לא חיוך, לא מבט. רק לזכור.
היא שתקה
הוא שתק
כל אחד אמר המון אבל לא אמר מילה
הוא לא הבין למה היא שותקת, וגם לא היה צריך
היא ידעה למה הוא שותק
ידעה ובכתה
היא רק רצתה לדעת למה
למה זה פגע בו ולא בה.

הטקסים, הצפירה
כלום לא עוזר
היא עדיין בוכה, אין מעצור לדמעות
והם, הם לא מבינים כלום
אבל בשבילה זה מספיק שהם עומדים בצפירה, נותנים כבוד.
וזה מה שעושה אותה מיוחדת
זה מה שמבדיל אותה מהאחרים במצבה
ויש הרבה
הרבה יותר מידי
רק לזכור.

מתי זה יפסיק
אף אחד לא יודע
עכשיו זה מאוחר מידי, לפחות בשבילה
והיא כל לילה בוכה ושואלת
למה הטיל פגע בו ולא בה
באותה מלחמה ארורה