הגבעה עשנה. דבר נורא קרה.

רצתי. בכל כוחי רצתי. עד קצה מטע השקדיות הגעתי ועמדתי. עשן
סמיך נישא מפאתי החורשה אל תוכה, וכסה במסך אפלולי את הגבעה
כולה. בעודי מתנשם  ומתנשף, הסתתרתי מאחורי שיח גדול, שהיה לי
כסבכה, וראיתי. הם עמדו קבוצות קבוצות, בידיהם אנקולים מחוברים
למוטות ברזל ארוכים, והם הניפו את האנקולים ותקעו ומשכו, ותקעו
ומשכו. ליד האש רחשה קבוצה קטנה, הם עמדו קרוב לארגז החול
הגדול, בפינת המשחקים. רק לפני שבועות אחדים, בחג החנוכה, המה
המקום הורים וילדים, שמלאו את הגבעה בקולות שחוק ועליצות
מהדהדים. זאטוטים שיחקו בארגז החול, ואנו הילדים הגדולים,
קשרנו נדנדות מאולתרות בחבלים ארוכים. הנדנדות נותרו עדיין
קשורות, ובארגז החול שכבה בובת בד שנשכחה, ולידה נעל קטנה
יתומה. שם, ליד פינת המשחקים, בחלקת אלוהים הקטנה של ילדי
הכפר, בערה האש. בתוך אובך העשן הסמיך נגלה, אט-אט, חלל  גדול,
שמלא בריקות מבהילה את חדרי לבי.  

הם קראו לאחד, מקבוצת האנקולים. "ז'ניה, ז'ניה", הם צעקו,
וז'ניה הטיל את אנקולו אל האדמה הדביקה ורץ אליהם. "מה לעשות
עם הקטנים?", הם שאלו. "מה לעשות עם הקטנים?".

"לשרוף. לשרוף". הוא צעק. "אלה צ'יק צ'אק נשרפים. מלא שמן. מלא
שומן. לשרוף. ח'ת - שתיים, צ'יק צ'אק. לשרוף, לשרוף..." הוא
צעק, ניגב את ידיו בבגדיו המלוכלכים ושב אל האנקול, והניפו שוב
ותקע ומשך, ותקע ומשך. הוא קרא לשכנו "בוא. עזור. זה שמן, זה
גדול. תביא אנקול. עזור." והוא בא, והם תקעו ומשכו, ותקעו
ופצעו, וכל פצע חדש שנפער ניגר וניגר, וניגר וניקרש. לצעוק
רציתי, מנוולים...! פושעים...! רוצחים...!, אך לא צעקתי.
פחדתי. מפני עצמי פחדתי, כי הייתי רק ילד. ילד בורא עולמות,
שחרב עליו עולם קטן.

לפתע נפתחו ארובות השמים, וגשם חזק ניתך ברעש גדול. הז'ניה
צעק, והם אספו את האנקולים, וצעקו, ורצו, והסתלקו... והגשם
פסק, והאש כבתה, והעשן נמוג, והשקט שרר. העננים נסעו וחשפו
שמים תכולים עמוקים. מעומק השמים חתרו עורבים שחורים. הם שקשקו
בכנפיהם וחגו מסביב לגבעה. שאריות הגשם זלגו מענפי השקדיות
הדקים, ונקוו לטיפות גדולות שנטפו וטפטפו, לאט לאט,
פלום-פלום... פלום-פלום.

בשקט הקר, לבדי, מוכה עלבון, רטוב ורועד, יצאתי מאחורי השיח
וראיתי. גדמים גדמים, היו מוטלים על משטח הגבעה החשופה - גדמים
מדממים. הם היו גדמים של עצים כרותים, שנותרו מחורשת ילדותי
שנעלמה.