New Stage - Go To Main Page

גיל בר
/
צבעים של עצב

מכל הצבעים ששלטו לא נשאר דבר. מכל המילים שהחלפנו נותר רק הד
רחוק שזועק באוזניי, לפעמים הוא נעמד מולי ומביט בעיני, אך אני
לא נשאר לבהות בו, עדיין קיים בי פחד לראות את האמת הכואבת.
יש כל כך הרבה אנשים שרע להם, אני פוגש אותם בכל מיני מקומות
משונים. יושבים לבד על ספסל בגן, עומדים בתור לסרט עצוב, אפילו
בלונה פארק, מסתובבים בין אנשים ובעיניים דומעות מביטים על
המתקנים ועל אלה שרוכבים עליהם, שומעים בכבדות את צעקות השימחה
וזועקים בתוכם.
אומרים שהמגנט קיים בין הדומים, ואני אומר לא מגנט, פשוט עולם
כואב.

עיניים חודרות הביטו דרכי, הייתי שקוף לגמרי, עברתי לשבת על
הבר והזמנתי עוד בירה. המון אנשים באים עם עוד המון אנשים,
יושבים, צוחקים, שותים. אני מגיע לבדי ומנסה לאסוף בחורות,
לפעמים מצליח, בדרך כלל נכשל. הברמן ואני חברים טובים, אני רק
מחייך ועוד בירה מונחת מולי, לאחר רגע הוא מצביע לכיוון
הכניסה, בלונדינית שנראת כמו ברבי נכנסת, זה בכלל לא הטעם שלי,
אבל זה לא הזמן להיות בררן. הוא מסמן לה לבוא, מניח לפניה
משקה, מכיר לי אותה ומתפנה לצד השני של הבר. אנחנו מדברים קצת,
אני עושה את עצמי מתעניין, היא צוחקת, עושה את עצמה שמחה. הפעם
אני מרגיש שהולך לי, היא צריכה חום.
את הלילה אנחנו מסיימים אצלי, לכמה שעות מתנהגים כמו זוג,
מתרפקים על הרגשת הנורמליות. אני קם ומכין לה קפה שחור, כהה,
היא מנשקת אותי ברכות. היא לוגמת את הקפה, משאירה חצי כוס ריקה
ויוצאת מהדירה, אני חוזר למיין ניירות. זו העבודה שלי, כל כמה
ימים נותנים לי חבילה של דפים ואני צריך לסדר אותם, האפורים עם
האפורים, השחורים עם השחורים, הלבנים עם הלבנים. לפעמים גם יש
סגול, ולעתים מאוד נדירות צהוב, אבל בדרך כלל רק אפור, שחור
ולבן. אף פעם לא הבנתי למה לא מסדרים אותם בהדפסה, אבל גם אף
פעם לא רציתי להבין, יש לי עבודה ווה מה שחשוב לי, אולי זו לא
עבודה משהו, אבל היא נוחה, בסך הכל הכסף טוב ואני עובד בבית.
בתנועות אוטומטיות אני ממיין את הדפים, הפעם היה רק שחור, לבן
ואפור, אני אפילו לא קורא מה כתוב עליהם, רק מסדר מולי ערימות.

אני מביט על הערימה השחורה והלבנה, מתעלם לרגע מהאפור, וניזכר
שפעם הייתה לי חברה, כזו שאהבתי, כזו שהכנתי לה קפה אמיתי,
שיוצא מהלב. והיא הייתה שותה ומחייכת, מתענגת על הטעם המדהים,
כבר שנים שלא הכנתי כזה קפה, החבאתי את העובדה שרציתי להכין.
והכל איתה היה פשוט, אהבתי ורציתי, היא אהבה ורצתה, היינו
ביחד, שחינו ברגעים קסומים, אהבנו ברגעים אינטימיים. אני מוציא
מהערימה הרבה דפים אפורים ברצף, בדרך כלל הדפים יותר מעורבבים.
אחרי שנתיים שהיינו ביחד גיליתי שהיא בגדה בי, מהשבוע הראשון
שבו היא הכירה אותי. היו לה ארבעה מאהבים בשנתיים, אבל אני
הייתי הכי טוב, עובדה שהיא בחרה בי להיות לה לחבר. לא באמת
הייתי הכי טוב, סתם אהבתי לשכנע את עצמי בכך, אבל בטח היה לי
משהו שגרם לה להיות חברה שלי ורק מאהבת שלהם.

כבר יש מולי שלוש ערימות מספיק גבוהות ואני מכניס כל אחת מהן
לארגז שונה, בחוץ כבר צהריים, יום חם של קיץ, אני נעמד מול
החלון ומביט על התנועה הסואנת מתחתי, אופנועים חותכים מכוניות,
צועקים אחד על השני, מחפשים לפרוק עצבים. האוויר החם חודר מבעד
לתריסים ועוטף אותי, ריח של פעם מרחף סביבי, אני מהר מסתובב
והולך לטייל בשכונה.

באותו היום שבו גיליתי שהיא בגדה בי יצאתי לבד, אחרי שנתיים
שהלכתי למקומות רק איתה, ורק למקומות יוקרתיים, מצאתי את עצמי
בפאב מלוכלך ורועש בנחלת בנימין. הכאב שחשתי לא נעלם בין
החיוכים ובין הצלילים, רציתי להיות שם, אבל גם לא להיות, אז
התיישבתי ליד הבר. הברמן חייך אלי, וודקה אמרתי, מייד הוא הניח
כוסית על הבר, לא אחת, חמש, ביקשתי, ותוך דקה נעמדו מולי חמש
כוסיות, כמו חיילים ממושמעים עמדו זקופים בשורה. בזו אחר זו,
רוקנתי את הכוסיות, הברמן טפח על כתפי, מה קרה גבר? הוא שאל.
הבטתי מאחוריו, הייתה שם תמונה של ג'וני ווקר רוכב על אופניים,
הסתכלתי עמוק לתוך עיניו וראיתי דמעות, מימיני שולחנות עץ
סדוק, ואנשים דביקים מרימים כוסות. משמאלי שירותים מצחינים
וילדות מתבגרות מתלחששות בתור. הבת זונה בגדה בי, אמרתי לברמן,
ושקענו לתוך שיחה, לא ממש שיחה, יותר שפכתי את הלב והוא הניח
עוד קוקטילים לפני. אתה רואה את זאת? הוא שאל והצביע על בחורה
צעירה בחולצה וורודה, מה איתה? שאלתי, היא אולי קצת צעירה, אבל
כדאי לך, היא יודעת לעשות טוב. הבטתי עליה, אולי בת 17, כנראה
בת 16, נענעתי את ראשי לשלילה, הוא לא הקשיב וקרא לה, מזג לה
משקה והלך לצד השני של הבר. היא הייתה מתוקה, כזו שכיף לדבר
איתה, אולי סתם הייתי צריך לשמוע קול חמוד. אתה רוצה לבוא אלי?
היא שאלה, למה לא? עניתי.

אני הולך לגן. לעיתים מיון הדפים מצליח להסיח את דעתי, אבל
מידי פעם הוא רק מזכיר לי את מה שרציתי לשכוח. אני מתיישב על
הספסל, ליד זקנה שפרצופה כבר יותר מידי מוכר לי. יושבים ביחד,
חולקים שתיקה, לפעמים מעניין אותי על מה היא חושבת, אולי על
מישהו שפעם אהבה, אולי הוא מת במלחמה, אולי הוא סתם בגד בה
ועזב את הבית. מידי פעם אחד מאיתנו זורק הערה על מזג האוויר,
רוב הזמן כל אחד מתבצר בתוכו, שוקע בתוך דברים שרק אפשר לנחש
שקיימים.

נסעתי באוטו אחרי הנערה בורוד עד שעצרנו ליד בניין יוקרתי ברמת
אביב, עלינו לקומת הפנטהאוז. תיכנס בשקט, היא אמרה, אני
ביצעתי. עוד לא נכנסנו לחדר שלה וכבר הייתי בתוכה, חמש דקות של
אושר נתתי לה, גמרתי והרגשתי בחילה, הלכתי לשירותים והקאתי,
דמעות זרמו מעיני, שטפתי פנים וחזרתי לחדר. היא הדליקה נר,
ראיתי פוסטרים על הקיר, שולחן כתיבה ועליו מחברות, תמונות של
חברות שלה מודבקות מעל המיטה, כוכבים זוהרים תלויים על התקרה.
שוב הייתה לי בחילה, שוב נכנסתי לשירותים והקאתי. אמרתי לה
שאני מצטער והלכתי, רק תהיה בשקט כשאתה יוצא, היא לחשה בגרון
חנוק. יכולתי לראות את ההורים שלה מביטים בי כשחציתי את הסלון
החשוך, את העיניים המאשימות שלהם חודרות לתוכי, הגברתי את צעדי
וחמקתי החוצה.
לא היה לי איפה לישון אז הלכתי לבית של ההורים שלי, טיפסתי דרך
המרפסת ונשכבתי על הספה שהייתה בחדר שפעם היה החדר שלי. עצמתי
עיניים והרגשתי איך כל העולם מסתובב, מחלת ים הכתה בי, לא
הספקתי לקום והקאתי, קצת על המיטה, קצת על השטיח והרבה עלי.
בסוף נרדמתי.
הצעקות של אמא שלי העירו אותי, הרגשתי שוב בין 18, הריח של
הקיא בער באפי, קמתי.
פסיכולוג, זה מה שאתה צריך, היא צרחה לקראתי כשחלפתי דרכה אל
המקלחת, נתתי למים החמים לשטוף אותי. היא בגדה בי שנתיים,
זעקתי לתוכי.

על הספסל בגן הכל חזק יותר, כאילו קילפו ממני את העור. לרגעים
אני מרגיש כמו בקבוק חלול, ברגעים אחרים כמו אוטו אחרי תאונה,
טוטאל לוסט הם אומרים וזורקים אותי למזבלה. כשהזקנה מביטה בי
בעיניים מקומטות ודומעות אני שם את ידי על הפנים, אולי אחת
מהילדות שעברתי דרכן היא הנכדה שלה. אני בטוח שהיא רואה את כל
הגועל שמרוכז בתוכי, מניפה אצבע מאשימה לקראתי, יודעת שאני
רואה איך מיצי הקיבה עולים בתוכי ועדיין לא עוצר את עצמי.
הרגשתי בחילה, אפילו הפארק לא נתן לי מפלט, חזרתי לדירה.
אני ממיין ניירות במהירות, לא מאט את הקצב, שחור על שחור, לבן
על לבן, אפור על אפור. ממשיך ליצור ערימות שיסתירו אותי, ממשיך
לרוקן את מוחי ממחשבות.

גרתי אצל ההורים שלי חודשיים, רוב היום שכבתי במיטה, כשהצלחתי
להפסיק לחשוב שקעתי בטלוויזיה.  בסוף שכרתי דירה בטרומפלדור,
אהבתי ללכת למכולת ולעבור ליד הקבר של ההוא שמת בעד ארצנו.
לפעמים הייתי מנסה לנחש איזה יד נכרתה לו, ימין או שמאל, כי אם
ימין אז הוא היה צריך להתרגל לעשות הרבה דברים ביד שמאל, לעשן,
לכתוב, אפילו לאונן. הרגשתי הקלה שהתחלתי לחשוב על דברים
אחרים, ריקניים, כאלה שלא פוגעים. וכל לילה יצאתי לפאב בנחלת
בנימין, פעם בכמה זמן אספתי בחורות לדירה, מזדיין בלילה, בבוקר
מכין קפה מגעיל, ואז ממיין דפים.

רצחתי כל רגש שאי פעם היה בי, הרגתי כל תקווה שהעיזה להתעורר.
ובכל פעם שאחד מהם ניסה להרים את ראשו מהקבר יצאתי לטיול ברגל,
פגשתי המון אנשים, כולם עצובים, מידי פעם ישבתי על אחד הספסלים
בגן מאיר, מידי פעם התיישבה לידי זקנה, וכמעט תמיד אותה זקנה.
רציתי לספר לה שפעם אהבתי, אבל פחדתי שהיא תראה דרכי את כל
אותן ילדות שזיינתי. אז דיברתי איתה על מזג האוויר, והנכד
הנהדר שלה, בפנים כבר הייתי מת.

לא יודע למה אבל היום אני כבר לא מצליח לשקוע במיון הדפים.
ההדחקה שנאבקתי על קיומה החליטה לנטוש. הרגשות שחשבתי שרצחתי
מתעוררים לחיים. הרצון לשנות את המסלול, לרצות שוב להיות
אנושי, חוזר. פחדתי מהיום הזה, אם כי ידעתי שהוא יגיע, אי אפשר
לחיות בתוך הסתם בלי להרגיש שאתה גוסס. אני מסתובב מקיר לקיר,
רץ בדירה ומחפש משהו לשבור, לפרוק החוצה את כל הזוהמה מתוכי.
אני יוצא החוצה והולך לגן מאיר,  אני צועד במהירות, כמעט רץ,
עובר על פני אנשים, כולם נראים לי עצובים, אני לא עוצר לחשוב
על כך, ממשיך לעבר המטרה. הידיים של טרומפלדור כבר לא
מענייניות אותי, בטח שלא המדינה. כשאני מגיע לגן אני רואה
שהזקנה עדיין יושבת שם. לשנייה אני חושש שהיא תחשוב שאני
מטורף, הולך וחוזר לגן כל שעה, אבל אני יודע שהעיניים הריקות
שלה כבר לא מסוגלות לשפוט דבר. אני מתיישב לידה. אני זוכר את
הפעם הראשונה שישבתי לידה, ניסיתי לנחש אם יש לה נכדה, עוד בשר
להעביר איתו עוד לילה. אך עכשיו אני פוחד שבאמת יש לה אחת כזו,
שבאמת העברתי איתה לילה אחד. את יודעת, אני מתחיל להגיד לה,
כואב לי, שורף לי בפנים, אני מרגיש שאני לא בנאדם. היא מעבירה
את מבטה עלי, לא ידעתי איך היא תקבל את הישירות הזו, היא
מחייכת ומושיטה את ידיה לקראתי, אני מקרב את גופי לגופה, היא
מחבקת אותי בכל כוחה, חמימות זורמת ממנה אלי. רציתי להגיד לה
שאולי זיינתי את הנכדה שלה, שיכול להיות שזרקתי אותה מהדירה
בבוקר, רציתי לספר לה על כל הילדות שעברו במיטה שלי, רציתי
לצעוק לה שאני זבל של בנאדם. יהיה בסדר היא אמרה והמשיכה לחבק,
רציתי שהיא תדע מי הוא השפל שהיא מחבקת, אבל לא יכולתי, אז
שתקתי. שתקתי ובכיתי לה על הכתף.




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/6/02 16:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה