החייל שלי שוב הלך לו,
נפרד בנשיקה מתוקה,
עיניו נצצו בגעגוע טרי,
והוא לחש לי ללא הפסקה:
"רק שבוע, יפתי,
רק שבוע, אהובתי,
עוד שבוע ואחזור אליך,
ואת תהיי לאשתי."
אז נשכתי את שפתיי,
ואיחלתי לו הצלחה,
כי כאב אמיתי של פרידה,
אף דמעה אינה מוחה.
דרכינו שוב התפצלו,
וידי עוד ממששת באפלה,
מחפשת היא זכר לו,
ומוצאת את שמלת הכלה.
הוא אמר שיחזור שוב אליי,
אז חיכיתי, דרוכה ומתוחה,
כי באהבה כמו שפרחה בינינו,
הנני בכל לבי בטוחה.
כששמעתי את צלצול הטלפון,
לבי מייד בישר רעות,
היה זה צלצול של דממה,
דממה שאין בה לטעות.
וקולה הצרוד של אימו,
סיפר לי ברעד של אימה,
שהחייל שלי, החייל שלה,
עבר לעולם הבא.
אז אני יושבת ליד הקבר,
יושבת, אך לא בוכה,
כי כאב אמיתי של פרידה,
אף דמעה אינה מוחה.