הנשיקה מחיית המתים של סתיו אהובתי היתה שהעירה אותי מהחלום
המוזר הזה. אני אמנם לא מומחה גדול בניתוח חלומות אבל עד כמה
שאני יודע, כל מי שמת בחלום ימות בשנתו. תמיד, אבל תמיד,
מתעוררים רגע לפני שמתים. גם שמעתי שלא רואים דם בחלומות, אולי
משהו נוזל מתוך פצע פתוח, כן. משהו שיראה כמו שלולית בזירת
תאונה, כן. אבל לא הצבע האדום העז והסמיכות של הדם של אותה
נערה שנמחצה למוות על המכונית שלי. ההלם שהכה בי ניכר על פני
וזוהה כמעט מיד על ידי אהובתי. היא נראתה מודאגת עם הבעה מוזרה
של סקרנות, עיניה שאלו "מה קרה?", אבל פיה לא תאם את מבע
העיניים, היא שתקה. אבל כל זאת לא חשוב, שכן הייתי שקוע בלנתח
את המצב אליו נקלעתי בשנתי. חלום על מוות זה לא מקרה נדיר, אבל
המוות שלך?  המוות של החולם, זה לא מסוג הדברים שמדברים עליהם
בשיחת חולין במשרד. לא זכורים לי פרצופים, תיאורים שלהם כן,
אבל לזהות פרצוף לא אצליח בוודאי. לא האיש המסכן מבית הקפה,
הנערה שאת פניה השתדלתי לבחון, העוברים והשבים בצומת, אף אחד.

בתחושה של החמצה, קמתי מהמיטה, מדדה לעבר המטבח בשאיפה ללגום
מכוס הקפה של סתיו שלי, היא מכינה את הקפה הטוב בעולם. לא
הופתעתי לגלות שגם הבוקר לא היה לי הקפה הטוב בעולם, מתחיל
להדאיג אותי, זה לא סתם קפה שהיה כל כך שלנו ופתאום איננו. זה
כבר שלושה שבועות אם לא יותר שהיא מראה סימנים ברורים מדי על
ריחוק וניכור ממני, קשה לי לדמיין למה, אני לא מצליח להיזכר
בדברים מסוימים שאמרתי או עשיתי. אני אדבר איתה על זה, אבל מה
שמטריד אותי כרגע זה החלום הנוראי הזה. מה פתאום למות בחלום?
ולזכות להבין את זה? יש פירוש לחלום הנוראי הזה, אני מרגיש את
זה בבטן, זה מתקשר איכשהו לסתיו שלי ולהתנהגות שלה בזמן
האחרון. היא מתעלמת ממני, שקועה במחשבות ספק טובות ספק פחות,
אפילו שיחה נורמלית לא הייתה לי איתה כבר אי אילו שבועות.
היא התעניינה בשלומי ושאלה לפשר הבהלה המעטרת את פני בחוסר חן
מזוויע. משכתי בכתפיי, לא היה לי מושג מה הביא אותי לחלום חלום
שכזה, "לחץ בעבודה, כנראה", אמרתי. עמדתי שם, שפוף, לא מגולח,
בוהה באהובתי משכבר. לא ראיתי את סתיו שלי, ראיתי את סתיו, אבל
לא שלי. היא מאוד דומה לה, נשמעת כמוה אבל הבחורה היפה הזאת
היא לא סתיו שלי. הניכור הזה, נמשך כבר כמה שבועות ומתחיל
להימאס לי ממנו. היא שוב שקועה במחשבות הנסתרות האלה, אולי זה
משבר גיל 34 וחצי? משהו שאמרתי? היית חייב לברר מה לעזאזל קורה
כאן.

- "את סולדת ממני באיזושהי צורה?"

- "מה נפל עליך היום? אתה מתכוון להגיד לי שהמשפט הזה הוא המשך
של החלום שלך, נכון?"

- "אם החלום הזה ארך משהו כמו שלושה שבועות, אז כן."

- "אתה רוצה להסביר לי על מה אתה מדבר, בבקשה?"

- "אני אוהב אותך, יפה שלי."

- "מה פתאום?! יום ההולדת שלי רק עוד ארבעה חודשים, חמוד."

- "לא יודע אם שמת לב, אבל לא דיברנו ברצינות ולעניין כבר קרוב
לשלושה שבועות. אני מתחיל לקבל את הרושם שמשהו לא בסדר ברמה
כזאת שמצריך להסתיר את זה ממני."

- "ואני חושבת שאתה מדמיין דברים, כרגיל. פרנואיד בדיוק כמו
שאתה אוהב להיות. אתה עובד עד שעות מאוחרות, בקושי רואים אותך,
בקושי שומעים ממך אפילו כבר לא מריחים אותך ועד שאתה כבר בבית,
אין לך כוח, אין לך סבלנות, אתה מתוח ועוד מספיק תירוצים
בשבילי לאבד חשק ליזום. אז איך אתה מצפה ממני להיות כל מה שאתה
מצפה ממני אם אתה בעצמך כל כך רחוק ממה שאני מצפה ממך."

רגע אחד... זה היה מוזר... אני חייב להודות שלשמוע משפט כזה
מסתיו היה חדש. היא מעולם לא שינתה נושא בכזאת קיצוניות. ואני
אוהב להיות פרנואיד? מעולם לא הייתי פרנואיד, בזה אני בטוח.
אני אמנם חוזר מאוחר יותר מהעבודה לאחרונה, אבל שעה או שעתיים
לא אמורות להוות הבדל כל כך משמעותי. מה גרם לה להאשים אותי
פתאום בלא להיות בבית? גם בחלום היה וויכוח דומה, על מה ולמה,
אין לי מושג, ולרע המזל גם לא ממש רציתי לברר. אני מקבל את
ההרגשה שיש לה מטען רציני נגדי.  מרגישה מקופחת, זה בטח מה
שעורר את הצורך להתגונן, אבל אין לי מושג איפה אני נכנס פה
ואני גם לא מתכוון להיכנס לנושא הקיפוח. אני רק רוצה לדעת מה
אני מפספס כאן, מה קרה לה, לאשתי יקירתי, לפני שלושה שבועות
שגרם לה להתנכר אלי בצורה כזאת. אני יודע שרק כלפי היא כזאת,
כי בטלפון אני שומע אותה צוחקת כמו שהייתה צוחקת איתי פעם. יש
לה צחוק כל כך יפה לסתיו שלי, היא הייתה צוחקת מהכל, אפילו
מהבדיחות הכי עלובות שלי, התגובות האדישות שלי, הפרצופים,
השנינויות הזולות. צחוק אמיתי, מתגלגל וכל כך, כל כך שלי. אני
מתגעגע לימים שהייתה צוחקת מהשטויות שלי, היא כבר לא צוחקת
איתי יותר. רק בטלפון עם החברות שלה. זה צובט קצת, הרבה,
לפעמים. לאן היא נעלמה, אשתי שלי?  זה מאוד לא נעים לקבל את
ההרגשה של התמזגות ברקע של מישהו, וההרגשה הזו עוטפת אותי
וקוברת כל חלקה טובה בי. אני לא טוב בלהיות ברקע, אף אחד לא
טוב בלהיות ברקע. אז מה לעזאזל אני עושה שם?

- "סתיו... אני חושב שפספסתי כאן משהו, או יותר נכון, את פספסת
כאן משהו. לא נראה לי שמה שאמרת עוזר לי להבין את הבעיה שלך.
יש לי הרגשה שזה משהו קצת יותר עמוק מזה כי בסך הכל אני מכיר
אותך מספיק טוב בשביל לדעת שדברים מהסוג הזה קטנוניים בעינייך.
אז אני מנסה לחשוב על שאלות מנחות שבעצם יביאו אותך להגיד לי
מה לא בסדר אצלי ואני לא מצליח. אז אני שואל ישירות... מה לא
בסדר אצלי?"

- "אוף איתך... אני עדיין לא מבינה על מה אתה מדבר. מה לכל
הרוחות עבר עליך במשך השינה הזאת?"

כן, השינה הזאת, משהו שטני בהחלט קרה בשינה הזאת וזה מעביר בי
צמרמורת לחשוב על זה. ההרגשה של ניבוא העתיד לא עוזבת אותי מאז
שהתעוררתי, החלום הזה יכול להיות סתם סיוט לא ברור, או אזהרה
על עתיד ברור מאוד ומסוכן לא פחות. מה באמת עבר עלי בזמן
שישנתי? למה פתאום כל כך לוחץ לי לברר ולנתח?

- "מצחיק לחשוב שרק בדקה האחרונה נחת עלי הצורך לשאול את
השאלות האלה. דווקא כשהתעוררתי. ואת מכירה אותי מספיק זמן
ומספיק טוב לדעת שאני לא סתם שואל שאלות מסוג כזה. אני לא
טיפש, סתיו, ואני שונא שחושבים אותי לכזה. משהו קורה, קרה או
עומד לקרות שגורם לך להתרחק ממני. אנחנו לא מדברים, לא יוצאים
ואפילו את הקפה של הבוקר אני מכין ושותה פתאום לבד תוך תהייה
על למה אישתי, אהובתי, לא רוצה בחברתי יותר?!  את יודעת טוב
מאוד למה אני מתכוון וטוב עוד יותר את יודעת מה הביא אותי לזה.
אני מתגעגע אלייך, לעזאזל!"

לא אמרתי את הדברים בתקיפות מיותרת, לא הרמתי את הטון, לא
איימתי, לא התרעתי. אמרתי את הדברים במין המשך של משפט, כדרך
אגב. אלה היו הדברים עליהם חשבתי זה מכבר והטרידו אותי עוד
כשהתחילו. חשבתי שמדובר בתקופת דיכאון מסוימת, משהו נשי שלא
אבין במשך חיי הגבריים. לא רציתי להעיק עליה, לא רציתי להנחית
עליה את כל דאגותיי כלפיה, להכביד עליה בפולניות המזויפת והלא
קיימת שלי. דאגתי לה, כטיבו של בעל טוב, שאכפת לו מאישתו היקרה
בעת מצוקה שלא באה על תיקונה כעבור אותם שלושה שבועות. רציתי
להבין מה לכל הרוחות קורה, לא מתוך אגואיסטיות על הבדידות
שהשתלטה על מעוני, לא מתוך החלל שנוצר בי וסביבי עקב העדרה
המורגש. אלא מתוך דאגה גרידא, דאגה לשלומה של יקירתי,
התעניינות במצבה הנפשי. אני אוהב אותה, את סתיו שלי, וחשוב לי
לדעת מה מטריד אותה רק כדי לעזור.
הוכיתי תדהמה כשהחלה לבכות. לא ידעתי למה ופחדתי לשאול.
קיוויתי שהפקק שקפץ והניח לדמעות לפרוץ החוצה יפתח גם המחסום
הנפשי וייתן לה להגיד לי, סוף-סוף, מה קרה?

- "אתה אידיוט... אוי אלוהים, מגיע לי למות."  ,  אמרה תוך כדי
בכי.

- "יש לך תכניות למות לפניי?  חסר לך!"

- "יש לי מאהב כבר חודש וחצי ואני מנסה להגיד לך את זה ולא
מצליחה."

סתיו ואני חיים  ביחד כ7- שנים, עברנו לגור בדירה שלי שבוע
אחרי שהכרנו. התחתנו, בחתונה אזרחית, חודש אחרי שעברנו לגור
ביחד. הכל קרה נורא מהר, בדיעבד. אני לא יודע למה לא הבאנו
ילדים, שנינו רצינו, אולי היא קצת יותר, אבל שנינו בכל זאת. כל
הסיפור שלנו, של סתיו ושלי, התגולל בראשי ביחד עם כל המריבות
שלנו, כל הוויכוחים, כל הרגעים היפים, כל הנישוקים, החיבוקים,
המילים, הריחות והאהבה... אוי האהבה. כמה שאני אהבתי אותה, את
סתיו שלי. סתיו שלי שכבר אינה שלי. או שאולי כן ואני סתם
דרמטי, אני צריך קצת זמן לעכל את הסיפור, זה לא נשמע לי אמיתי.
האבדה עלולה להיות גדולה מנשוא. רגע, איזו אבידה?! היא הולכת?
אני הולך? מי לוקח מה? מה צריך לקחת? מה לכל הרוחות היא אמרה
עכשיו?! היא בגדה בי ואני אפילו לא מופתע, אני רק בהלם. אני
עוד לא יודע אם ההלם זה בגלל הדברים שאמרה או בגלל האדישות הלא
אנושית שאני מפגין כאן בעוז.
הבזקים של הבנה גרמו לי להרגיש כמו קול שני שייצר דואט מזוויע
של רגשות מעורבים ודמעות מיותרות. אז מה עכשיו? גירושין? מה
פתאום! אני אוהב אותה ואני בטוח שיש הסבר הגיוני לכל זה. אויש,
כמה מעורר רחמים, כמה בנאלי. ואם כן נחליט להתגרש,  אז כמה,
למה, מתי , מי, מה, מו?!  או שאולי הבנה?  האהבה תנצח?  לא
נראה לי, לא בסיפור הזה. אני לא כועס, אני סתם בהלם. מנסה לאתר
תקלה בתוך הסבך המתבהר הזה. פתאום ההיכרות העמוקה שלי עם סתיו
שלי החלה מתרצת, די בהצלחה, את ההתנהגות המוזרה שלה בשלושת
השבועות האחרונים. ניסיתי למצוא הסברים הגיוניים להתנהגות לא
הגיונית. אני בעצמי לא התנהגתי בצורה הגיונית, מה פתאום אני
מקבל את זה כל כך יפה, כל כך בוגר, כל כך שליו?!  צפיתי זאת?
אני צריך לשבת, לארגן לעצמי את המחשבות בראש. החשיבה הפרועה
הזאת לא מעילה לי, לא לה ולא לסביבה.

- "נשמע לי קצת מוכר, עד כמה מוזר שזה נשמע. משום מה הייתה לי
ההרגשה שתגידי משהו מהסוג הזה, הרגשתי איך את חומקת לי מבין
האצבעות והעובדה הזאת לבדה שיתקה אותי. רציתי להיאבק, רציתי
להחזיר אותך אלי, אבל ההלם שיתק אותי. ניסיתי להבין לאן נעלמת
לי, אני אשקר אם אני אגיד לך שלא לקחתי את זה כאפשרות. סירבתי
להאמין, קיוויתי שמדובר במשהו פשוט יותר."

- "אני לא מבינה למה אתה מרגיש אשם, אידיוט. מה אתה מתגונן
בכלל, שכבתי עם מישהו אחר, מאחורי הגב שלך, קרוב לחודש ואתה
עסוק בלהתגונן?  ורק שלשום שאלתי את עצמי מה חיפשתי במיטה של
גבר אחר. אתה כל כך אידיוט, כל כך צפוי, כל כך אטום... כל כך
אוהבת אותך."

- "סתיו, זה מספיק. שנינו צריכים להירגע ולנסות להבין לאן זה
ילך מפה ועד כמה רחוק זה יגיע. אם זה ילך לאנשהו בכלל."

- "אתה רוצה להתגרש?"

- "הדבר היחיד שאני בטוח שאני רוצה זה להתרחק ממך, לחשוב בצורה
נייטרלית, אובייקטיבית ומעשית על מה לעזאזל אני מתכוון לעשות
איתך ועם עצמי."

- "אתה לא רוצה לדעת למה עשיתי את זה?  אם כל כך דאגת, אתה
אמור להתעניין, לא?"

- "יש סיבה? זה חדש. ומה זה ישנה בדיוק?!  הסיבות שגרמו לך
לעשות את זה יכאיבו לי יותר וזה בדיוק מה שאני לא מחפש לעצמי
כרגע, אני יעדיף לחיות עם הספק ובלעדייך מלחיות איתך והידיעה
שאני לא מספיק טוב בשבילך, באיזה אופן שלא יהיה."

- "זה לא מה שאתה חושב. אני רוצה שתישאר ושנדבר על זה כי אז
אולי תבין את זה כמוני. אני כל כך אוהבת אותך וזה מה שחשוב
כרגע, גם אני לא בעמדה מתאימה לשיפוט. אני לא רוצה שמה שיש לנו
יעלם, אני מוכנה לעשות הכל, רק תקשיב לי ותנסה להבין אותי."

- "פה הטעות... אני לא חושב. לא רוצה לחשוב וגם לא רוצה לדבר
על זה. יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה אחרי שאני יעלם לכמה
ימים... שבועות... אני לא יודע. אני רק צריך את הזמן שלי
בלעדייך, לחשוב, לחשב, למיין. את יודעת. אני לא חושב כמו שצריך
לידך, אני אוהב אותך הרבה יותר מדי בשביל להתמודד גם איתך וגם
עם המצב הזה שאת מעמידה אותי בו."

- "אני אוהבת אותך, זה לא אומר לך כלום?  מה שעשיתי לא היה
מתוך נקמה, לא היה מתוך אהבה למישהו אחר. אתה חייב לדבר איתי,
בעלי שלי, אל תלך לי ככה!"

- "די! אני לא מוצא מקום לעצמי יותר. אני מרגיש שנדחקתי החוצה
והנוכחות שלי מיותרת וזה מספיק לי בשביל לקבל את ההחלטה על מה
שאני מתכוון לעשות. אני לא צריך שתוסיפי לי עוד סיבות וחומר
למחשבה. אמרת מספיק ועשית מספיק בהחלט, תודה רבה. אני חושב
שאני אלך הביתה, להורים שלי, לפחות שם אני מתקבל כמו שאני. בלי
יותר מדי ביקורת."

לא התכוונתי להישמע כל כך דרמטי, אבל לא היה מקום לבגרות, לא
היה מקום להבנה, בטח שלא לרגישות או התחשבות. אם כבר התחשבות,
אז בעצמי, לה כבר לא מגיעה התחשבות מצדי. הצעד הבא שלי יהיה
הצעד שלי, בלעדיה. נשמע מוזר. ביום שבו ראיתי בעצמי כבעלה של
סתיו, רציתי לראות את זה ממשיך ולא נגמר. חייתי בעולם של
אגדות, עולם של סיפורים אופטימיים מלאי אושר בהם זוגות מחזיקים
ידיים לנצח. אבל בסיפור שלי, גם לנצח יש סוף והסוף הזה הגיע,
כאן ועכשיו. כן כן, זה דרמטי, זה אמור להיות דרמטי, אהבת חיי,
הסתיו האחת והיחידה, הסתיו המיתולוגית שלי מצאה לעצמה תחליף.
כן, תחליף לי. היא החליטה שתורו של מישהו אחר לשתות את הקפה
המדהים הזה שהיא יודעת להכין לעצמה, תורו של מישהו אחר לקבל
ממנה נשיקות לחות על זווית השפה העליונה. זה אומר שאני לא יכול
להתקשר הביתה עוד ולשמוע אותה עונה לי, עם הקול המוכר הזה שמאז
ומתמיד עורר בי געגוע, גם אם לפני 10 דקות עזבתי את הבית. וכל
זה נגמר? אני כבר מתגעגע אליה, אני רוצה עוד לגימה אחת מהקפה
הזה שלה, עוד נשיקה מלוחלחת אחת בזווית של הפה, חיבוק אחד קטן,
זריז, שאף אחד לא ירגיש. אני לא רוצה ללכת, אבל מה עוד נותר לי
לעשות? מדובר פה על הערכה ומעמד עצמיים בלבד, מה אני אחשוב על
עצמי אם אשאר?

האכזבה המשתקת ריתקה אותי, לא יכולתי לעזוב, חיכיתי לנס כנראה.
ישבתי על הספה בסלון, בוהה בטלוויזיה, תעמולת בחירות. כל ארבע
שנים אותו סיפור, אותם תככים, אותן הבטחות ריקות מתוכן וכנות.
למי אכפת בכלל מי ייבחר?!  הם כולם פוליטיקאים, המקצוע מלמד
אותם להבטיח, אבל לקיים זה כבר מקצוע של מישהו אחר לגמרי.
סתיו עברה למטבח, הרגשתי את המבט המודאג שלה ננעץ לי ברקות.
מטרת אותו מבט הושגה ובהצלחה, הרגשתי לא נוח, כמו שהיא רצתה
שארגיש, כדי שאקום ואדבר איתה במקום לבהות בסביבת הטלוויזיה.
לא יודע מה החזיק אותי צמוד לספה, אולי ילדותיות, תחושת ברוגז
מעיקה, תהיה הסיבה אשר תהיה, אני לא קמתי. המצב נשאר סטטי למשך
כרבע שעה, עד שהתיישבה לידי. פני היו קפואים בהבעה חסרת משמעות
המופנית כלפי הטלוויזיה בעוד היא התיישבה כשפניה אלי, מביטה אל
צדי בדריכות צייד. לא אמרתי דבר, לא הזזתי איבר. ואז היא
התחילה...

- "אני כבר לא בקשר אתו."

לא עניתי.

- "הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה כבר מההתחלה."

הסבתי את מבטי אליה בהבעת גועל מוגזמת.

- "מההתחלה, הא? אם כך, את מתמודדת יפה מאוד עם הרגשה רעה של
כמעט חודש."

- "אני כבר לא מצפה ממך להבין, רק תקשיב לי."

- "מצטער, אין לך מספיק קרדיט כדי להישמע אמינה או משכנעת."

- "זה לא נכון, אני לא שיקרתי לך אף פעם, אתה לא יכ..."

- "את צודקת, רק בגדת בי, טעות שלי."

- "אני רואה שאין לך שום כוונה לתת לי צ'אנס."

- "ואיך הייתי נראה בעוד שבועיים אם היית מקבלת את הצ'אנס הזה
ממני?  כמו זבל, כמו כלב מוכה שמתמסר לבעליו למרות הכל. סתיו,
יש גבול לסלחנות שלי. אמרתי לך, עשר פעמים, אני סולח אבל אף
פעם לא שוכח. מי כמוך יודעת כמה אני לא כזה?! את יודעת יפה
מאוד כמה אני ביקורתי כלפי עצמי ושאני לא ארשה לעצמי לוותר לא
לך ולא לעצמי במצב כזה. חוצמזה, לא חושב שמגיע לך."

- "אתה כזה אגואיסט שזה מגעיל אותי. אתה יכול לקרוא לזה בגידה
אבל זה לא נותן לך את הזכות לפסול אותי ככה. אני לא חושבת
שבגדתי בך. תנסה להבין את זה מנקודת מבט קצת פחות גברית ותראה
שאת..."

- "אני אגואיסט?  איך את לא מתביישת?! בהזדמנות הראשונה למראה
של בדידות חיפשת לך מישהו אחר במקום לבוא אלי בטענות? במקום
לשתף אותי בדברים שמטרידים אותך ואולי, אולי נמצא לזה סוף אם
לא פתרון. ואם כבר מדברים על לפסול, אני לא חושב שמישהו, אפילו
לא את, יכולה לבוא ולהגיד לי את מי לפסול ואת מי לא. ואם את
חושבת שמה עשית לא נותן לי את הזכות לפסול אותך באיזה אופן שלא
יהיה, אז מה כן?"

- "אני לא מבינה למה אתה מחפש לפסול אותי לכל הרוחות?! חשבת
אולי לנסות להבין אותי? לנסות להקשיב לי? לא! כי אתה אטום!  רק
צריך להדליק את הפיוז שלך ואתה נאטם כמו קיר. בדיוק כמו האבא
שלך!"

את המבט שהיא קיבלה ממני באותו רגע אני לא מאחל לאף אחד, צמחים
עדינים נובלים ממבט כזה. לא הייתי צריך יותר מזה בשביל לקום
משם, נסער כמו שלא הייתי מזה כמה שנים טובות. היא יודעת יפה
מאוד שהמשפט הזה הוא טאבו, אסור בשום פנים ואופן להגיד לי
אותו. זה מרתיח אותי כל פעם מחדש והיא יודעת את זה כל כך טוב.
ברגעים שכאלה אין לאף אחד מספיק מקום בתא הסבלנות לעוד בן-אדם
מלבד גוף ראשון. לא רציתי להתעמת איתה במצב שהיא הביאה אותי
אליו, אני לא חושב כמו שצריך כשאני עצבני ברמות האלה ואני מודע
לזה מצוין. אני אתמודד איתה בזמן אחר, במקום אחר. מה שאני צריך
עכשיו אלה קצת חיזוקים נפשיים, לא משנה ממי, רק קצת חיזוקים
נפשיים, זה הכל. ואין מחזק נפש מוצלח יותר מהבית של אמא. בית
ההבראה המוצלח ביותר והזול ביותר שיש לכל ילד של אמא ומי יותר
ממני כזה. בעוד סתיו מקשקשת דברים לשם הגנה עצמית על רקע
המחשבות שלי, חשבתי על הבית של אמא. על כמה אני מתגעגע לריח
שם, להרגשה הטובה והרגיעה הכללית. בעקבות הזיכרונות והמחשבות
עתירי הזכרונות והטעמים, חוזקה ההחלטה של לנסוע לשם בכדי
להירגע, להתארגן מחדש לקראת העימות הרציני והסופני (?) עם סתיו
שלי.
בשלב מסוים סתיו כבר שמה לב שאני לא כל כך איתה באותו חדר
ושהיא מתווכחת עם העציץ. היא השתתקה תוך שילוב ידיה בכעס
והתיישרות על הספה לידי. מלמלתי לעברה שאני הולך לאמא שלי ושלא
תחפש אותי שם כי אמא שלי תגיד לה שאני אינני, לפי בקשתי. סתיו
לא ענתה לי, רק נשארה ישובה ודוממת, אדמומית מחמתה על האדישות
שלי ושאריות הבכי של קודם. היא עדיין הייתה הסתיו שלי, קצת,
עדיין אהובתי שלי, אשתי.

עמדתי לכמה שניות ללא תזוזה, שקלתי אם לארוז דברים או שלא,
חשבתי על איך זה יראה בעיניה אם אארוז הרבה או מעט, אם לא
אארוז בכלל ורק אצא. כי אם אקח איתי בגדים זה אומר שבכוונתי
להישאר שם זמן ממושך ואולי יגרע מהמצב לשלב גרוע עוד יותר.
לעומת זאת, אם לא אארוז בכלל ייתכן ותחשוב שבכוונתי לחזור
בקרוב, מה שגם נכון ועלול לגרוע מהמצב באותה מידה אם לא יותר.
הנחתי את המחשבות שם בחדר איתה, ועזבתי בלעדיהן... ובלעדיה.

אין מקום טוב יותר מהבית של אמא ברגעי חולשה ויאוש חסרי שקיעה
כמו אלה. הרגשתי קצת יותר טוב רק מהמחשבה על המקום הזה עוד
בדרך לשם, בזמן הנסיעה. לרגע, אבל רק לרגע, היה נדמה לי שראיתי
את הבחורה מהחלום עוצרת טרמפים. כמעט והתנגשתי ברכב שהאט מולי
מעוצמת ההלם והשקיעה במחשבה, התעשתתי בדיוק בזמן לבלום. המשכתי
כרגיל בנסיעה לכיוון מודיעין, מזהה בדרך את כל המראות המוכרים
שלא ראיתי מזה תקופה ארוכה מדי, חבל שאני לא עובר כאן יותר. או
שאלה אולי סתם געגועים של שעת צרה. כי אמא שלי בסך הכל יודעת
יפה מאוד איך לאמלל אותי על דברים של מה בכך, איך להפעיל את
מקדחת המילים שלה על המוח שלי ולחורר בו חורים עמוקים ויפים,
נטולי כל משמעות או מטרה. אמא שלי ואני היינו תמיד חברים כל כך
טובים, כמעט תמיד סיפרתי לה כמעט הכל, מחפש עיצה, עזרה, ישועה.
הפסקתי לבקר אותה כמעט לגמרי בזמן האחרון, רק מהחשש מהתקלות עם
האבא הזה שלי. היה לי על מה לדבר איתה, היה לי מה לספר לה מתוך
תקווה ברורה לתנחומים. החניתי את הרכב ליד הערוגה הלא מטופחת
שלהם, הפעלתי את האזעקה ונכנסתי אל הבית בו רציתי לגדול שוב
מחדש.

- "היי אמא!"

- "הו... איזה אורח."

חיבוק ארוך, חילופי נשיקות על הלחי.

- "אמא... אני לא מתכוון להתחיל לתרץ ולהתנצל על הפעמים שאמרתי
שאני אבוא לבקר ולא עשיתי את זה."

- "על מה אתה מדבר?!  אם תרצה, תבוא. אני כבר לא יכולה להכריח
אותך לעשות רק מה שאני רוצה. זה נתון לך להתחשב בזה."

- "רבתי עם סתיו, שוב."

- "כן, איזו הפתעה. מה נגמר?"

- "היא בגדה בי."

- "אה הא... בוא שב, אני אכין קפה, אתה תמשיך לדבר. ספר לי מי
נגד מי ולמה... תתחיל מהסוף."


אמא שלי. תמיד ידעה להתמודד עם מצבים קשים. אטימות שיא וחוסר
הבעה על פנים מבוגרות היו המאפיינים העיקריים להתמודדות שלה עם
המצבים האלה. אבא שלי דאג לחשל אותה מאוד עם מצבים מהסוג הזה,
של בגידה. היא הפכה להיות אשת חיל בזכות זה. היא הבינה שהרעות
שהחיים האנושיים יכולים לצפון בתוכם קטנים עליה ועל החוזק
הנפשי שלה. היא חיה במן אופוריה של כוח, מגלומאניה מוחלטת. היא
בדיוק הבן-אדם שיכול לעזור לי. אמא שלי.

המשכתי...

- "אני חשדתי במשהו, לא דרסטי כמו זה, אבל בהחלט חשדתי במשהו.
הייתי בטוח שמדובר באיזו קריזה לא ברורה, איזה שגעון שיחלוף,
עוד יותר מכל חשבתי שהיא תבוא לדבר איתי על זה, אולי נוכל
לפתור את הבעיה בלי אותם צעדים קיצוניים. אבל... קיוויתי ליותר
מדי?"


הריח של הקפה הרגיע אותי עוד יותר. מן רגיעה שיכולה להשכיב
לישון. שנת תינוקות תמה נטולת דאגות והרהורים. הקפה מונח מולי,
מפתה אותי עם ריח של ילדות, של זכרונות.

- "איפה אבא?"

שאלתי.

- "אני צריכה להגיד לך?  אתה בטח יודע יותר טוב ממני."

שתיתי את הקפה תוך בהייה בה, באמא שלי, תוך הקשבה לניתוח
הפילוסופי שלה למצבי וגלישה זריזה למצבה. כמה היא בודדה בתקופה
הזאת של חייה, כמה זה מעיק עליה רק עכשיו כשלמעשה הבינה שהיתה
בודדה מרבית שנות נישואיה עם אותו אבא שלי. איך המצב שלי כל כך
מתגמד לעומת המסכנות רבת השנים שלה והדברים שעברה בחייה. אני
אוהב אותה, את אמא שלי. המתנתי בכוח שתסיים, הקפה הנפלא הזה
הרגיע אותי כל כך שכבר התעייפתי ורציתי ללכת לישון, בחדר שלי.
השינה שישנתי בבית היתה שינה לא רגועה, הייתי אחרי יום ארוך
בעבודה, חזרתי נורא מאוחר וכל שעות השינה שלי הסתכמו באותו
חלום ועוד שעה של מנוחת ישרים. כך ששינה של שעתיים לא ממש
הספיקו להחזיק אותי ער, לפחות לעמוד בסיפורים מסוג אלה.

- "אמא, אני כבר בקושי מחזיק את עצמי ישר, אני הולך לישון. לא
משנה מי מחפש אותי, גם אם זו סתיו, אני אינני."

היא הנהנה באיטיות ואני הלכתי לחדר שלי. המיטה שלי היתה שם כמו
שציפיתי, מוצעת למשעי כמו שציפיתי, מחכה רק לי... כמו
שקיוויתי. חלצתי נעליים, פשטתי חולצה ומכנסיים ונתתי לקרירות
של המצעים הנקיים לחדור לי לעצמות, לעורר בי עוויתות של נוחות,
להתרפק על הריח המוכר. הרגשתי כל כך הרבה יותר טוב עכשיו.