בגולני. עמדה מול
עיניו עוד אפשרות - קורס טייס. זה היה החלום שלו, אבל אמו לא
ממש תמכה בכך. היא לא תמכה גם באפשרות הראשונה, אבל בעיני טמיר
הצבא נראה כדבר החשוב מכל. הוא רצה לשרת את המדינה במקסימום
שהוא יכול לו.
הדברים נראו ברורים. טמיר יסיים תיכון, יעשה צבא. אולי אפילו
יחתום קבע, ואם לא, יילך ללמוד מחשבים או הנדסה באוניברסיטה.
עד ליום אחד, שבו נקלע חברו הטוב ביותר, אפשר לומר אחיו התאום,
איתי, לתאונת דרכים קשה, תכנוניו נראו אפשריים.
זו לא הייתה אשמתו של איתי. נהג שיכור נכנס במכוניתו חזיתית.
איתי איבד את הכרתו ונכנס למצב של תרדמה. צמח. הגדרה כל-כך
מטופשת. צמח. הרי צמח הוא דבר כל-כך יפה, ירוק. מעלה
אסוציאציות חיוביות בלבד. ואיתי שכב כחוש פנים, מחובר למליוני
מכשירים, בבית החולים הקר והמנוכר. טמיר ביקר אותו כל יומיים.
לא משנה אם היה מבחן, אם העולם עמד להתמוטט. כל יומיים הוא
הגיע לבית החולים, מצוייד בדיסק חדש שערך למענו, בקלטות שהקליט
- את החברים, את החברה שלו, את המורים. הוא השמיע לו הכל. גם
את הים. ובכל פעם ששם על אוזניו את האוזניות, היה נדמה לטמיר
כי איתי מחייך מעט. למרות שהרופאים אמרו כי אין שום התקדמות
במצבו, טמיר המשיך להאמין שאיתי ייצא מזה. למעשה, הדבר היה
ברור לו כשמש. זוהי רק תקופה זמנית, חשב לעצמו. ואחרי שהיא
תיגמר, הם ילכו לים ביחד, ילמדו למבחנים ביחד. ינגנו בגיטרות
שלהם ביחד. כמו פעם.
איתי היה האדם הכי ציני שטמיר הכיר. כשביומולדת של איתי היו
מאחלים לו "עד מאה ועשרים שנה" הוא תמיד היה עונה: "מה, אתם
מקללים אותי בחיים כל-כך ארוכים?! תתביישו! אני רוצה לשמוע
ברכה אמיתית!" ותמיד טמיר היה מצווה עליו לשתוק. הוא תמיד
האמין שהחיים הם מתנה ושעלינו לשמור עליהם מכל משמר.
כשנודע לטמיר שאיתי מת, מבחינתו החיים הפסיקו להיות מתנה והחלו
להיות קללה, בדיוק כמו שאיתי גיחך כשאיחלו לו ביומולדת. לאחר
שתי אבידות של שני אנשים שהיו יותר מסתם קרובים אליו, אנשים
שהכירו אותו כל-כך טוב, בכל התחומים, טמיר לא ראה טעם להמשיך
לחיות. הוא הרגיש כי אלוהים לוקח ממנו לאט-לאט את כל האנשים
הקרובים אליו, ושאולי הבאה בתור תהיה אמו.
לאחר שאיתי נפטר, העולם חרב על טמיר. הוא הפסיק ללכת לבית
הספר, כמעט ולא אכל, לא יצא מהבית ולא הסכים לדבר עם החברים.
גם החברה לשעבר עשתה נסיון נואש להגיע לליבו, אבל אף אחד לא
יכול היה. גם לא אמו שלו. ולאחר שיצא מבית החולים באותו יום,
עם יד חבושה, החיים נראו שחורים עוד יותר. פתאום הצבא כבר לא
נראה הדבר החשוב מכל, פתאום הטעם של החיים כבר נעלם. ואם רק
הוא היה יכול להתעלם ממה שיקרה לאמו אם יתאבד, הוא היה עושה
זאת. אמו לקחה אותו לפסיכולוגים רבים, שניסו לטפל באדישות
הקפואה שלו אל העולם ואל כולם. הם ניסו להחדיר בו שוב רוח
חיים, אך נכשלו. הוא כבר לא היה בנאדם. הוא היה חצי מת, חצי
חי. חי פיזית, אבל מת נפשית. וגם לו כבר לא היה איכפת.

טמיר הביט בים, בגליו השוצפים-קוצפים, בגשם שהוסיף לרדת. המים
היו שחורים וכך גם הים. רק לובן הגלים שבר את השחור שמסביב.
וזה היה מראה עוצר נשימה.
פתאום הוא שמע בכי. לא חזק. התייפחויות חלשות שנבלעו ברעש
הגלים והרוח. הוא הביט מסביבו ולא ראה דבר. הוא קם על רגליו
וחיפש את מקור הבכי. מאחורי סלע איתן הוא מצא ילדה. שערה הארוך
התבדר ברוח ופניה כבושות בכפות ידיה. הוא ניגש אליה ללא היסוס
ונגע בכתפה קלות.
"ילדה? את בסדר?" כמעט לחש.
היא הרימה את ראשה אליו. מבטה ליטף את עיניו. פניה היו כפני
תינוקת, חלקים ורכים.
"מי אתה?" היא נרתעה.
"א... אני... אני סתם אחד... באתי לשבת כאן ושמעתי אותך בוכה.
הכל בסדר? קרה משהו?" הוא התכופף ומבטיהם היו כעת בגובה אחד.
"קרה... אמא שלי בבית חולים... היא אולי תמות..." הילדה אמרה
ושוב החלה לבכות. טמיר התיישב לידה וחיבק אותה. היא כמעט נבלעה
בתוך ידיו הגדולות.
"אל תבכי... אל תדאגי... היא לא תמות... יותר מדי אנשים טובים
מתים ואמא שלך לא עומדת למות, תסמכי עליי!" קולו היה קטוע
במעט, אך דבריו הגיעו מהלב. הוא משום מה ידע הכל. הכל. אמא שלה
לא תמות.
"איך אתה יודע?" הילדה שאלה בבכי.
"אני פשוט יודע. סמכי עליי. אני יודע", אמר טמיר. הוא היה בטוח
בדבריו.

שבוע עבר, ואמה של גילי החלימה והשתחררה מבית החולים. גילי כל
אותו זמן לא עזבה את ידיו של טמיר. היא סירבה לתת לו להרפות
ממנה, ורק כשאמה הגיעה הבייתה, מלווה באביה שתמך בה, היא עזבה
את טמיר ורצה לחבק את אמה. המראה היה כל-כך מרגש וטמיר לא עצר
עצמו ובכה. גם אביה של גילי בכה. גם אמה. וגם גילי.
החיים בבית משפחתה של גילי חזרו לסורם. גם טמיר כבר החל לקבל
מעט אנושיות בחזרה. הכל בזכות גילי, הילדונת שנתנה לו שוב את
הטעם לחיים. גילי הייתה אהובה מאוד על אמו של טמיר, כי רק
בעזרתה טמיר קיבל את חייו בחזרה.

גילי הביטה בטמיר שלה ממריא. היא הייתה בטוחה שהוא יבחר בטייס.
והרי זה כל-כך מתאים לו. היא נופפה לו לשלום למרות שכבר לא ראה
אותה. רק במזל הרשו לה להיכנס לשם ולראות אותו טס את טיסתו
הראשונה. טמיר הביט למטה וראה אותה מתרחקת לאיטה.
הם שניהם ידעו שהטעם לחיים בא מהאהבה שבערה ביניהם.