-ומה אם
אעטוף את עצמי,
אכווץ את הברכיים,
אתגלגל לתוכי
אחבק עם הידיים,
את העיניים אעצום חזק חזק,
לא אראה,
לא אשמע,
לא ארגיש,
לא אהיה כאן,
והנה- אני במקום אחר-
שבו לא רואים מוות,
לא שומעים זעקות,
לא מרגישים בדידות וייאוש,
רק שקט, עוורון ושלווה.
ומה אם
אפתח את העיניים
האם הכל יעלם?
ובדרך פלא הכל יצבע בתכלת
וחיוכים, והכל יגמר,
כל האבנים יוסרו,
הכל?

-ילדתי הנאיבית, גם את בסוף תצטרכי לגדול,
וללמוד את העובדה הקשה מכל.
מהמציאות לא בורחים,
היא כאן, בועטת, שורפת, אין לאן לברוח, כבר אי אפשר להתחבא.
היא מתדפקת על דלתך כבר עכשיו, כעת.

-אך רוצה אני קודם לנשום אוויר צח, לשחק בבובות, להיות תמימה
לבנתיים, אולי אפילו לאהוב...

-אוויר צח? בלי ניחוח מחניק של דמעות ודם?זהו מצרך נדיר! ילדה
מפונקת שכמותך...לשחק בבובות? למי יש זמן לכל אלו? אין זמן
לשחק בבובות-זמן ללבוש מדים ולשחק במלחמה. לאהוב? איך נותר בך
מקום לאהוב עם כל האנשים שעלייך לתעב?

-אבל חשבתי ש...

-תפסיקי כבר לחשוב? מי חושב בימים שכאלה?!
הרי בעזרת הגיון אי אפשר לנהל מלחמה כסדרה...
השלימי עם כך- זהו קץ הילדות.