השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. לא הייתה נפש חיה בסביבה, פרט
להם. צעדיה של הנערה הדהדו בלאט ברחבי הרחוב השומם. עבורו הם
היו צעדים קטנים, רכים, חרישיים, אך עבורה הם היו רועשים כמו
סופת רעמים. היא פחדה. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לקצה הרחוב.
שם נעצרה, מתחת לפנס רחוב, והביטה סביב, מקשיבה. הוא היה מספיק
פיקח כדי לשמור מרחק, להמנע מליצור עמה קשר עין כלשהוא, לטוב
או לרע. לפתע שמעה הנערה רחש קטן, בוקע מכיוון השיחים, מספר
מטרים מאחוריה. היא הסתובבה בפתאומיות והביטה לעבר השיחים,
מפוחדת.
"מי שם?" שאלה בקול רועד.
בתגובה,הרחש נשמע שנית, מעט רועש יותר הפעם.
"מי זה? יש כאן מישהו?"  
אין קול ואין עונה. היא התקרבה לשיחים והביטה בדריכות, אך הרחש
דמם. לפתע, בפרץ של אומץ, הפנתה את גבה לעבר השיחים והחלה
לרוץ, לבה פועם בחוזקה. הוא גם שמע את זה, וחייך. פתאום הוא
ראה אותה רצה אך הלך אחריה בשלווה, יודע לאן מועדות פניה. אבל
הוא ידע שהזמן דוחק, שהוא חייב לעשות את זה, ומהר. הנערה רצה,
בלי להביט אחורנית ולו לרגע אחד ובלי לעצור כלל, עד שהגיעה
לפתח ביתה, מתנשפת במאמץ. היא דפקה בדלת בחוזקה.
"אמא! אמא, תפתחי לי, מהר!"
הוא הסתתר מאחורי העץ, ראה אותה דופקת בדלת, רועדת מפחד. הוא
חייך לעצמו בסיפוק.
"אמא! אבא! מישהו!"
היא עמדה ליד הדלת, צועקת חזק עד כדי בכי כמעט, מחכה לרגע בו
תוכל להיכנס לביתה ולהינצל. להינצל? היא בכלל לא הייתה בטוחה
שהיא בסכנה. אבל הוא ידע. הוא ידע שהוא צריך לפעול. הוא גם ידע
מה מחכה לה, מה אורב לה בפינה, ממש מתחת לאף. הוא חייב לעשות
משהו, היא נראית כל-כך מסכנה... לא! הוא לא יכול לבגוד. לא
עכשיו. הוא חייב להמשיך כמתוכנן, אין מקום להרהורי חרטה. כבר
מאוחר מידי לכך.
"אמא!"
נשמע קרקוש מפתח מצדה השני של הדלת, שנפתחה מייד לאחר מכן,
והיא נכנסה כאחוזת טירוף, סוגרת אחריה את הדלת ונשענת עליה,
מתנשפת, בעוד אמה מביטה בה בפליאה, מופתעת.
"מה קרה? איך הגעת..."
"אמא, זה ממש לא משנה עכשיו! את לא מבינה שכמעט הותקפתי
הרגע?!"
אמה נלחצה.
"מה?! הוא עדיין שם? את רוצה ש..."
"לא, אמא, אני לא רוצה כלום עכשיו. חוץ מזה אני בכלל לא יודעת
מי זה או מה זה היה. לא ראיתי כלום".
האם נאנחה בהקלה.
"אה, כבר נבהלתי. אם ככה, אז בטח סתם דמיינת".
"לא, אמא, יש שם משהו בחוץ. שמעתי את זה!"
"מה שמעת?"
"לא יודעת, רשרוש כזה, מוזר. אמא, היה שם משהו, או מישהו. אני
בטוחה. זה היה בשיחים".
"את רואה יותר מידי סרטים, זה בטח היה חתול או משהו".
"לא, אמא... אני אומרת לך... זה היה..."
"את צריכה להירגע וללכת לנוח. תראי שתרגישי טוב יותר".
"אבל אמא..."
בסופו של דבר נכנעה. היא הבינה שדבר לא יעזור לשכנע את אמה
שהיה שם משהו שהעמיד אותה בסכנה. בעודה חושבת, נכנסה לאמבטיה
והחלה מתפשטת. היא לא שמה לב לרעש שבקע מחוץ לחלון האמבטיה
מספר רגעים לאחר שפתחה את ברז המים, שכן המים הזורמים החלישו
אותו עד כדי היעלמות כמעט. הוא ראה מרחוק את האור בחלון ואת
דמותה האפלולית מסירה את בגדיה, ואז שמע את המים הזורמים. הוא
ידע שזה הזמן המתאים לפעולה, אך לפתע שוב הרגיש שהוא לא יכול
לעשות את זה. הוא התחיל לחשוב שאולי הוא צריך לתת למזל לעשות
את שלו. לא, הוא לא יכול, הוא חייב להשתלט על המחשבות כדי לבצע
את משימתו ולעמוד בלוח הזמנים. הוא עמד במרחק-מה מהחלון, אך
היה קרוב מספיק כדי לשמוע את הרחש הפתאומי, שהתגבר עם כל רגע
שחלף. זהו זה, הוא הבין שזה עכשיו או לעולם לא. בצעד בוטח החל
להתקדם לעבר החלון המואר, בכיוון הרחש המתמשך. הוא נעצר ליד
אחד העצים ועמד מאחוריו, משתדל להיות מוסתר מאין רואים. מספר
דקות לאחר מכן נדם צליל המים ומקץ מספר שניות כבה האור בחלון.
הוא פספס את ההזדמנות שלו. היא כיבתה את האור בחדר האמבטיה
ויצאה מן החדר. לבושה בחלוק לבן רחב, נכנסה לחדרה והפעילה את
מערכת הסטריאו. תוך שניות אחדות מילאו צלילי הרוק הכבד את
חדרה, מתפזרים ברחבי האיזור כולו. הוא שמע את הצלילים הרמים,
שבישרו לו על חלון הזדמנויות חדש שזה עתה נפתח כאילו במיוחד
עבורו. המוסיקה הייתה מאד רועשת. רועשת מספיק כדי למנוע מאמה
של הנערה או מאחרים לשמוע את צרחות הנערה המפוחדת, צרחות
שבישרו לו על הצלחה, ולה - על הסוף הקרב ובא. קולן של הצרחות
התערבבו בצלילי המוסיקה הרמה ובצליל החיכוך המצמרר, של סכין
הקצבים הארוכה והחדה עם בשרה של הנערה. זהו, הוא עשה את זה.
שלושים שניות, הספק די מרשים יחסית למאמצים שהשקיעה בנסיונות
להתנגד לו. טוב, הוא היה חזק ממנה פי שלושה לפחות. היא לא אכלה
מספיק, כנראה. הוא לקח פיסת נייר והחל לנקות את הסכין. לפתע
הדלת נפתחה, והאם עמדה בפתח. הוא הביט בה לרגע וחזר למלאכתו.
האם העיפה מבט בחדר, שלא היה מבולגן כלל, פרט לדם שכיסה את
השטיח ולגופתה המדממת של הנערה, שהייתה זרוקה על המיטה המוצעת
בקפידה. האם הביטה בגופת בתה ואז הביטה בו, בכעס.
"לא היית צריך ללכלך ככה את הסדינים".
"אני יודע, אני מצטער". הוא באמת הצטער.
הם הביטו זה בזה וחייכו בעליזות.
"טוב, לפחות סיימנו כאן. היא עשתה בעיות?"
"כן, ניסתה לברוח החוצה דרך החלון. אני לא מבין, היא לא ראתה
שהחלון גבוה ושהיא יכולה לשבור רגל בקפיצה?"
האם נאנחה בכבדות.
"כן...הילדה הזאת... נו תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר אתה..."