"כאן מאזינה 2 מודי מי עומד מולי בתלם?"


יום ראשון, מצב פלוגתי, מסע לילי.
חושך מוחלט, שלושה וחצי קילומטר מגבול מצרים, שומרים על שקט,
פלוגה שלמה שותקת, אף ציוץ,
שום ציפור בשמיים, שקט מוחלט. שני טורים ארוכים, הולכים אחד
במקביל לשני, משתרעים אחרי המ"מ, שני טורים ארוכים שום ציוץ
כלום. 10 דקות כבר אנחנו הולכים, ושקט. מעלה, שמים מלאים
כוכבים, שמים של נשמות אבודות השלמה, שמים של כוכבים, איפה את
אהובה? אני, מספר אישי לא ידוע, מתהלכת קדימה, מובילה טור
שמאלי, אני מספר אישי לא ידוע כאן מודי. חושך מוחלט, מחפשת את
דרכי בחושך, מביטה מטה, לרצפה, מחפשת את המקום הבא שבו תדרוך
כף רגלי, המקום הבא, שביל צהוב, פס ארוך שמשתרע לו, השביל
הצהוב, השביל של דורתי האבודה, ליבי החל לדפוק מהר יותר ויותר,
מהלומות ליבי מחדירות בי חיים, מחדירות בי אויר אחר, אויר שלא
ידעתי קודם לכן, פתאום סימנים מקבלים מוחשיות כל שהיא. מרימה
את עיני מעלה מהר, מחפשת אותה, והנה בדמיוני מופיעה שוב אותה
אישה בשמלת משי שקופה רוקדת את מחול אובד החושים שלה, עיניה
עצומות, אטומות לסובב אותה, מתמכרת לאהבה הטורפת שאופפת אותה.


יום שלישי, מצב פלוגתי, שעת שינה.
שלוש בלילה, מקימה את עצמי בכוח מהמיטה, קור אימים, שיני
נוקשות בקצב אחיד, מנגינה קרה. גופי מצטמרר מקור, ועיני מסרבות
להיפקח. יוצאת לסיור משמרת, כעת פלוגה שלמה מופקדת בידי, סיבוב
אחר סיבוב, מחממות את איברי גופי, מפסיקה את המנגינה הקרה
הזאת, וחוזרת לשיחות לילה מאוחרות, לידים מחממות שהיו בי,
משחזרת בראשי תמונה אחר תמונה, ראשית נשיקה, אח"כ ליטוף ולבסוף
השיא. סיבוב אחר סיבוב, פטרולי שמירה, אני פה שומרת, שומרת
עליכם, עליך. לילה טוב.


יום חמישי, מצב פלוגתי, מסדר בוקר.
30 שניות למסדר בוקר, פלוגה שבע, ניצבת כולה גאווה, ראש מורם,
לא תדרוס אותי יותר, בוקר טוב המ"פ, בוקר טוב המ"פ, עומדים
דום, הנפת דגל. להתראות.


"כאן מאזינה מספר אישי לא ידוע מודי המתן קטנה..."


נסיעה חזרה, שומעת שירים, מקשיבה למילים, רואה מעבר לנראה,
ומחברת לדמיון מופלא, הבועה שלי, מרכינה ראשי לשמשת האוטובוס,
חולפת על פני שלט "פונדק נאות מרים", מעבירה לשון על שפתי
הסדקות, נגעתי בבועה שלך, הרגשתי את הסימן שלך ל... ?


פלוגה שבע, מחלקה שתיים, צוות שלוש, מספר אישי לא ידוע.


"חדל קשקשת ברשת..."