בוקר, יום שבת.
הגחלים באח הבוער ריסנו את הקור שחדר בעד לקירות.
צלילן הלוחש סימן במשהו יום שאינו ככל הימים.
איני רוצה להישמע מיסטי כי אינני, אך גם בציוץ הציפורים ניכר
הדבר ,בעצם הטבע כולו על גווניו וביטוייו השונים הפגין חוסר
נחת מאת הבאות.
אינני מצליח ולו לרגע לוותר על שמה האמיתי ועם שרון מילצר
הסליחה, אך אליו מתקשר האירוע שהטביע בעומקי נפשי, כוויה חמורה
שאשא אותה לעד.
"יאיר", אמרה...
"אני חשה שבשבועיים האחרונים אתה מתייחס אלי אחרת.
בקולך שאיבד סבלנות,
במגע ידיך המלטפות שאינן עוד כבעבר,
ובשאון פעימות ליבך עת ראשי נח על חזיך".
"ממוש", כחכחתי וחפנתי בשערותיה כשכריותי מענגות קרקפתה
במקריות מכוונת,
"הביני, בכל מערכת יחסים יש ירידות ועליות, עכשיו תרדי
זנזונת...".
פניה ניבאו עווית, דמעות אטיות וענקיות ניקוו בעיניה והרטיבו
את חולצתי הלבנה.
"כמה פעמים אמרתי לך, שהבדיחות האילה לא מצחיקות אותי, די,
נמאס לי"
בכייה הקורע נגע בי, בקשתי לפצותה, לא על אותה התרחשות מקומית
שהביאה להתפרצות, כי אם לסיבות שנטעו בה את אותה אובר
סנסטיביות.
חיבקתיה וליטפתי תחת חולצתה, לחצתי במדוייק על פטמותיה וסחטתי
אנקת הנאה מעצם גופה השלם שהגיב בפיתול, היא מצידה שלחה את
ציפורניה תחת תחתוני ועינגה בי עד הלא ידע שהביא אותי לתייר
בלשוני מבין שדיה, דרומה אל הבלתי נודע.
רציתי לפצות בה, ללכת עד הסוף עם תשוקתי.
דווקא בשל הרגישות שהפגינה, מגעה היה משכר במיוחד, אלקטרונים
הנוצרים מתוך מגע של פיוס, השיאו אותנו אל עבר האור הגדול.
עשיתי אהבה עם איברה המעוצבב, נשקתי לחורה בלשוני כשאפי מרטיט
בדגדגנה,
שלא כהרגלה הפולני, לא יכלה עוד,
קולות תענוג ניפצו את קרום מיתריה והיו לי לפידבק מעודד.
גחלי האח ניגנו ואנגליס, רוחות סהרוריות הזהירו מאסון, צווחות
ציפורי הדרור ביכו את השמיים והארץ וכל צבאם, אך אני המשכתי.
חורה המבעבע שבדרך כלל הסתפק בשמן לאקרדה לייט, הגדיל ופלט
הפרשה שיכלה למלא בקלות רבע ספל, נוזל סיכתי שהזכיר ליחה
מוגלתית וירוקה במיוחד.
פי שצף ממנו, גופה מצידו השתלהב ותבע ממני שלא להפסיק כי אם
לפוצצו בשיא הנאה גדול.
מתוך אמפאטיה שלא ידעה גבולות העזתי להתלבט בכלל, אם לעצור בעד
לשוני ושפתי, לירוק קיבינימאט את הגועל נפש שאיים לחנוק אותי
ולהסתכן בהעלבתה, שמא לבלוע כאילו לא קרה דבר ולהמשיך לעשות בה
הנאה שבסופה שיא העולם אך סופו מבחינתי.
מתוך אלטרואיזם אלוהי, הוריתי לשרירי לשוני לואקם פנימה אל
עומק גרוני את ההפרשה המחליאה.
האחרונה שבקשתי לקבור במהירות תחת חומצות הקיבה, היתלה בי ולא
ויתרה על שירה וריקודי בטן .
טרם הגיבה לציווי- שיחקה בעד חריצי שיני, נשקה לחיך העליונה
והתחתונה, התגפפה עם לשוני, העבירה צחוקים עם מיתרי קולי,
וגלשה באטיות מחרידה דרך וישטי, עד שהגיעה אל חומצות קיבתי שלא
יכלו לה, אלא היוו ובעצם מהוות עד היום לג'קוזי המארח אותה
בכניעה.
כל עת שאני מבקש לתור בלשוני אל שיא עצבי אהובה, מתפקעת מתוך
קיבתי הסמאחטה ודימעות צחוקה המתגלגל ניקוות בעד עיני.